תקציר בג”צ 5067/02 גולייב (08/09/2003): בית משפט עליון דחה עתירה נגד החלטת משרד הפנים שלא ליתן מעמד עולה

בג”צ 5067/02 גולייב נ’ משרד הפנים (08/09/2003)

 

בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט גבוה לצדק

בג”צ 5067/02

 

בפני:

כבוד הנשיא א’ ברק

כבוד השופט א’ גרוניס

כבוד השופט ס’ ג’ובראן

 

העותר:

תומר-נמוק גולייב

נ ג ד

המשיב:

משרד הפנים

 

עתירה למתן צו על תנאי

 

תאריך הישיבה:

ב אב ה’תשס”ג (31/07/2003)

 

בשם העותר:

עו”ד איגור גלידר

בשם המשיב:

עו”ד אבי ליכט

 

פסק-דין

 

השופט א’ גרוניס:

1. העותר ואמו, שניהם יהודים, הגיעו לישראל יחדיו מאזרביז’אן בחודש פברואר 1995. העותר היה אותה עת קטין. זמן מה לאחר מכן קיבלה האם אשרת עולה. בקשתו של העותר לקבל תעודת עולה סורבה על ידי שר הפנים, בעקבות התפתחויות שיתוארו בהמשך. העתירה מכוונת כנגד החלטתו של השר.

2. בעת שהעותר ואימו הגיעו ארצה, היה העותר בן כ-15 שנים. השניים נכנסו ארצה ביום 08/02/1995 לפי אשרת תייר. ביום 15/03/1995 גרם העותר למותו של אדם אחר. הוא הורשע בעבירה של הריגה לפי סעיף 298 לחוק העונשין, ה’תשל”ז-1977 (להלן – חוק העונשין). העונש שהושת עליו היה שלוש שנות מאסר לריצוי בפועל, מאסר על תנאי ופיקוח של קצין מבחן. אמו של העותר קיבלה מעמד של עולה לפי חוק השבות, ה’תש”י-1950 (להלן – חוק השבות) ביום 24/04/1995. העותר המשיך במעלליו הפליליים וביצע עבירות נוספות, ביניהן סחיטה באיומים, סחיטה בכוח, החזקת סם מסוכן לצריכה עצמית, חבלה חמורה ותקיפה בנסיבות מחמירות. חלק מן העבירות בוצעו בזמן שהעותר היה אסיר ברישיון. הרישיון שניתן לו אף הופקע. במרבית התקופה מאז דרכה כף רגלו בארץ בשנת 1995 ועד עתה, שהה העותר במאסר או במעצר. במסגרת שימוע שנערך לעותר במשרד הפנים הוא הודה כי התמכר לסמים קשים עוד טרם הגעתו ארצה, וכי ביצע בארץ מוצאו עבירות של התפרצות וגניבת רכב. לאור הנתונים באשר לעברו הפלילי מאז שנכנס לישראל החליט שר הפנים שלא להיענות לבקשת העותר לקבל מעמד של עולה.

3. סעיף 1 לחוק השבות קובע את עקרון היסוד, לפיו “כל יהודי זכאי לעלות ארצה”. בהתאם לסעיף 2 לחוק, מתבצעת העליה לישראל על פי אשרת עולה. סעיף 2(ב) לחוק קובע את הסייגים לעקרון האמור, וזו לשונו:

“אשרת עולה תינתן לכל יהודי שהביע את רצונו להשתקע בישראל, חוץ אם נוכח שר העליה שהמבקש –

(1) פועל נגד העם היהודי;

(2) עלול לסכן את בריאות הציבור או בטחון המדינה; או

(3) בעל עבר פלילי העלול לסכן את שלום הציבור.”

בהחלטתו של השר נקבע, כי לאור סעיף 2(ב)(3) לחוק השבות, אין מקום ליתן לעותר מעמד של עולה. טענתו העיקרית של העותר נגד ההחלטה היא, שאין יסוד להתחשב בעבירות שביצע בישראל, וכי יש לבחון את בקשתו אך ורק על סמך המצב בעת כניסתו ארצה. בהקשר זה יצוין, כי בהחלטה לא נזכרת הודאתו של העותר בביצוע עבירות שונות עוד בארץ מוצאו.

