תקציר בג”צ 465/89 רסקין (27/05/1990): בית משפט עליון ביטל החלטת מועצה דתית להתנות תעודת כשרות באי-קיום מופעים של ריקודי בטן או מופעים “בלתי צנועים”

בג”צ 465/89 רסקין נ’ המועצה הדתית ירושלים, פ”ד מד(2) 673 (1990)

 

בג”צ 465/89

 

אילנה רסקין

נגד

1. המועצה הדתית ירושלים

2. הרב יצחק קוליץ

3. הרב שלום משאש

 

בבית המשפט העליון בשבתו כבית-משפט גבוה לצדק

[11/12/1989, 27/05/1990]

לפני השופטים ג’ בך, ת’ אור, ש’ אלוני

 

העותרת עוסקת למחייתה במופעי ריקוד זרחי הידוע גם כריקודי בטן. את המופעים נהגה לקיים בשמחות ובמסגרת אירועים אחרים, ובין היתר, באולמי שמחה ובבתי-מלון בירושלים. לאחר שחל מיעוט במספר ההזמנות שהופנו אל העותרת, הוברר לה, שבעלי בתי המלון ואולמי השמחה נמנעים מלהזמינה, מן החשש שתעודת ההכשר תישלל מהם על-ידי המשיבים. המשיבים, הפועלים במתן תעודות ההכשר מכוח האמור בחוק איסור הונאה בכשרות, ה’תשמ”ג-1983, סבורים, כי רשאים הם להתנות את מתן תעודת ההכשר באיסור מטעם בעל בית-אוכל המבקש תעודה כזו על מופעים “בלתי צנועים” באולם בו מוגשים דברי מאכל ושתייה. מכאן העתירה. לטענת העותרת, האמור בסעיף 11 לחוק איסור הונאה בכשרות סייג את שיקול-דעתם של המשיבים והגבילו להפעלת “דיני כשרות” בתחום המזון בלבד. בית המשפט הגבוה לצדק פסק:

א.

(1) מתן תעודות הכשר נקבע בחוק חילוני, ממנו שואבים המשיבים 2 ו- 3 את סמכותם ליתן תעודות הכשר. לעניין זה, מעמדם של המשיבים 2 ו- 3 הוא כמעמדה של כל רשות מינהלית, החייבת לפעול במסגרת סמכותה ולהפעיל את שיקול-דעתה בהסתמך על שיקולים ענייניים בהתאם לכללים המחייבים כל רשות מינהלית (677ז).

(2) אם יימצא, שפעולות המשיבים חרגו מהסמכות שהוקנתה להם בחוק, או ששקלו והתחשבו בשיקולים זרים, שעל-פי החוק לא היה מקום שישקלום או שינחו אותם, רשאי בג”צ להתערב ולומר דברו ולבטל כל החלטה פסולה של מי מהמשיבים (677ז-678א).

ב.

(1) על היקפה של הסמכות המוענקת למי שנמסרה לו הסמכות ליתן תעודת הכשר יש ללמוד מתוך חוק איסור הונאה בכשרות, ועל-פי כללי פרשנות המקובלים בפירוש חוק חילוני. כללים אלה מורים לפרשן לתור ולמצוא את תכלית החוק ומטרתו, ולאורן של אלה ליתן למלות החוק את פירושן הראוי (678ב).

(2) בנסיבות דנן, יש להתחקות אחרי כוונתו ופירושו הנכון של האמור בסעיף 11 לחוק איסור הונאה כשרות; השאלה היא, מה תוכנם ומשמעותם של אותם “דיני כשרות”, שבהם בלבד רשאי רב להתחשב במתן תעודת הכשר. לצורך פירוש זה ראוי לברר, מה תכליתו של החוק שבמסגרתו באה הוראת סעיף 11, הכוללת הפניה אל “דיני כשרות”, ולאילו “דיני כשרות” מתכוון החוק, לאור תכליתו המוצהרת למנוע הונאה בכשרות (678ד-ה).

(3) יש שהמחוקק משתמש במונח מן ההלכה, אשר מבחינה הלכתית יש לו מובן מקובל, אך בהתאם לחיקוק בו נעשה שימוש במונח, ובהתחשב בתכליתה של הנורמה החקיקתית באותו חיקוק, יכול שלאותו מונח יהא מובן השונה ממובנו ההלכתי המקובל (678ה-ו).

ג.

