תקציר בג”צ 5009/94 מיטראל בע”מ (25/12/1994): בית משפט עליון ביטל החלטת הרבנות הראשית שלא ליתן תעודת כשרות לבשר קפוא מיובא

בג”צ 5009/94‏ ‎‎מיטראל בע”מ‎ ‎נ’ מועצת הרבנות הראשית לישראל, פ”ד מח(5) 617 (1994)

 

בג”צ 5009/94

 

מיטראל בע”מ

נגד

1. מועצת הרבנות הראשית לישראל

2. שר התעשייה והמסחר

3. מנהל מינהל המזון במשרד התעשייה והמסחר

 

בבית המשפט העליון בשבתו כבית-משפט גבוה לצדק

[25/12/1994]

לפני השופטים ת’ אור, א’ מצא, ד’ דורנר

 

העתירה נסבה על סירובם של המשיבים 2 ו- 3 ליתן לעותרת רישיון לייבא בשר קפוא, בשל כך שהמשיבה 1 מסרבת לתת לעותרת תעודת הכשר לבשר. העותרת, חברה העוסקת ביבוא מוצרי מזון, לרבות בשר כשר ובשר לא כשר, התדיינה בעבר עם המשיבים בעניין סירובם זה. בעקבות ההתדיינויות הקודמות נחקק חוק יבוא בשר קפוא, ה’תשנ”ד-1994, החל על יבוא בשר קפוא. בפנייה לציבור מכוח אותו חוק, לקבל הצעות “ליבוא בשר כבשים קפוא וכשר”, קבעו המשיבים כי רישיון יבוא ייתן למעוניינים על-פי בקשה, שיצורף אליה, בין היתר, אישור כשרות מטעם המשיבה 1. עמדתם של המשיבים היא, שניתן לצרף אישור עקרוני מטעם המשיבה 1, ואישור זה יש ליתן רק לגבי בשר שקיים סיכוי כי לאחר מכן, כאשר יגיע הבשר ארצה, תינתן לגביו תעודת הכשר. פנייתה של העותרת למשיבה 1 לקבל את האישור העקרוני נדחתה. לטענת המשיבים, הואיל והעותרת מייבאת גם בשר שאינו כשר, אין ליתן תעודת הכשר לבשר אחר שהיא מייבאת ככשר, שכן, בהסתמך על ההלכה היהודית, אין היא נאמנה על כשרותו. לטענת העותרת, סירובה של המשיבה 1 מפלה את העותרת לרעה לעומת יבואנים אחרים המייבאים בשר מאותו מפעל בחוץ-לארץ, שעמו התקשרה העותרת. עוד טענה העותרת, כי הסירוב פסול בהיותו נובע משיקולים זרים. בית המשפט הגבוה לצדק פסק:

א.

(1) חוק יבוא בשר קפוא נחקק על-מנת להבטיח שיבוא של בשר קפוא ארצה יהיה – בכפוף לסייג שבסעיף 3 לחוק – של בשר כשר בלבד, בשר אשר נתקבלה לגביו תעודת הכשר כהגדרתה בחוק (622ג-ד).

(2) מנוסחו של סעיף 2 לחוק ומהגדרת “תעודת הכשר” שבחוק ניתן ללמוד, כי תעודת ההכשר ניתנת אמנם לידיו של היבואן, אך היא מתייחסת לכשרותו של הבשר; לא אישיותו או כשרותו של היבואן הן החשובות, אלא כשרותו של הבשר (622ד-ה).

(3) כשרותו של הבשר צריכה להיבחן עם יבואו. התרת יבואו של הבשר מותנית בכך שיהיה כשר עם הכנסתו ארצה. תעודת ההכשר ניתנת לגבי הבשר במצבו במועד יבואו, ואין החוק עוסק בשאלה מה השימוש שייעשה בבשר לאחר שיובא ארצה. כך עולה משם החוק, מהאיסור אשר בסעיף 2 לחוק ומההיסטוריה החקיקתית שלו, שעל-פיה החוק בא להבטיח יבוא בשר קפוא שהוא כשר ואשר אינה דנה בכשרותו של הבשר המיובא לאחר שיובא ארצה (622ה-ז).

ב.

(1) תעודת ההכשר צריכה להינתן על-ידי המשיבה 1 או מי שהיא הסמיכה לעניין; חוק יבוא בשר קפוא הקנה למשיבה 1 מעמד של רשות מוסמכת, אשר חלים עליה כללי המשפט המינהלי (622ז, 623ה-ו).

(2) החוק אינו קובע על-פי אילו קריטריונים יוחלט אם בשר הינו כשר אם לאו, אך אין ספק שכוונת החוק הייתה לכך שבמסגרת הסמכות שהוקנתה למשיבה 1 לתת תעודת הכשר, עליה להפעיל את דיני הכשרות לפי ההלכה היהודית (622א-ב).

(3) בהתחשב בתפקידיה המוגדרים בסעיף 2 לחוק הרבנות הראשית לישראל, ה’תש”ם-1980, ובהיותה סמכות הלכתית עליונה, הרי הסמכות שהוקנתה למשיבה 1 היא לבחינת כשרותו של הבשר המיובא על-פי אותו “גרעין קשה” של דיני כשרות הזון בהלכה, כפי שנקבע הדבר גם לעניין מתן תעודות הכשר לפי חוק איסור הונאה בכשרות, ה’תשמ”ג- 1983 (623ב-ג).

ג.

(1) בנסיבות דנן, הכפיפה העותרת את עצמה, בכל הנוגע ליבוא בשר כשר, לכל ההנחיות וההוראות של הרבנות הראשית, כולל השגחה, סימון ופיקוח, כמקובל אצל המשיבה 1 לגבי כלל היבואנים. הקשר שלה עם הבשר הוא קשר זהה לזה שיש לכל אותם יבואנים אחרים המייבאים בשר דומה מאותו מפעל, ואשר מקבלים מהרבנות הראשית תעודת הכשר לבשר שהם מייבאים מאותו מפעל (624ב, ז – 625א, ג-ד).

(2) בנסיבות דנן, דרישת המשיבה 1 שהעותרת תחדל מיבוא בשר שאינו כשר כתנאי לקבלת תעודת הכשר לבשר כשר, מושתתת על ההתנגדות שיש לממונים על מתן תעודות הכשר ליתן תעודות הכשר לבשר המיובא על-ידי מי שאינו מקפיד על כשרות בענייניו האחרים. בסירוב, במקרה כזה, יש ניסיון להכתיב ליבואן אורח התנהגות בעסקיו האחרים, אף שאין בעסקיו האחרים כדי להשפיע על שאלת כשרותו של הבשר שאותו מבקשים לייבא, וניסיון כזה הוא פסול (625ד-ה, ו-ז).

(3) בבוא המשיבה 1 להפעיל את סמכותה על-פי חוק יבוא בשר קפוא ולהחליט אם לתת תעודת הכשר אם לאו, לא אורחות חייו של היבואן – אם שומר הוא על כשרות אם לאו יכריעו. מה שעליה לשקול ולהחליט הוא, אם יש ליתן ליבואן תעודת הכשר אם לאו, בנוגע לבשר מסוים, אשר עבר תהליך הכשרה ואריזה בתנאים ידועים המבטיחים את כשרותו. אם על-אף קיום תנאים אלה תימנע תעודת כשרות מן היבואן, אין זאת אלא ששיקולים זרים עמדו ביסוד החלטת הסירוב של המשיבה 1 (625ה-ו).

ד.

(1) פסיקותיהם של גדולים בתורה בדבר אי הנאמנות של מי שמוכר או מי ששוחט במקום שבו מוכרים גם בשר טרף אינן ישימות לעניין דנן. במקום שבו מוכרים גם בשר טרף קיימת סכנה של ערבוב בשר בבשר והחשש לטעות גלוי וברור. במקרה כזה, אם יסרב רב ליתן תעודת כשרות לפי חוק איסור הונאה בכשרות, ייתכן שלא יהיה מקום לתקוף את החלטתו. לא כן כאשר מדובר במשלוח נפרד לבשר כשר ארוז, מסומן וחתום כהלכה, בצורה השומרת עליו מפני כל מגע עם מזון שאינו כשר (627א-ג).

(2) שאלת נאמנותו של פלוני, אם בשר שבחזקתו כשר אם לאו, מתעוררת כשיש ספק לגבי כשרותו של הבשר. אך אם הבשר נארז וסומן כהלכה, וניתן לוודא שכשרותו לא נפגעה – כפי שכך הוא בנסיבות דנן – אין להיזקק לכללים בדבר נאמנות, אשר תחולתם היא במקרה של ספק (627ד-ה).

(3) ההטעיה בסימן מסחרי של מוצר שהוא זהה למזון כשר ולמון בלתי כשר, הטעיה אשר הצדיקה במקרים אחרים בעבר סירוב ליתן הכשר למזון בסימן מסחרי המשמש גם למזון בלתי כשר, אינה מתקיימת בנסיבות דנן. על בשר מיובא שאינו כשר קיים סימן שאין הוא כשר, ועל-כן אין חשש שהציבור יטעה לחשוב שהוא כשר (628ה-ז).

(4) בנסיבות דנן על המשיבה 1 ליתן לעותרת אישור עקרוני, ועל המשיבים 2 ו- 3 לתת לעותרת רישיון יבוא. אם בהגיע הבשר ארצה יוברר כי לא נפגמה כשרותו מאז נשלח מהמפעל שבו הוכשר על-ידי נציגיה של הרבנות הראשית, תהא העותרת זכאית לקבל תעודת הכשר לצורך היבוא (628ז-629א).

 

עתירה למתן צו-על-תנאי. הדיון – כאילו ניתן צו-על-תנאי. העתירה נתקבלה. הצו-על-תנאי נעשה מוחלט.

 

י’ קצין – בשם העותרת;

י’ שפר, סגן בכיר לפרליט המדינה – בשם המשיבים.

 

ניתן היום, כ”ב טבת ה’תשנ”ה (25/12/1994).

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.