4. לא אחת התחבט בית משפט זה בשאלה, מהו אותו “עבר פלילי” הנזכר בחריג שבסעיף 2(ב) לחוק השבות. נפסק, שאין הכרח כי אדם יורשע בפלילים על מנת שייקבע כי הוא בעל עבר פלילי. אדם אשר הודה בביצוע עבירה עשוי אף הוא להיחשב כבעל עבר פלילי לצורך הסעיף האמור. יתרה מכך, שר הפנים רשאי להסתפק בראיות מינהליות ברורות ומשכנעות לצורך קביעה כי פלוני הינו בעל עבר פלילי (בג”צ 1227/98 מלבסקי נ’ שר הפנים, פ”ד נב(4) (1998) 690 (להלן – פרשת מלבסקי), 713-716; עוד ראו בג”צ 442/71 לנסקי נ’ שר הפנים, פ”ד כו(2) (1972) 337; בג”צ 94/62 גולד נ’ שר הפנים, פ”ד טז (1962) 1846). המקרה שלפנינו שונה ממקרים קודמים בהם נדונה השאלה מהו עבר פלילי. באותם מקרים היה מדובר באנשים שהגיעו ארצה ונטען לגביהם כי היו בעלי עבר פלילי שמקורו בפעילותם מחוץ לישראל, טרם בואם ארצה. לעומת זאת, החלטת השר בעניינו של העותר מבוססת על הפעילות העבריינית בישראל. אין חולקין על כך שבשנים בהן העותר נמצא בארץ הוא הספיק לבצע עבירות רבות ומגוונות. אף לא ניתן לחלוק ברצינות על כך שמדובר באדם העלול לסכן את שלום הציבור. אילו היה מדובר בקטין שביצע עבירה אחת בלבד, ולוּ עבירת הריגה, ייתכן שניתן היה לטעון כי שלום הציבור איננו עוד בסכנה, לאור העובדה שחלפו שמונה שנים מאז ביצועה של אותה עבירה. דא עקא, במקרה של העותר אין מדובר במעידה חד-פעמית או במשובת נעורים, אלא במבצע סדרתי של עבירות פליליות חמורות, במשך תקופת שמונה השנים בהן הוא נמצא בארץ. על כן, היה לשר הפנים יסוד איתן לקביעתו, כי עברו הפלילי של העותר, המבוסס על העבירות שחטא בהן בארץ, מצביע על כך שנשקפת ממנו סכנה לשלום הציבור. דומה, שאף העותר אינו טוען כי בחינה של המצב דהיום תוביל למסקנה כי אינו בעל עבר פלילי העלול לסכן את שלום הציבור, כאמור בסעיף 2(ב)(3) לחוק השבות. הדגש בטיעונו הוא שאף אם ביצע עבירות לאחר כניסתו לישראל, יש להתעלם מהן ולבחון את הנתונים כפי שהיו קיימים במועד כניסתו ארצה. לטענתו, באותה עת זכאי היה לקבל תעודת עולה ולפיכך יש לתיתה לו אף כיום.

