תקציר בג”צ 50/58 טאקו (29/07/1958): בית משפט עליון דחה עתירה כי תידון בקשה לפטור משירות בטחון מטעמים שבהכרה דתית

בג”צ 50/58 טאקו נ’ שר הבטחון, פ”ד יב (1958) 1088

 

בג”צ 50/58

רגינה טאקו

נגד

1. שר הבטחון

2. ראש אגף כוח אדם

3. מנהל מחלקת הגיוס והפוקד לפי חוק שירות בטחון, ה’תש”ט-1949

4. מנהל לשכת הגיוס יפו

5. יו”ר ועדת הפטור לפי תקנות שירות בטחון (פטור), ה’תשי”ב-1952

 

בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט גבוה לצדק

[29/07/1958, 21/07/1958, 21/07/1958]

לפני הנשיא (אולשן) והשופטים זילברג, זוסמן

 

בקשה לפטור את המבקשת, ילידת שנת 1938, ללא תוספת של יום הלידה, משירות בטחון מטעמים שבהכרה דתית – המבקשת לא התייצבה לרישום בתאריד שנקבע לה בצו הפוקד. כל עוד לא ידעו שלטונות הגיוס מהו יום הלידה המדוייק של המבקשת היו רשאים לצאת מן ההנחה שנולדה בראשית שנה מסויימת, אפילו ב- 1 בינואר שבה ולראותה, כמי שהגיעה לגיל שמונה-עשרה ביום א’ בתשרי של אותה שנה – תקנה 5 לתקנות הנ”ל קובעת כי הבקשה לפטור, מטעמים שבהכרה דתית בהתאם לסעיף 11(ד) הנ”ל, תוגש לא יאוחר מהיום שנקבע להתייצבות המבקשת לשם רישום – הרשות המינהלית אליה פונה אזרח בבקשה שעבר זמנה תיטיב לעשות אם לא תסרב לקבל את המסמך המוגש אליה על ידי יוצא צבא, אלא תטול אותו מידי המבקש ותשיב לו בכתב שהבקשה נדחית מחמת עבירת הזמן; או, אם היא סירבה לקבל את הבקשה, מן הראוי שהסירוב יירשם לפחות בתיק, כדי שלא תהיה מחלוקת בפני בית המשפט אם ביקשה המבקשת להגיש את המסמכים אם לאו – בבג”צ 115/56 לא פסל בית המשפט את התקנה 5 הנ”ל אלא קבע, שאין היא תופסת לגבי אשה אשר במועד שנקבע .בה לא היתה יוצאת צבא – את התקנה 5 הנ”ל יש איפוא לקרוא כאילו היה נאמר בה: הבקשה תוגש לא יאוחר מהיום שבקבע להתייצבות של המבקשת לשם רישום, בהיות המבקשת יוצאת צבא – אין מניעה לכך, שהפוקד יוציא ליוצא צבא יותר מצו אחד, כאשר לא מילא אחרי הצו הראשון ואפילו היה הצו הראשון חסר תוקף למטרה מסויימת כגון בקשת הפטור, אין בכך כדי לגרוע מתקפו של הצו השני – גדולה מזו, אפילו נרשמה המבקשת ביום שנקבע לה בצו הראשון, הרי את בקשת הפטור צריך להגיש לא יאוחר מיום שמלאו לה שמונה-עשרה שבה – בקשה לפטור המוגשת על ידי המבקשת לפני שמלאו לה שמונהיעשרה שנה יש לראותה כ”בקשת בוסר” ובקשה כזאת אין לראות כבקשת “יוצאת צבא” אשר ועדת הפטור חייבת לדון בה בהתאם לתקנה 5 הנ”ל.

 

התנגדות לצו-על-תנאי מיום א אייר ה’תשי”ח (21/07/1958), המכוון לכל המשיבים והדורש מהם לבוא וליתן טעם:

א) מדוע לא יאפשרו למבקשת להגיש בקשתה לפי תקנות שירות בטחון (פטור), ה’תשי”ב-1952 בכפוף לסעיף 11(ד) לחוק שירות בטחון, ה’תש”ט-1949;

ב) ולמשיבים מס’ 1, מס’ 2 (ראש אגף כוח אדם), מס’ 3 (מנהל מחלקת הגיוס והפוקד לפי החוק הנ”ל), ומס’ 4 (מנהל לשכת הגיוס יפו), מדוע לא יעכבו גיוסה וחיולה של המבקשת לשירות בטחון עד העיון והבירור וההחלטה בבקשת המבקשת לפי התקנות הנ”ל ובהתאם לתוצאות הדיון בהן;

ג) ולמשיבים מס’ 4, ומס’ 5 (יו”ר ועדת הפטור לפי תקנות שירות בטחון (פטור), ה’תשי”ב-1952), מדוע לא יקבלו לעיון, לדיון, לבירור ולהחלטה את בקשתה, הצהרתה, מסמכיה, עדיה והוכחותיה של המבקשת כדי להוכיח כי טעמים שבהכרה דתית מונעים אותה לשרת בשירות בטחון;

ד) ולכל המשיבים, מדוע לא יוצהר כי הוראות תקנה 5 לתקנות שירות בטהון (פטור), ה’תשי”ב-1952, הינן בלתי מחייבות ומחוסרות תוקף חוקי, בכל הנוגע למבקשת; ומדוע לא יוצהר כי המבקשת זכאית להגיש בקשה למשיבים מס’ 5 ומס’ 6 בהתאם לתקנות שירות בטחון (פטור), ה’תשי”ב-1952, בכפוף להוראות סעיף 11(ד) הנ”ל; ולמשיבים מס’ 1, מס’ 2, מס’ 3 ומס’ 4, מדוע לא יימנעו מלגייס ומלחייל את המבקשת לשירות בטחון, כל עוד לא נדונה בקשתה לפטור מחובת שירות מטעמים שבהכרה דתית, המונעים ממנה את האפשרות לשרת בשירות בטחון. הצו-על-תנאי בוטל.

 

דינאי – בשם המבקשת;

קוארט – בשם המשיבים.

 

צו

 

השופט זוסמן

 

זוהי תשובת המשיבים לצו-על-תנאי בו נדרשו ליתן טעם, מדוע לא ידונו בבקשת המבקשת לפטור אותה משירות בטחון, ומדוע לא יעכבו את חיולה עד אשר תידון הבקשה.

1. המבקשת עלתה מעראק בשנת 1951. במרשם התושבים נרשם תאריך לידתה “1936”, ולאחר מכן נעשה תיקון ברישום, ועל סמך הדרכון העיראקי של אביה נרשמה השנה “1938” תחת השנה 1936, אולם לא ברישום המקורי ולא בתיקון נרשם התאריך המדוייק של הלידה, היינו, היום והחודש.

2. בקובץ התקנות 531 נתפרסם צו שירות בטחון (קריאה לרישום ולבדיקות) (מס’ 4), ה’תשט”ו-1955, אשר לפיו נדרשו נשים שנולדו בין 6 בספטמבר 1937 לבין 1 באפריל 1938 להתייצב לרישום ולבדיקה בתאריכים הקבועים באותו צו.

בבקשתה לפנינו טענה המבקשת, שהיא נולדה כשבועיים אחרי חג הסוכות, בראשית חודש חשוון, שנת 1938 ,או, גירסה אחרת, ביום 19 בנובמבר 1938. אולם, כמו שפסק בית משפט זה בבג”צ 190/57 [1] בעקבות בג”צ 88/57 [2] ובג”צ 60/52  [3], כל עוד לא ידעו המשיבים מהו תאריך הלידה המדוייק של המבקשת היו רשאים לצאת מן ההנחה, שנולדה בתחילת שנת 1938, אפילו ב- 1 בינואר לאותה שנה. אם כך הדבר, נמצא, נוכח הקביעה בסעיף 2(ב)(1) לחוק שירות בטחון, ה’תש”ט-1949, כי רואים את המבקשת כמי שהגיעה לגיל 18 ביום א’ בתשרי תשט”ז (1955). לפיכך, תפש במבקשת הצו האמור של הפוקד, ועליה היה להתייצב לרישום בתאריך הנקוב בו, אשר לפי האות המתאימה לשמה, היינו האות ט’, היה יום 24 באוגוסט 1955. המבקשת לא התייצבה בתאריך האמור.

3. המבקשת טוענת, כי טעמים שבהכרה דתית מונעים אותה מלשרת בשירות בטחון, והיא דורשת לפטור אותה מן השירות בהתאם לסעיף 11(ד) לחוק שירות בטחון (כפי שתוקן על ידי חוק שירות בטחון (תיקון), ה’תשי”ב-1952). סעיף 11(ד) הנ”ל מורה, כי על המבקשת להוכיח באופן שייקבע בתקנות, כי אמנם טעמים שבהכרה דתית מונעים אותה מלשרת. לשם ביצועה של הקביעה האמורה בסעיף 11(ד) לחוק הנ”ל התקין שר הבטחון את תקנות שירות הבטחון (פטור), ה’תשי”ב-1952, שנתפרסמו בקה”ת 276, ותקנה 5 קובעת, כי –

“הבקשה תוגש לא יאוחר מהיום שנקבע להתייצבותה של המבקשת לשם רישום”

תקנה 5 הנ”ל תוקנה בשנת 1957, אולם התיקון אינו נוגע לעניננו.

4. המבקשת טוענת, כי לפי תקנה 5 הנ”ל, כלשונה, צריכה היתה להגיש את בקשתה לא יאוחד מיום 24 באוגוסט 1955. התאריך אשר נקבע להתייצבותה לרישום, כאמור, אך באותו יום טרם מלאו לה 18 שנה וטרם היתה ל”יוצאת צבא”. משום כך יש בידי המבקשת להסתמך על ההלכה שנקבעה בבג”צ 115/56 [4] ולומר, שלגביה לא תפשה קביעת המועד שבתקנה 5 הנ”ל. אולם לאחר מכן יצא צו שני מאת הפוקד, הוא צו שירות בטחון (קריאה לרישום, לבדיקות ולשירות סדיר) (מס’ 2), ה’תשט”ז-1955, שנתפרסם בקה”ת 551. אף צו זה חל על המבקשת, ולפי קביעותיו היה עליה להתייצב לרישום, לבדיקות וגם לשירות בטחון ביום 23 בספטמבר 1955 (ז תשרי ה’תשט”ז). באותו יום כבר מלאו למב­קשת 18 שנה, ובהיותה “יוצאת צבא”, היה עליה להגיש את בקשת הפטור לא יאוחר מיום 23 בספטמבר 1955.

5. המבקשת התייצבה ביום 23 בנובמבר 1955. בגליון ההתייצבות נרשם תאריך הלידה “1938” ללא כל תוספת, ואין חולק על כך, כי באותו תאריך לא הגישה המבקשת כל בקשה לפטור אותה מן השירות מטעמים שבהכרה דתית, אלא היא המציאה תעודה מהגמנסיה “דביר”, המאשרת שטרם סיימה את חוק לימודיה בה, ועל סמך תעודה זו נדחה שירותה הסדיר עד ליום 27 בינואר 1956, ולאחר מכן, משהגישה תעודות נוספות של הגימנסיה, ניתנו לה, לפי בקשתה, דחיות נוספות לסיום לימודיה.

6. ביום 18 במרס 1956 הצהירה המבקשת לפני בית משפט השלום על התצהיר הדרוש, בהתאם לתוספת לתקנות שירות בטחון (פטור), ה’תשי”ג-1952, ובשבועיים לאחר מכן גם ערכה מכתב אל ועדת הפטור, בו ביקשה לפטור אותה מן השירות מטעמים שבהכרה דתית. המבקשת טוענת, שהיא ואביה ביקשו למסור את המסמכים האמורים לידי מר הלל, המשיב מס’ 5 לפנינו, שהוא יושב-ראש ועדת הפטור, אך הלה סירב לקבל את הבקשה.

מר הלל נחקר לפנינו ואמר, שלפי מיטב זכרונו לא הגישה לו המבקשת את המסמכים האמורים בתאריך הנ”ל. אמנם לא נמצא בתיק המבקשת כל זכר שעשתה נסיון למסור את המסמכים, אולם מר הלל ציין לפנינו מסיבות שונות הרומזות לכך, שנסיון כזה לא נעשה.

7. אנו מבקשים לציין, כי רשות מינהלית אליה פונה אזרח בבקשה שעבר זמנה, היתה מיטיבה לעשות, אילו לא סירבה לקבל את המסמך, אלא היתה נוטלת אותו מידי המבקש, ומשיבה לו בכתב שהבקשה נדחית מחמת עבירת הזמן; או, אם היא סירבה לקבל את הבקשה, מן הראוי שהסירוב יירשם לפחות בתיק, כדי שלא יהיה מקום למחלוקת כמו שנפלה כאן, אם ביקשה המבקשת להגיש את המסמכים אם לאו. אין זה רצוי כי לשם קביעת העובדה הזאת יהיה בית המשפט נאלץ להסתפק כשיחזור המאורעות לפי זכרונו של עובד ציבור. במרוצת השנים בוודאי הוגשו למשיב מס’ 5 עשרות בקשות, ואולי אפילו מאות, ואם כי הנסיבות שצויינו על ידיו מתקבלות על הדעת – כי הרי המבקשת לא היתה זקוקה לבקש את דחיית שירותה מדי פעם בפעם, לו יכלה לקבל פטור מן השידות מטעמים שבהכרה דתית – נשאר הספק בלבנו איזו משתי הגירסאות היא הנכונה. נוכח המסקנה הסופית אליה הגענו, לא מצאנו לנחוץ להכריע בשאלה זו, ובהמשך דברינו נניח, לטובת המבקשת, שאמנם ניסתה להגיש את בקשתה בהתחלת אפריל 1956, כאשר טענה.

8. אמרנו, שביום 24 באוגוסט 1955 טרם היתה המבקשת ל”יוצאת צבא”, ואנו מסכי­מים עם בא-כוח המבקשת, נוכח ההלכה שנפסקה בבג”צ 115/56 [4] שבאותו יום לא היתה חייבת להגיש את בקשת הפטור, אולם ביום 23 בספטמבר 1955 היתה כבר ל”יוצאת צבא”, וכאשר לא הגישה את בקשתה בתאריך זה, איחרה את המועד והחמיצה את ההז­דמנות לבקש את הפטור. נמצא, שאפילו ביקשה המבקשת להגיש את בקשתה באפריל 1956, רשאי היה המשיב מס’ 5 לסרב לקבלה ולדון בה.

9. כאן טוען בא-כוח המבקשת, כי תקנה 5 הנ”ל הוכרזה בבג”צ 115/56 [4] כבטלה, יען כי חרגה מהוראות החוק, בקבעה כי הבקשה תוגש בטרם נעשתה אשה “ליוצאת צבא”. איננו מסכימים לטענה זו. בבג”צ 115/56 [4] לא פסל בית המשפט את התקנה האמורה, אלא קבע, שאין היא תופסת לגבי אשה, אשר במועד שנקבע בה לא היתה יוצאת צבא. לשון אחר: תקנה 5 יש לקראה כאילו היה נאמר בה כך:

“הבקשה תוגש לא יאוחר מהיום שנקבע להתייצבותה של המבקשת לשם רישום, בהיות המבקשת יוצאת צבא”.

כך גם פירש בית משפט זב את התקנה האמורה בבג”צ 191/57 [5] (בעמ’ 171 ע”י אות ג). מכיוון שכך, אמנם לא תפשה לגבי המבקשת קביעת המועד בצו הראשון, עד כמה שהדבר נוגע להגשת בקשת הפטור, אך קביעת המועד בצו השני תפשה, והמועד האחרון להגשת הבקשה היה יום 23 בספטמבר 1955.

10. אין מניעה לכך, שהפוקד יוציא ליוצא צבא יותר מאשר צו אחד, כאשר לא מילא אחרי הצו הראשון, ואפילו היה הצו הראשון חסר תוקף למטרה מסויימת, כגון בקשת הפטור, אין בכך כדי לגרוע מתקפו של הצו השני. גדולה מזו: אפילו נרשמה המבקשת ביום 24 באוגוסט 1955 בהתאם לצו הראשון, את בקשת הפטור צריכה היתה להגיש לא יאוחר מיום 23 בספטמבר 1955. אמת, כאשר טען בא-כוח המבקשת לו נרשמה המבקשת באוגוסט, לא היתה חייבת לחזור ולהירשם בספטמבר, בהתאם לצו השני. אולם בהפנותו אל “היום שנקבע להתייצבותה של המבקשת לשם רישום”, ואנו מוסיפים כאן “בהיות המבקשת יוצאת צבא”, אך קבע מתקין התקנות את המועד להגשת בקשת הפטור על דרך של איזכור, כאילו הועתקו המועדים, אשר בצו השני, ונרשמו בתקנה 5 הנ”ל. לשון אחר: אין זה חשוב כלל אם “יוצאת צבא” חייבת להיענות לקריאה השניה אם לאו, את בקשתה לפטור חייבת היא להגיש תוך אותו המועד שנקבע לראשונה לשם התייצבותה לרישום, כאשר היתה ל”יוצאת צבא”. מבחינה מעשית אין קושי בכך, כי לפי נוהג הפוקד, המועד שנקבע ל”יוצאת צבא” להתייצבות לרישום, הוא בדרך כלל, אף נקבע להתייצבות לשירות סדיר; ממילא חייבת היא, איפוא, להתייצב באותו יום בלשכת הגיוס, ובעשותה כן, יכלה להגיש את בקשתה. גם מטעם זה איחרה המבקשת מן המועד.

11. אמרנו, שהמשיבים היו רשאים להתייחס אל המבקשת כאילו נולדה ב- 1 בינואר 1938, אולם טענתה היא, שנולדה ב- 19 בנובמבר 1938. אם נכונה הטענה, כי אז לא יחולו על המבקשת שני הצווים האמורים, אלא מצבה הוא כך: כתאריך בו מלאו למבקשת 18 שנה נחשב, מכוח סעיף 2(ב)(1) לחוק שירות הבטחון, ה’תש”ט-1949, א’ בתשרי תשי”ז (1956). בקובץ התקנות 610 נתפרסם צו שירות בטחון (קריאה לרישום ולבדיקות) (מס’ 4), ה’תשט”ז-1956, לפיו נדרשה המבקשת להתייצב לרישום ולבדיקות ביום 25 ביוני 1956, היינו, לפני היותה ל”יוצאת צבא”, ומשום כך לא היתה חייבת באותו תאריך להגיש את בקשת הפטור. לאחר מכן, בקה”ת 629, נתפרסם צו שירות בטחון (קריאה לרישום, לבדי­קות ולשירות סדיר) (מס’ 5), ה’תשט”ז-1956, ושוב נדרשה בו המבקשת להתייצב לרישום, ואף לבדיקות ולשירות בטחון, ביום 10 בספטמבר 1956. נמצא, שאפילו נולדה המבקשת ביום 19 בנובמבר 1938 איחרה מן המועד, כי הרי לכל הדעות ביום 10 בספטמבר 1956 לא הגישה את בקשת הפטור, ובאותו יום כבר היתה ל”יוצאת צבא”.

