תקציר בג”צ 512/81 המכון לארכיאולוגיה של האוניברסיטה העברית ירושלים (11/09/1981): בית משפט עליון ביטל החלטה להתלות את רישיון לחפירת ארכיאולוגיות בעיר דוד בירושלים, בניגוד לפסק-דין רבנים ראשיים עקב הימצאות קברים

בג”צ 512/81 המכון לארכיאולוגיה של האוניברסיטה העברית ירושלים נ’ שר החינוך והתרבות, פד”י לה(4) 533 (1981)

 

בג”צ 512/81

1. המכון לארכיאולוגיה של האוניברסיטה העברית, ירושלים

2. החברה לחקירת ארץ-ישראל ועתיקותיה

3. ד”ר יגאל שילה

נגד

שר החינוך והתרבות

 

בבית המשפט העליון בשבתו כבית-משפט גבוה לצדק

[04/09/1981, 11/09/1981]

לפני הנשיא מ’ לנדוי, מ”מ הנשיא י’ כהן והשופט ש’ לוין

 

העותר 3 הוא ארכיאולוג, המנהל חפירות בירושלים מכוח רישיון חפירה, שניתן על-פי חוק העתיקות, ה’תשל”ח-1978. במהלך החפירות העלו גורמים דתיים את הטענה, כי באתר החפירות מצויים קברים. הרבנים הראשיים אף הוציאו פסק הלכה, האוסר על עבודה בחלק מאתר החפירה. לאור דברים אלה נטל המשיב את סמכותו של מנהל אגף העתיקות במגמה להתלות את רישיון החפירה של העותר 3. המשיב גרם לכינוס המועצה לארכיאולוגיה – עמה הוא חייב להתייעץ על-פי החוק – שלא בהתאם לתקנות העתיקות, וכן שוחח טלפונית עם העותר 3 והודיע לו שהוא מתלבט אם להתלות את הרישיון. לאחר מכן הורה המשיב על התליה זמנית של רישיון החפירה. מכאן העתירה. בית המשפט הגבוה לצדק פסק:

א. סעיף 13 לחוק העתיקות, הדן בביטול רישיון חפירה והתלייתו, אינו מוציא את תחולתו של סעיף 16(1) לפקודת הפרשנות [נוסח חדש], המעניק סמכות כללית לבטל תקנה או להפסיקה לשעה.

ב.

(1) במלאו את תפקיד מנהל אגף העתיקות, לאחר שנטל את סמכויותיו, היה המשיב חייב בחובת התייעצות עם המועצה לארכיאולוגיה על-פי סעיף 9(ב) לחוק העתיקות, ממש כשם שהמנהל היה חייב בכך לצורך מתן הרישיון.

(2) ההתייעצות דנן הייתה פגומה מבחינה פורמאלית, היות שלא ניתנה לחברי המועצה הודעה מוקדמת של לפחות שבוע מראש על הישיבה, כנדרש בתקנות העתיקות.

(3) ההתייעצות הייתה פגומה גם מהבחינה המהותית, היות שלא הובאו בפני המועצה נתונים עובדתיים חדשים, שיסבירו את התפנית בעמדתו של המשיב מן הגישה הקודמת של משרדו בעניין החפירות. כמו כן הייתה ההתייעצות עם המועצה חסרת משמעות וממשות, שכן המשיב כבר גמר בדעתו להתלות את הרישיון, בין אם המועצה תיענה לבקשתו ובין אם לאו.

ג. (אליבא דמ”מ הנשיא י’ כהן):

(1) אין לומר, כי אם נפל פגם בהליכי המועצה לארכיאולוגיה, כי אז לא קוימה חובת ההתייעצות.

(2) אין למצוא כל עילה לפסילת החלטת המשיב בכך שיושב-ראש המועצה שגה בזימון הישיבה בניגוד להוראות התקנות.

(3) כאשר קיימת חובת התייעצות, מן ההכרח שהמתייעץ יביא בפני הגוף המייעץ הצעה מסוימת, ואין לראות בהבאת הצעה כזאת כל קביעת עמדה סופית, אלא רק קביעת עמדת ביניים, שתוכל להשתנות עקב ההצעה שתתקבל או מסיבות אחרות.

(4) מוטב כי מי שצריך ליעץ על-פי חוק לא יצא בריש גלי, ולפני שנתבקשה עצתו, בהצהרות נחרצות בעניין, שלגביו מחובתו לתת עצה שקולה.

ד.

(1) מטרת השמיעה היא לתת הזדמנות נאותה לנוגע בדבר לנסות ולשכנע את מי שכוח ההחלטה בידו, שלא יקבל החלטה הפוגעת בו.

(2) שיחת הטלפון במקרה דנן, שבה אף לא התבקש העותר 3 לטעון נגד כוונת המשיב להתלות את הרישיון, אינה מהווה מתן הזדמנות כזאת, מה עוד שהמשיב החליט עוד קודם לכן שאם המועצה לא תיענה לבקשתו הוא יתלה את הרישיון.

ה.

(1) העובדה, שהמשך החפירות מתסיס חלק מן הציבור, הנה טעם פסול להתליית רישיון החפירה.

(2) אסור למשיב – בבואו לשקול התליית רישיון – להיכנע ללחץ של הפגנות בלתי חוקיות ואלימות מצד חוגים קיצוניים, המבקשים לכפות בדרך זו את רצונם על רשויות המדינה, שבה אין הם מכירים.

(3) (אליבא דמ”מ הנשיא י’ כהן): התחשבות ברגשות חלק מן הציבור, גם אם חלק זה הוא מיעוט, ואין דעת הרוב כדעתו, אינה בבחינת כניעה לאלימות. הרשות חייבת להשתמש בשיקול-דעתה על-פי החוק, מתוך התחשבות באמונתו של חלק מהציבור, כל עוד האמונה כנה ואינה מנוצלת למטרות זרות לעניין, גם אם אמונה זו נשללת על-ידי אנשי המדע. במקרה דנן על הרשות למצוא איזון מתאים בין האינטרסים הנוגדים של קידום המדע והאמונה.

ו.

(1) חוות-דעת הלכתית של מועצת הרבנות הראשית או של הרבנים הראשיים אינה מחייבת במידה כלשהי נושאי תפקידים ממלכתיים, כאשר הם באים להפעיל את סמכויותיהם על-פי דין המדינה.

(2) אין הרבנים הראשיים או מועצת הרבנות הראשית מוסמכים על-פי חוק המדינה לקבוע עובדות לצורך ביצועו של חוק, ונושא תפקיד על-פי חוק אינו כפוף במילוי תפקידו לפסיקתם ההלכתית של הרבנים.

(3) אם פסיקת הרבנים מנומקת ומבוססת על עובדות בדוקות, היא יכולה לשמש חומר לשיקוליו של מי שהוסמך על-פי חוק המדינה, אך אין לקבל פסיקתם בחינת “כזה ראה וקדש”, ללא בדיקה עצמאית.

(4) (אליבא דמ”מ הנשיא י’ כהן): חברי מועצת הרבנות הראשית הם גם מורי הלכה, ופסיקתם בענייני הלכה יכולה לשמש חומר לשיקוליו של מי שהוסמך על-פי חוק המדינה.

 

נימוקים לצו-ביניים.

 

מ’ חשין – בשם העותרים;

י’ בר-סלע, משנה ליועץ המשפטי לממשלה – בשם המשיב.

 

הנימוקים ניתנו היום, יב אלול ה’תשמ”א (11/09/1981).

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.