5. ברי, כי הזכאי לפי חוק השבות למעמד של עולה אינו חייב לקבל מעמד זה מיד בעת הגעתו ארצה. אדם כאמור יכול לקבל אשרה ורישיון של עולה בכוח (אשרה מסוג א/1, כאמור בתקנה 6(א) לתקנות הכניסה לישראל, ה’תשל”ד-1974). אפשרות זו הינה אחת מבין אפשרויות שונות. כך למשל, ייתכן שאדם ייכנס ארצה על פי אשרה ורישיון לישיבת ביקור (סעיף 2(א)(2) לחוק הכניסה לישראל, ה’תשי”ב-1952). במקרה מעין זה, ואף כאשר מדובר באשרות אחרות שאינן אשרת עולה, יכול האדם בו מדובר לבקש בעת שהותו בארץ לשנות את מעמדו, על מנת שיינתן לו מעמד של עולה. אף המקרה של העותר הינו זה של אדם הנכנס ארצה שלא על פי אשרת עולה. ברור, כי אם אדם נכנס ארצה על פי אשרה כלשהי שאיננה אשרת עולה וביצע בארץ עבירות דוגמת אלה של העותר, לא תהא מניעה להתחשב באותן עבירות, בוודאי לאחר הרשעה, שעה שנבחנת השאלה אם ליתן למבקש מעמד של עולה. במלים אחרות, יש לבחון את המצב כפי שהוא בפועל ולא על פי השאלה מה היה קורה אילו כבר בעת כניסתו ארצה היה המבקש מקבל מעמד של עולה. מי שבחר להיכנס ארצה שלא כעולה, אינו יכול לשנות בדיעבד את בחירתו במטרה להביא להתעלמות ממעשיו הפליליים שבוצעו לאחר שנכנס לארץ. על כן, אין צורך לדון בשאלה האם העבירות שבוצעו על ידי העותר, על פי הודאתו, בארץ מוצאו היו מצדיקות סירוב ליתן לו אשרת עולה בעת כניסתו לישראל. נזכיר עוד את סעיף 3(ב) לחוק השבות, המתייחס לאפשרות של סיכון בריאות הציבור על ידי אדם המעוניין לעלות ארצה. נאמר בסעיף, כי “לא ייחשב אדם למסכן בריאות הציבור לרגל מחלה שלקה בה אחרי בואו לישראל” (ההוראה מתייחסת לחריג המצוי בסעיף 2(ב)(2) לחוק השבות; ראו פסקה 3 לעיל). אין הוראה דומה לגבי מי שעבר על החוק הפלילי אחרי כניסתו לישראל. נראה, שהיסוד לאבחנה מצוי, בין היתר, בכך שבמקרה של עבריין עסקינן במעשים או במחדלים רצוניים, בעוד שאין אדם לוקה במחלה מרצונו.

זאת ועוד, העותר הגיע לארץ בעת שהיה קטין. נראה לכאורה, כי על מנת שיקבל מעמד של עולה, דרושה הייתה הסכמה של שני הוריו (ראו בג”צ 758/88 קנדל נ’ שר הפנים, פ”ד מו(4) (1992) 505, 517). הנהלים של משרד הפנים אכן דורשים הסכמה של שני ההורים, על מנת שקטין יקבל מעמד של עולה. כזכור, העותר הגיע לארץ עם אימו. אין סימוכין לכך שבאותה עת הסכים אביו של העותר לכך שיקבל מעמד של עולה. אף האם לא קיבלה מעמד של עולה ממש עם כניסתה, אלא רק כחודשיים וחצי לאחר מכן, וזאת לאחר שהעותר ביצע את עבירת ההריגה. כלומר, גם אם נאמר כי מעמדה החדש של האם אוצל על זכאותו של העותר, בהתעלם מעמדתו של אביו, הרי אותו מעמד נרכש לאחר ביצועה של העבירה החמורה על ידי העותר. כמו כן, משנתברר למשרד הפנים בשנת 1995, כי העותר חשוד בביצוע עבירה של הריגה, רשאי היה לדחות את מתן החלטתו לשם בירור העניין (בג”צ 125/80 אנגל נ’ שר הפנים, פ”ד לד(4) (1980) 329; פרשת מלבסקי, עמ’ 705-706). כאמור, העותר המשיך בפעילותו העבריינית בארץ ובוודאי שניתן להתחשב אף בה גם אם ארעה לאחר הגשתה של הבקשה לקבלת מעמד של עולה.

6. אין מקום, אם כן, להתערבותנו בהחלטתו של שר הפנים. העתירה נדחית, איפוא, ללא צו להוצאות.

 

הנשיא א’ ברק:

אני מסכים.

 

השופט ס’ ג’ובראן:

אני מסכים.

 

הוחלט כאמור בפסק דינו של השופט א’ גרוניס.

 

ניתן היום, יא אלול ה’תשס”ג (08/09/2003).

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *