תקציר בג”צ 509/88 אחים מכלוף (02/10/1990): בית משפט עליון ביטל החלטת מועצת רבנות ראשית לדחות ערעור על החלטת רב עיר שלא ליתן תעודת כשרות למשחטה

בג”צ 509/88 אחים מכלוף נ’ מועצת הרבנות הראשית לישראל, פ”ד מד(4) (1990) 617

 

בג”צ 509/88

1. אחים מכלוף, שותפות שאינה רשומה

2. בכור מכלוף

3. הרצל מכלוף

4. חיים מכלוף

נגד

1. מועצת הרבנות הראשית לישראל

2. מועצת הרבנות הראשית לאשקלון

3. המועצה הדתית אשקלון

4. עיריית אשקלון

 

בבית המשפט העליון בשבתו כבית-משפט גבוה לצדק

[02/10/1990]

לפני השופטים ד’ לוין, א’ גולדברג, י’ מלץ

 

חוק איסור הונאה בכשרות, ה’תשמ”ג-1983, ס”ח 128, סעיף 12.

 

המשיבה 4 פירסמה מכרז לציבור שעניינו זיכיון להפעלת המשחטה העירונית השייכת לה בתחום שיפוטה, ואשר תופעלה על-ידי המשיבה 1. לאחר שהעותרים זכו במכרז, נעשה עמם חוזה, לפיו יתחילו בהפעלת המשחטה עם פינוי המשחטה על-ידי המשיבה 3. עוד נאמר בחוזה, כי תנאי יסודי להפעלת המשחטה הינו שביעות רצונה של המשיבה 3 (המונחית בעניינים אלה על-ידי המשיבה 2) מהפעלת המשחטה מבחינה הלכתית. אי-שביעות רצונה של המשיבה 3 תאפשר למשיבה 4 לבטל את החוזה, לאחר שתינתן למפעיל התראה על הטעון תיקון בהפעלת המשחטה. משהחלו העותרים בביצוע הפעולות הדרושות מצדם להפעלת המשחטה, נתברר להם, כי המשיבה 3 סירבה לפנות את המשחטה בטענה שהעותרים אינם יכולים לשמור על הוראות ההלכה והכשרות בקשר להפעלת המשחטה. העותרים פנו בעתירה לבג”צ אך חזרו בהם מעתירתם לאור המלצת בית המשפט למצוא פתרון מחוץ לכותלי בית המשפט. בין היתר, פנו העותרים בערעור על החלטתה של המשיבה 2 אך נענו בשלילה. בנימוקי ההחלטה נאמר על העותרים, כי לא הקפידו בשמירת הכשרות בחנות שניהלו, ומשום כך יש להניח כי לא יעמדו בשמירה המעולה על הלכות הכשרות הנדרשות במשחטה ציבורית. במצב הדברים שנוצר טענה המשיבה 4, כי נבצר ממנה לקיים את החוזה עם העותרים. מכאן העתירה. לטענת העותרים, המניעים להחלטתה של המשיכה 2 אינם נימוקים שבהלכה, אלא שיקולים כספיים, להכשיל מימוש החוזה עם העותרים ולהשאיר הפעלת המשחטה בידי המשיבה 3. עוד טענו העותרים, בין היתר, כי החלטת המשיבה 1 בערעורם על החלטת המשיבה 2 לוקה באי-סבירות, בהיותה פוגעת בחופש העיסוק של העותר 3, אף שהוא מעוניין לפעול על-פי מה שיורו לו הרבנים. לדבריהם, אין לפסול את העותר 3 בשל מעשים המיוחסים (שלא בצדק) לאחיו, העותרים 2 ו- 4. לטענת המשיבות, יש לדחות את העתירה מחמת השיהוי בהגשתה ובשל ניסוחה הבוטה, הפוגם בניקיון כפיהם של העותרים. עוד טענו המשיבות, כי הסמכות לדון בנושא העתירה נתונה לבית-משפט השלום וכי לעותרים קיים סעד חלופי. לגופו של עניין טענו המשיבות, כי החלטת המשיבה 2 נבעה משיקולים הלכתיים טהורים, ומשאבד האמון בעותרים, בשל התנהגותם בעבר, שוב אין ליתן להם תעודת כשרות להפעלת המשחטה.

בית המשפט הגבוה לצדק פסק:

א.

(1) בנסיבות דנן, יש לדחות את הטענות המתייחסות לפורום המתאים לדיון בנושא העתירה (622ז).

(2) בנסיבות דנן, לא ישבו העותרים בחיבוק ידיים, אלא קיימו מגעים חוזרים ונשנים עם המשיבות בניסיון כן ואמיתי להגיע לכלל הבנה ולמצות את זכויותיהם מחוץ לכותלי בית המשפט. אין איפוא לבקר את העותרים על כך שהביאו את עניינם לבג”צ לא מיד עם פרוץ המחלוקת, אלא רק כשנדחקו למצב ללא מוצא (623א-ב).

(3) בנסיבות דנן, יש לבקר את העותרים על שהשתמשו בניסוח עתירתם בשפה בוטה ובמידה מסוימת אף פוגענית, אולם אין בניסוח הבוטה של העתירה אי-ניקיון כפיים המצדיק דחייתה על הסף (623ב-ג).

ב.

(1) על-פי תנאי המכרז נושא העתירה, אם תימסר הפעלת המשחטה לפלוני והוא לא יפעיל אותה לשביעות רצונה של המשיבה 3, גם אז מוטלת על המשיבה 4 החובה להתרות בו לתקן את הטעון תיקון קודם שתבוא לבטל את החוזה עמו, ורק אם יכלו כל הקצין והמפעיל לא יתקן את שיידרש ממנו, כי אז תוכל המשיבה 4 לבטל את ההסכם (623 ו- 624א).

(2) בנסיבות דנן, לאור אופן ניסוחו של החוזה שביסוד המכרז, לא תוכל המשיבה 4 לקיימו בטענה כי המשיבה 3 לא נחה דעתה מעיקרא מהפעלת המשחטה על-ידי העותרים 624א-ב).

ג.

(1) העלאת נימוקים הלכתיים השונים אלה מאלה בכל פעם מחדש עשויה לעורר תמיהה בדבר מידת מהימנותם של הנימוקים שהועלו. בנסיבות דנן, מבין שיטי הראיות מבצבץ החשש לקיום נימוקי סרק, כאשר למעשה מבקשת המשיבה 3 להחזיק במשחטה ולהפעילה, כיוון שרווח כספי ממשי מופק מכך (624ד-ה).

(2) בנסיבות דנן, עניין נוסף שבו לוקה ההחלטה לסרב ליתן תעודת כשרות הוא, שהנימוק האחרון לסירוב ליתן תעודת כשרות הוא הנימוק בדבר אובדן האמינות, המתייחס לעותרים 1, 2, 4. העותר 3 לא נתפס מעולם כמי שמפר הוראות בענייני כשרות, וממילא לא עלה כל נימוק מדוע שלא ליתן לו תעודת כשרות (624ה-ו).

 

התנגדות לצו-על-תנאי מיום 02/08/1988. העתירה נתקבלה. הצו-על-תנאי נעשה מוחלט.

 

י’ ורון – בשם העותרים;

ד’ עזריאל, ר’ כהן – בשם המשיבות 1-3;

א’ צוריאל – בשם המשיבה 4.

 

ניתן היום, יג תשרי ה’תשנ”א (02/10/1990).