(1) בנסיבות דנן, הן שם החוק (חוק איסור הונאה בכשרות), הן פירוש סעיפיו והן ההיסטוריה החקיקתית שלו, מלמדים, כי מטרתו ותכליתו של החוק הן למנוע הונאה ביחס לכשרות המזון מבחינת טיבו, דרך הכנתו והגשתו, והוא לא נועד לשרת מטרות של השלטת דיני ההלכה בעניינים אשר אינם חלק מדיני כשרות המזון (681ז-682א).

(2) הסמכות שניתנה בחוק איסור הונאה בכשרות למתן הכשר לא באה להקנות לבעלי הסמכות אמצעי או מנוף להשלטת דיני ההלכה, אשר אינם שייכים לכשרות המזון. שימוש כזה בסמכות והכנסת שיקולים שאינם שיקולי כשרות המזון זרים הם לסמכות שהוקנתה על-פי החוק למתן תעודת הכשר (682א).

(3) כאשר מדובר על מתן תעודת הכשר בחוק חילוני, אשר בא למנוע הונאה בכשרות המזון, הכוונה היא רק לכך שתינתן תעודת הכשר לגבי מזון ­שהוא כשר; ולגבי מקום – שמגישים בו מזון כשר. אין הכוונה ליתן למי שבידו הסמכות לתת תעודת הכשר סמכות לכפות דרך התנהגות באותו מקום (682א-ב).

ד.

(1) גישת המשיבים, לפיה קיום דיני הכשרות הקשורים במזון בלבד אינו תנאי מספיק ליתן תעודת הכשר, אינה עולה בקנה אחד עם מטרת חוק איסור הונאה בכשרות, אשר העניק את הסמכות למתן תעודת הכשר, ועם תכליתו (684א-ב).

(2) כאשר הקנה החוק לרב העיר את הסמכות ליתן תעודת הכשר ותחם את תחומי שיקול הדעת אשר הוקנו לו לצורך החלטה אם ליתן תעודת הכשר אם לאו, עליו לפעול במסגרת שיקולים אלה בלבד. אם על-פי שיקולים אלה יש ליתן תעודת הכשר – עליו לתתה, כי זו מצוותו של המחוקק (684ג-ד).

(3) החוק בא לענות על הצורך בשמירה על אותו “גרעין קשה” של דיני כשרות המזון – ייצורו, הכנתו והגשתו – ולהבטיח, שתעודת הכשר תינתן רק למי שמקפיד על אלה, ללא קשר למידת שמירתו של אותו בעל עסק על דיני הלכה אחרים, בין באורחות חייו הפרטיים של מבקש תעודת ההכשר ובין באופן ניהולו של בית עסקו, כל עוד אין בכך כדי לפגוע בכשרות המזון הנמכר או המוגש על-ידיו (685א).

ה. (אליבא דשופט ג’ בך):

(1) חובה על המשיבים לעשות הבחנה בין אותן הוראות הלכתיות הקשורות במישרין בכשרות המזון, ושבהן מותר להם להתחשב בהפעלת סמכותם על-פי סעיף 11 לחוק איסור הונאה בכשרות, ובין נושאים אחרים, אשר עליהם להתעלם מהם בהקשר זה, אף אם ניתן למצוא לגביהם הדרכה ואסמכתא בהלכה (689א).

(2) המשיבים אינם רשאים לקחת בחשבון היבטים הזרים לחלוטין לנושא כשרות המזון, כגון השתייכותם של מפעילי בית האוכל לזרם זה או אחר ביהדות, או עריכת טקסים בו שהינם מסיבה זו או אחרת למורת רוחם של המשיבים (689ד).

ו.

(1) סעיף 12 לחוק איסור הונאה בכשרות מקנה תרופה למי אשר פונה לקבלת תעודת הכשר ונתקל בסירוב. לא זה המקרה של העותרת; מצבה של העותרת הוא של מי שנפגעה על-ידי התנאה מצד המשיבים, על פיה לא תינתן תעודת הכשר לבעלי בתי-אוכל המאפשרים את הופעותיה (688ב-ג).

(2) בנסיבת דנן, נפגעה העותרת קשות בפרנסתה כתוצאה ממדיניות המשיבים ותנאיהם להוציא תעודות הכשר. הדרך העומדת לה בעניין זה היא הדרך של פנייה לבג”צ לקבלת סעד, שימנע מהמשיבים שימוש שלא כדין בסמכות שהוקנתה להם על-פי החוק (688ד-ה).

 

התנגדות לצו-על-תנאי מיום 16/07/1989. העתירה נתקבלה. הצו-על-תנאי נעשה מוחלט.

 

נ’ גולדמן – בשם העותרת;

ד’ קירשנבום, מ’ דדון – בשם המשיבים.

 

ניתן היום, ג סיוון ה’תש”נ (27/05/1990).

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.