הטענה שהמבקשת נולדה רק ב- 19 בנובמבר 1938 הושמעה מפי בא-כוח המבקשת בפעם הראשונה במכתבו מיום 3 בספטמבר 1957 (מוצג “ה”), אשר שיגר למ”מ מנהל מחלקת הגיוס במשרד-הבטחון, ובאותו מכתב אף אמר, כי המבקשת מוכנה להוכיח את תאריך לידתה “אפילו בפסק-דין הצהרתי”. בא-כוח המבקשת הטעים לפנינו, כי בחליפת המכתבים שבאה אחרי המכתב האמור לא נקטו המשיבים עמדה כלפי טענה זו. הם לא אמרו, שאינם מכירים בתאריך הנ”ל אלא במכתבו מיום 12 באוקטובר 1957 (המוצג י”ג), הודיע מ”מ מנהל מחלקת הגיוס לבא-כוח המבקשת כי “לאחר עיון בנימוקיך אין אנו מוצאים כמוצדק לפי החוק להביא עתה ענינה של מרשתך בפני ועדת הפטור”. אילו ידע בא-כוח המבקשת, שהמשיבים כופרים בתאריך הלידה, כאשד עשו לפנינו, כי אז – כך טוען הוא – היה מגיש תביעה לפסק-דין הצהרתי, והיה מוכיח להם את תאריך הלידה.

12. ראינו שאפילו נולדה המבקשת ביום 19 בנובמבר 1938, עבר המועד להגשת הבקשה, כאשר לא הגישתה ביום 10 בספטמבר 1956. פניותיהם הנוספות של מי שהיו אן פרקליטי המבקשת אל המשיבים החלו רק בשנת 1957. אפילו נולדה המבקשת ביום 19 בנובמבר 1938, ואפילו ביקשה להגיש את בקשתה באפריל 1956, כאשר טענה – ואנו הנחנו עובדה זו לטובתה – בקשה זו, באפריל 1956, היתה “בקשת בוסר” כמו שבא-כוח המבקשת בעצמו אמר, כי הרי באותו תאריך טרם היתה המבקשת, לפי טענתה, ל”יוצאת צבא”, ובקשתה לפטור לא היתה בקשתה של “יוצאת צבא”, אשר ועדת הפטור חייבת לדון בה בהתאם לתקנה 5 לתקנות שירות בטחון (פטור), ה’תשי”ב-1952. ממה-נפשך: אם צדקו המשיבים בראותם את המבקשת כמי שנולדה בתחילת שנת 1938, כי אז בקשתה באפריל 1956 היתה מאוחרת. אך כדי שידונו המשיבים בבקשתה בספטמבר 1956 על יסוד הטענה שהמבקשת נולדה בנובמבר 1938, מן הראוי היה, שהמבקשת תשמיע את טענתה, כי אמנם בנובמבר נולדה. באזני המשיבים באותו זמן, לפני ספטמבר 1956, המבקשת לא עשתה כן, ורק כעבור שנה תמימה, בספטמבר 1957, באה בטענה זאת על המשיבים. משום כך אין היא רשאית לבוא בטרוניה עם המשיבים, על שבמשך שנת 1956 לא נתנו דעתם על בקשת הפטור, שכאילו כבר הוגשה באפריל 1956. המצב היה שונה אילו באה המבקשת בטענתה, שנולדה ביום 19 בנובמבר 1938, אל המשיבים לפני יום 10 בספטמבר 1956, הוא היום בו צריכה היתה להגיש את בקשתה, אם נולדה בתאריך האמור. אילו עשתה כן, ייתכן שהיינו רואים את חזרתה על הבקשה מחודש אפריל 1956 כבקשת פטור שהוגשה בעתה, אולם בשנת 1957, כאשר שיגר בא-כוח המבקשת את המוצג ה’, עבר המועד, לכל הדעות, אפילו לילודות נובמבר 1938.

13. לבסוף טען בא-כוח המבקשת כי תקנה 5 הנ”ל בטלה ומבוטלת מנימוקים שונים, אך לא מצאנו ממש בטענות אלה.

 

מן הטעמים האמורים אנו מבטלים את הצו-על-תנאי.

 

ניתן היום, יב אב ה’תשי”ח (29/07/1958).

 

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.