תקציר בג”צ 5026/04 דיזיין 22 – שארק דלוקס רהיטים בע”מ (04/04/2005): בית משפט עליון אישר אי מתן היתר העסקת עובדים בשבת לחנות רהיטים

בג”צ 5026/04 דיזיין 22 – שארק דלוקס רהיטים בע”מ נ’ רוזנצווייג צביקה, רע”נ היתרי עבודה בשבת – אגף הפיקוח משרד העבודה והרווחה, פ”ד ס(1) 38 (2005)

 

בג”צ 5026/04

 

דיזיין 22 – שארק דלוקס רהיטים בע”מ ואח’

נגד

1. רוזנצווייג צביקה, ראש ענף היתרי עבודה בשבת – אגף הפיקוח משרד העבודה והרווחה

2. משרד התעשייה, המסחר והתעסוקה

3. היועץ המשפטי לממשלה

4. כנסת ישראל

5. בית הדין האזורי לעבודה, חיפה

 

בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט גבוה לצדק

[4.4.2005]

לפני הנשיא א’ ברק והשופטות א’ פרוקצ’יה, מ’ נאור

 

העותרת 1 (להלן – העותרת) העסיקה עובדים יהודים בשבת בניגוד להוראות חוק שעות עבודה ומנוחה, תשי”א-1951 (להלן – החוק), והוטל עליה קנס מינהלי בשל כך. העותרת פנתה למשיב 1 בבקשה לקבל היתר להעסקת עובדים יהודים בימי חג ושבת. הבקשה נדחתה. מכאן העתירה. העותרת טענה כי הוראות החוק האוסרות על העסקת יהודים בשבת מנוגדות להוראות חוק-יסוד: חופש העיסוק ויש לבטלן. כמו כן טענה כי הסירוב להעניק לה היתר העבדה במנוחה השבועית אינו כדין.

 

בית-המשפט העליון פסק:

א. (1) חוק שעות עבודה ומנוחה, בכל הנוגע לשעות המנוחה השבועית, פוגע בחופש העיסוק של המעביד ושל העובדים. עם זאת אין בפגיעה זו כדי להביא לאי-חוקתיותו של החוק משום שהוא עומד בתנאיה של פיסקת ההגבלה שבסעיף 4 לחוק-יסוד: חופש העיסוק; הוא הולם את ערכיה של מדינת ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית; הוא נחקק לתכלית ראויה; הפגיעה בחופש העיסוק היא במידה שאינה עולה על הנדרש (64ב-ג).

(2) ביסוד ההסדרים בעניין שעות המנוחה השבועית שבחוק שעות עבודה ומנוחה מונחות שתי תכליות המשלימות זו את זו. התכלית האחת היא תכלית חברתית-סוציאלית, הדואגת לרווחת העובד והמעניקה לו הגנה סוציאלית. התכלית השנייה היא תכלית דתית-לאומית, הרואה בשמירת השבת ליהודים משום הגשמה של אחד הערכים החשובים ביותר ליהדות שיש להם אופי לאומי. שתי התכליות המשולבות – החברתית והדתית – מגבשות תכלית ראויה. הבטחת יום מנוחה לעובד ולמעביד, קביעת יום מנוחה אחיד בכל המשק באופן המבטיח את רווחת המשפחה וקביעת יום מנוחה זה על בסיס דתי-לאומי הן “תכלית ראויה”, כמשמעות דיבור זה בפיסקת ההגבלה (57ו-58א, 59ב-ג).

(3) אין בקביעת יום השבת (ליהודים) כיום המנוחה השבועית משום כפייה דתית. העובדה שהיום שנבחר להגשמת החיוב עולה בקנה אחד עם תפיסתה של היהדות את השבת, אינו הופך את הכפייה לדתית (60ז-61א).

ב. יש לדחות את הטענה כי סירובו של שר העבודה להעניק לעותרת היתר העבדה במנוחה השבועית אינו כדין בשל הפגיעה הכלכלית הקשה שהסירוב גורם לה. העותרת לא הצליחה להניח תשתית עובדתית שלפיה פעילותה בשעות המנוחה השבועית היא חיונית לציבור או לחלק ממנו, כנדרש על פי סעיף 12(א) לחוק. כן לא הונחה כל תשתית עובדתית לטענה כי העותרים מופלים לרעה לעומת בתי עסק אחרים (64ו).

 

עתירה למתן צו על תנאי. העתירה נדחתה.

 

רמי קרופניק – בשם העותרים;

חני אופק, סגנית בכירה לפרקליט המדינה – בשם המשיבים 3-1.

 

פסק דין

הנשיא א’ ברק:

האם האיסור על העסקת יהודים בשבת לפי חוק שעות עבודה ומנוחה, תשי”א-1951 מנוגד להוראות חוק-יסוד: חופש העיסוק? זו השאלה העיקרית העומדת בפנינו בעתירה זו.

 

העובדות

1. העותרת 1, חברה לשיווק רהיטים בעלת סניפים ברחבי הארץ, מעסיקה עובדים יהודים בסניפיה (העותרים 19-2). סניפים אלה מופעלים בכל ימות השבוע ובכלל זאת ביום שבת. ביום 12.3.2003 הוטל על העותרת קנס מינהלי קצוב בסך 15,000 ש”ח, בהתאם לסעיף 8 לחוק העבירות המינהליות, תשמ”ו-1985, ותקנות 2-1 לתקנות העבירות המינהליות (קנס מינהלי – שעות עבודה ומנוחה), תשנ”ח-1998. זאת, בגין העסקת עובדים יהודים בזמן המנוחה השבועית, בניגוד לאמור בסעיפים 9, 9א, 26(א) ו-27 לחוק שעות עבודה ומנוחה (להלן – חוק שעות עבודה ומנוחה או החוק). עם קבלת ההודעה על הטלת הקנס פנתה העותרת למשיב 1 (להלן – המשיב) בבקשה לקבל היתר להעסקת עובדים יהודים בימי חג ושבת. ביום 24.3.2003 הודיע המשיב על דחיית הבקשה. הטעם לכך היה שזו אינה עומדת בקריטריונים הקבועים בסעיף 12 לחוק, המסדיר מתן היתרים לעבודה ביום המנוחה. במקביל ביקשה העותרת להישפט ועל כן הוגש כנגדה (ביום 22.5.2003) כתב אישום לבית הדין האזורי לעבודה בחיפה. בקשה שהגישה ליועץ המשפטי לממשלה לעיכוב ההליכים בתיק, נדחתה (ביום 10.5.2004). מכאן העתירה, המכוונת למשיבים לבוא וליתן טעם מדוע הוראות החוק האוסרות על עבודת יהודים בשבת ועל העבדתם לא יבוטלו, ומדוע לא יינתן לעותרת היתר על פי חוק שעות עבודה ומנוחה.

 

העתירה

2. העתירה מכוונת להשגתם של שני סעדים עיקריים. במישור החוקתי, העותרת תוקפת את חוקתיותן של ההוראות בחוק שעות עבודה ומנוחה האוסרות על העסקת יהודים בשבת. לטענתה, הוראות אלה פוגעות בחופש העיסוק המעוגן בחוק-יסוד: חופש העיסוק והן אינן עומדות בתנאי פיסקת ההגבלה. לטענת העותרת, האיסור על העסקה בשבת פוגע בזכותה לחופש עיסוק וגורר פגיעה כלכלית ניכרת בה ובעובדיה.

לטענתה, אם תיאלץ לסגור את סניפיה בשבת, הדבר יביא לצמצום פעילותה ואף לסגירת חלק מהסניפים שלא יעמדו בתחרות עם חברות אחרות העוסקות בשיווק רהיטים. לדבריה, סניפיה ממוקמים הרחק מאזורי מגורים, ואין בפתיחתם בשבת משום הפרעה לאנשים אחרים המבקשים ליהנות משלוות השבת. העותרת אינה חולקת על הצורך ביום מנוחה שבועית, אולם מלינה היא על כי יום זה הועד דווקא ליום השבת. לטענתה, יש לאפשר לעובד לבחור מהו יום המנוחה המועדף עליו ולפעול בהתאם לכך. במישור המינהלי, העותרת תוקפת את שיקול דעתו של המשיב שסירב לבקשתה למתן היתר העסקה בשבת. לטענתה, שיקול דעת זה הוא בלתי סביר ובלתי מידתי באורח קיצוני. חוסר הסבירות נובע מכך שהמשיב לא שקל את הפגיעה הכלכלית הצפויה לעותרת ולעובדיה המעוניינים לעבוד בשבת. עוד טוענת העותרת כי המשיב התעלם מהתחייבותה כי בכל מקרה יזכו עובדיה למנוחה שבועית בהתאם לחוק.

3. המשיבים 3-1 מבקשים לדחות העתירה. לטענתם, איסור העבודה בשבת משרת שתי תכליות: האחת, תכלית סוציאלית שביסודה מונחת תפיסה של רווחה חברתית המכירה בזכותו של אדם למנוחה מעבודתו. ביטול האיסור על העסקה בשבת יביא, כך נטען, לפגיעה בעובדים מהשכבות החלשות הזקוקים להגנת המחוקק מפני ניצול אפשרי מצד מעסיקיהם; השנייה, תכלית לאומית-דתית, המגשימה את התכלית הסוציאלית. נטען כי יום השבת הוא יום המנוחה השבועית ליהודים, ולכן אך הגיוני כי המחוקק יקבע יום זה כיום המנוחה בחוק. קביעת יום מנוחה אחיד יש בה כדי לקדם את תכליות יום המנוחה ולתרום לגיבוש “אטמוספירה של מנוחה”, העולה בקנה אחד עם התפיסה המקובלת בעולם הרחב. אשר לפגיעה החוקתית הנטענת המשיבים סבורים כי התכלית העומדת ביסוד איסור ההעסקה בשבת הולמת את ערכיה של מדינת ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית, היא לתכלית ראויה, ופגיעתה בחופש העיסוק היא מידתית. עוד טוענים המשיבים כי עניין חוקתיות העסקה בשבת כבר הוכרע בבית משפט זה בהחלטת השופטת דורנר, ברע”פ 10687/02 הנדימן עשה זאת בעצמך נ’ מדינת ישראל (להלן – פרשת הנדימן [1]), שבה נקבע כי הוראות החוק אינן בטלות למרות הפגיעה בחופש העיסוק. אשר לטענת העותרת בדבר פגמים שנפלו בהחלטת המשיב שלא ליתן לה היתר העסקה בשבת, נטען כי העותרת אינה ממלאת אחר הקריטריונים בסעיף 12 לחוק שעות עבודה ומנוחה. ומשכך, נדחתה בקשתה בהתאם.

 

המסגרת הנורמטיבית

 

הבחינה החוקתית

….

 

שלב ראשון: האם חוק שעות עבודה ומנוחה פוגע בחופש העיסוק?

 

שלב שני: האם חוק שעות עבודה ומנוחה מקיים את דרישותיה של פיסקת ההגבלה?

 

הבחינה המינהלית

 

התוצאה היא כי העתירה נדחית.

 

השופטת מ’ נאור

….

 

השופטת א’ פרוקצ’יה

1. אני מצטרפת בהסכמה לדעתו של חברי הנשיא ברק, שלפיה האיסור על העסקת יהודים בעבודה בשבת הנובע מחוק שעות עבודה ומנוחה עומד במבחן העיקרון החוקתי, במובן זה שאף שהוא פוגע בחופש העיסוק של המעביד ושל העובדים, הוא מקיים את תנאיה של פיסקת ההגבלה בהיותו הולם את ערכיה של מדינת ישראל, מקדם תכלית ראויה ועונה למבחן המידתיות.

….

לאור כל האמור אני מצטרפת למסקנת הנשיא כי דינה של עתירה זו להידחות.

 

הוחלט כאמור בפסק דינו של הנשיא ברק.

 

ניתן היום, כ”ד באדר ב’ תשס”ה (4.4.2005).

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *