תקציר בג”צ 458/20 זוקע (02/04/2020): בית משפט עליון דחה עתירה ליתן פטור משירות בצה”ל מטעמי הכרה דתית

בג”צ 458/20 זוקע נ’ מפקד יחידת מיטב (02/04/2020)

 

בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט גבוה לצדק

בג”צ 458/20

 

לפני:

כבוד השופט י’ עמית

כבוד השופט נ’ סולברג

כבוד השופטת ד’ ברק-ארז

 

העותרת:

עדן זוקע

נ ג ד

המשיב:

מפקד יחידת מיטב (צה”ל)

 

עתירה למתן צו על תנאי ובקשה למתן צו ביניים

 

תאריך הישיבה:

טז אדר ה’תש”ף (12/03/2020)

 

בשם העותרת:

עו”ד נדב גדליהו

בשם המשיב:

עו”ד אילנית ביטאו

 

פסק-דין

 

השופט י’ עמית:

 

עניינה של העתירה בבקשת העותרת ליתן לה פטור משירות בצה”ל מטעמי הכרה דתית, בהתאם להוראת סעיף 40(א) לחוק שירות בטחון [נוסח משולב], ה’תשמ”ו-1986 (להלן: החוק או חוק שירות בטחון).

 

המסגרת החוקית

1. חוק שירות בטחון קובע כי מיועדת לשירות בטחון (להלן: מלש”בית) שחתמה על תצהיר בהתאם לסעיף 40(א) לחוק, תקבל פטור משירות ביטחון, לאחר שתגיש את התצהיר באופן ובמועד שייקבעו בתקנות. לפי הוראת סעיף זה, על המלש”בית להצהיר כי טעמים שבהכרה דתית מונעים ממנה לשרת; כי היא שומרת על כשרות בבית ומחוצה לו; וכי אינה נוסעת בשבת. בהמשך לכך, תקנה 4(א) לתקנות שירות בטחון (פטור נשים משירות בטחון מטעמים שבהכרה דתית), ה’תשל”ח-1978 (להלן: התקנות) קובעת את מסגרת הזמנים להגשת תצהיר כאמור. לענייננו נוגעת תקנה 4(א)(1), לפיה יש להגיש את התצהיר לא יאוחר מתשעים יום לפני היום שנקבע למלש”בית להתייצב לשירות. עם זאת, יצוין כי תקנה 4(ב) מורה כי רשויות הגיוס רשאיות לקבל תצהיר במועד מאוחר מהמועדים הקבועים בתקנה 4(א), אם מצאו לנכון לעשות זאת מטעמים מיוחדים.

 

הרקע לעתירה

2. העותרת, ילידת 2001, למדה עד כיתה ח’ במוסדות חינוך דתיים, והחל מכיתה ט’ בתיכון חילוני. ביום 07/02/2018 החלה העותרת בהליכים לקראת גיוסה לצבא במסגרת “צו ראשון”, וביום 09/10/2018 התייצבה כנדרש ליום מיון, איתור והתאמה (“מא”ה”). עם זאת, ביום 21/05/2019 העותרת עדכנה טלפונית את רשויות הגיוס כי בכוונתה לחתום על תצהיר לפיו טעמים שבהכרה דתית מונעים ממנה להתגייס לשירות צבאי, בהתאם לסעיף 40(א) לחוק. ביום 26/05/2019 חתמה העותרת על תצהיר כאמור (להלן: התצהיר). לאחר שהתברר לרשויות הגיוס כי העותרת למדה בתיכון חילוני, הוחלט לזמנה לראיון כדי לבדוק את אמיתות תצהירה.

ביום 01/08/2019 נערך לעותרת ראיון בלשכת הגיוס תל השומר (להלן: הראיון הראשון), במסגרתו נשאלה שאלות הקשורות בקיום אורח חיים דתי, אך לא ידעה להשיב על מרבית השאלות. העותרת ציינה כי מזה כשנה היא נמצאת בתהליך של התחזקות והתקרבות לדת, אשר מתמקד בעיקר בהיבטים של צניעות, שמירת שבת וכשרות, וכי אמה היא המורה הרוחנית שלה, ממנה היא יונקת את אמונתה ואת דתה בקצב שהאם מכתיבה.

ביום 19/11/2019 נערך לעותרת ראיון נוסף, אשר כונה “שימוע” (להלן: השימוע), בפני סגנית מפקדת לשכת גיוס תל השומר. בשימוע זה הוחלט שלא לקבל את בקשת העותרת לפטור, לאור הרקע החילוני שלה ורמת הבקיאות הנמוכה שהפגינה בענייני דת.

3. בעקבות זאת, ביום 20/11/2019 פנה בא כוח העותרת לרשויות הגיוס וביקש להעביר לידיו את כלל החומרים בעניינה, לרבות העתק מסיכומי הראיונות שנערכו לה, ולדחות את מועד גיוסה שהיה קבוע ליום 25/11/2019 (לאחר שנדחה מיום 28/10/2019). זאת, על מנת לאפשר לעותרת למצות את זכותה להגיש ערעור על ההחלטה שלא לפטור אותה משירות. ביום 27/11/2019 נשלחה לבא כוח העותרת תשובת המשיב, ולפיה הוחלט לדחות את תאריך גיוסה ליום 20/01/2020, אך לא ניתן להעביר לידיה את סיכומי הראיונות.

4. העותרת לא הגישה ערעור אלא פנתה בעתירה לבית משפט זה (בג”צ 8291/19 זוקע נ’ מפקד יחידת מיטב בצה”ל (16/12/2019)). במסגרת העתירה נטען, בין היתר, כי סירוב המשיב למסור את החומרים שהתבקשו על-ידי העותרת אינו הגיוני ואף חורג מנהלי עבודתו. בית המשפט דחה את העתירה על הסף מפאת אי-מיצוי הליכים, ופסק כי על העותרת להשלים את הליך בקשת הפטור על היבטיו השונים, לרבות קבלת מסמכים, מול הגורמים הנוגעים בדבר. צוין כי כאשר ימוצו הליכים אלו, ניתן יהיה לשקול הגשת עתירה לבית המשפט כנגד החלטת רשויות הגיוס.

5. ביום 19/12/2019 ערערה העותרת על החלטת רשויות הגיוס שלא להעניק לה פטור משירות (להלן: הערעור). ביום 07/01/2020, בטרם התקבל מענה לערעורה, שלחה העותרת לרשויות הגיוס מכתב התראה טרם פנייה לערכאות. ביום 14/01/2020 התקבלה אצל בא כוח העותרת תשובה לערעור מעוזרת המשיב. בתשובה זו הופיעה לראשונה הטענה כי תצהירה של העותרת הוגש באיחור, וצוין כי הוחלט לדחות את הערעור ועל כן חובת הגיוס של העותרת נותרת על כנה. בעקבות זאת, ביום 16/01/2020 הוגשה העתירה שלפנינו, ובאותו מועד ניתן צו ארעי זמני שמקפיא את גיוסה של העותרת.

 

טענות העותרת

6. בתמצית, העותרת גרסה כי החלטת המשיב שלא לפטור אותה משירות ניתנה תוך חריגה מסמכות, וכי בהליך קבלת ההחלטה נפלו פגמים. העותרת ביקשה מבית המשפט לאפשר לה למצות את זכויותיה מול המשיב בשנית, לאחר שיועברו לידיה כלל ההנמקות והחומרים הנוגעים לעניינה. לחלופין, ביקשה העותרת להורות למשיב להעניק לה פטור מגיוס בהתאם לסעיף 40(א) לחוק. בנוסף, העותרת ביקשה מבית המשפט להורות למשיב לשאת בהוצאות המשפט שלה ובשכר טרחת עורכי דינה, בשל התנהלותו.

לטענת העותרת – ובניגוד לעמדת המשיב, אשר כאמור הועלתה לראשונה רק בתשובתו לערעור – תצהירה הוגש במסגרת הזמנים הקבועה בדין. בין היתר, העותרת הדגישה כי צו הגיוס שלטענת המשיב הופק ביום 8/02/2019 ועל-פיו נקראה להתייצב לשירות ביטחון ביום 14/07/2019, מעולם לא נשלח ולא הגיע לידיה. עם זאת, העותרת גרסה כי גם בהנחה שתצהירה הוגש באיחור, קיימים טעמים מיוחדים לקבלו, כגון התנהלות המשיב כלפיה והטענה כי “מדובר בנערה מתחזקת” וכי “אישיות בני נוער מתעצבת לעיתים לא על פי לוחות הזמנים שקבע המחוקק משנה” (כך במקור – י”ע).

לגופם של דברים, לדידה של העותרת, המשיב פעל בחוסר סמכות כאשר סרב לבקשתה לקבל פטור משירות ביטחון מטעמים שבהכרה דתית. לטענתה, פסק הדין שניתן בבג”צ 739/15 כליפה נ’ שר הביטחון (15/10/2015) (להלן: עניין כליפה) קבע כי למשיב סמכות מצומצמת ביותר לסרב לבקשה כאמור, וזאת רק כאשר ברור כי מדובר בתצהיר כוזב. ולא רק זאת, אלא שגם סמכות מצומצמת זו התבטלה, או למצער הצטמצמה עוד יותר, נוכח התיקון לחוק שירות בטחון (תיקון מס’ 18 והוראת שעה), ה’תשע”ב-2012 (להלן: תיקון מס’ 18 או התיקון) אשר מתווה את הדרך לביטול פטור.

כמו כן, העותרת טענה למספר פגמים שנפלו בהתנהלות המשיב כלפיה, כגון פגיעה בזכות הטיעון שלה; שיהוי בטיפול בבקשתה; סטייה של המשיב מנהלי עבודתו; והפרת חובת ההנמקה המוטלת עליו. לשיטת העותרת, הצטברותם של הפגמים מקימה לה מעין “הגנה מן הצדק”, שיש בה כדי להביא לקבלת העתירה.

 

עמדת המשיב

7. לעמדת המשיב, יש לדחות את העתירה בהיעדר עילה להתערבות בית המשפט. לטענתו, כל ההנמקות והחומרים הרלוונטיים הועברו לידי העותרת ולא נפל פגם בהחלטתו לסרב לבקשתה לפטור מגיוס לפי סעיף 40(א) לחוק.

ראשית, המשיב גרס כי תצהירה של העותרת הוגש באיחור. לטענתו, מאחר שביום 08/02/2018 הופק לעותרת צו לפיו היא נקראת להתייצב לשירות ביטחון ביום 14/07/2019, הרי שבהתאם לתקנה 4(א)(1) לתקנות, היה עליה להגיש את התצהיר עד ליום 14/04/2019. ברם, העותרת חתמה על תצהיר רק ביום 26/05/2019, מה גם שלטענת המשיב התצהיר הגיע לידי רשויות הגיוס רק ביום 18/06/2019.

המשיב טען כי משהוגש תצהירה של העותרת באיחור, נבחנה השאלה אם ישנם טעמים מיוחדים לקבלו, בהתאם לתקנה 4(ב) לתקנות. מאחר שבירור ראשוני העלה כי העותרת למדה בבית ספר חילוני, התעורר חשד לגבי אמיתות תצהירה. על רקע זה, העותרת זומנה לראיון הראשון, והפגינה בו רמת בקיאות נמוכה בנושאי דת, לרבות בברכות ובמנהגים בסיסיים שקשורים לניהול אורח חיים דתי. לפיכך רשויות הגיוס התרשמו כי תצהירה כוזב והוחלט לזמנה לשימוע, במסגרתו תיבחנה טענותיה ותוכרע שאלת זכאותה לפטור מטעמי הכרה דתית. לדברי המשיב, העותרת טענה במהלך השימוע כי אין ביכולתה לשרת בצבא מפני שהדבר ימנע ממנה לשמור כשרות ושבת, ומפני שהיא מתכוונת “להתחזק” וללמוד בסמינר (יצוין שממסמך פנימי של המשיב שהוגש לעיוננו במהלך הדיון, “שימוע למצהירת דת”, עלה כי הובהר לעותרת במהלך השימוע כי הצבא לא יפריע לה לשמור על אמונתה, לרבות בענייני כשרות ושבת). לשיטת המשיב, העותרת לא הציגה סיבות להעניק לה פטור מטעמי הכרה דתית. לפיכך, לנוכח הרקע החילוני שלה ובקיאותה הדלה בהיבטים הקשורים בניהול אורח חיים דתי, הוחלט לדחות את בקשתה לפטור.

באשר לטענות בדבר פגמים שנפלו בהתנהלותו, המשיב ציין כי אכן לא הועבר לידי העותרת סיכום השימוע, וזאת בטעות ובניגוד לנהליו הפנימיים. עם זאת, המשיב גרס כי מבחינה מהותית התקיימה הדרישה להעביר לעותרת סיכום ראיון שבמסגרתו ניתנה לה זכות טיעון. זאת, מפני שלתגובתו לעתירה זו צורף עותק מהשאלון שנערך לעותרת בראיון הראשון, ומסמך זה גם כולל סיכום והמלצה של המראיין ואת החלטת הגורם המוסמך בעניינה. כמו כן, המשיב טען כי בניגוד לדברי העותרת, ההחלטות שהתקבלו ביחס אליה נומקו כנדרש.

 

דיון והכרעה

8. לאחר עיון בעתירה ובתגובת המשיב, על נספחיהן, ולאחר שמיעת טענות הצדדים, מסקנתי היא כי דין העתירה להידחות בהיעדר עילה להתערבות בית המשפט בהחלטת המשיב שלא לפטור מגיוס את העותרת.

9. לפני שאדון בטענותיה המהותיות של העותרת, אתייחס למחלוקת בין הצדדים שעניינה בשאלה אם העותרת הגישה את תצהירה בזמן אם לאו.

אני סבור כי עמדת המשיב, לפיה העותרת הגישה את תצהירה באיחור, מעוררת קשיים. נראה שהקושי העיקרי נעוץ בכך שטענה זו הוצגה לראשונה לעותרת בהחלטה שלא לקבל את ערעורה. זאת ועוד: רשויות הגיוס התנהלו כלפי העותרת לאורך כל הדרך כאילו תצהירה הוגש בזמן. כך, למשל, לפי נוהל העבודה שקבע המשיב לעניין “הטיפול בבקשות לפטור מטעמי הכרה דתית” (להלן: נוהל העבודה), מצהירה שהגישה תצהיר באיחור לא זכאית לשימוע או לערעור על ההחלטה בעניינה, וזאת בניגוד למצהירה שהגישה את תצהירה בזמן. ואולם, לעותרת נערך שימוע והובהר לה שהיא זכאית להגיש ערעור. קשה גם להתעלם מכך שבתשובת המשיב לערעורה של העותרת, כמו גם בתגובתו לעתירתה, הוטעם כי צו הגיוס מיום 08/02/2018 – שהעותרת כופרת בשליחתו ובהגעתו אליה – “הופק”, אך לא צוין כי הצו “נשלח”. לאור כל זאת, ומבלי להכריע בשאלה העובדתית הנוגעת לעניין, הדיון להלן בטענות העותרת ייצא מנקודת הנחה כי התצהיר הוגש במסגרת הזמנים הקבועה בדין.

10. המסלול לקבלת פטור משירות בטחון בהתאם לסעיף 40(א) לחוק נדון בעניין כליפה. בין היתר, בפרשה זו קבענו כי גם כשתצהיר לפי סעיף זה מוגש בזמן, לרשויות הגיוס מוקנה שיקול דעת שלא להעניק פטור כאמור, אם ברור שהתצהיר כוזב; וכי ההכרה הדתית אשר בבסיס הפטור צריכה להתבטא גם בהתנהגותה ובאורח חייה של המצהירה.

לטענת העותרת, הקביעות בעניין כליפה אינן מובילות לשלילת בקשתה לפטור. לגישתה, בעוד שבעניין כליפה המצהירה שיקרה לגבי אחד מסעיפי תצהירה, הרי שהעותרת לא הסתירה דבר מרשויות הגיוס, ולפיכך תצהירה אינו כוזב. העותרת מדגישה כי אין בידי המשיב ראיות לכך שתצהירה כוזב, אלא רק “תחושה כללית”.

אין בידי לקבל טענות אלו.

רשויות הגיוס סמכו את החלטתן בעניין העותרת על מכלול הנסיבות, ובכלל זאת הרקע החילוני שלה, כמו גם התרשמות בלתי אמצעית ממנה ומטענותיה בראיונות שקוימו עמה. בתוך כך, נלקח בחשבון גם הידע הדל עד מאוד שהפגינה העותרת בכל הנוגע לקיום אורח חיים דתי. העותרת לא ידעה להשיב על מרבית השאלות שהיא נשאלה בהקשר זה, חלקן בסיסיות ביותר גם עבור מי שלא מקיים אורח חיים דתי, על אחת כמה וכמה מי שהתחנך בחינוך דתי עד כתה ח’ (כגון מה מבדיל בין גבר לאשה בברכות השחר ומהם שלושת הרגלים). לאור כל זאת, הסיקו רשויות הגיוס כי חרף הצהרתה, לא מתקיימים בעניינה טעמים שבהכרה דתית אשר מונעים ממנה לשרת בצבא. לא ניתן לטעון כי מסקנה זו התקבלה על בסיס תחושה כללית גרידא.

ויודגש: מכך שהעותרת לא הסתירה מרשויות הגיוס פרטים על אודותיה, לא בהכרח נובעת המסקנה כי “טעמים שבהכרה דתית” מונעים בעדה מלהתגייס. בית משפט זה חזר והדגיש כי ההכרה הדתית שבבסיסו של הפטור דנן צריכה לקבל ביטוי מעשי בקיומו של אורח חיים דתי (עניין כליפה, בפסקה 13 לפסק דינה של השופטת ברון). יפים לענייננו דבריו של השופט (כתוארו אז) שמגר בע”פ 54/81 רוזן נ’ מדינת ישראל, פ”ד לה(2) (1981) 821, 828):

“רק מי שמקיימת את כל הכללים, שהם בגדר מרכיבים טבעיים וחיוניים לאורח חיים דתי, תוכל לשכנע את בית המשפט, כי טעמים שבהכרה דתית אכן מונעים ממנה מלשרת בשירות ביטחון. בכך יש גם משום התייחסות לטענה בדבר האופי הסובייקטיבי של ההכרה הדתית. זו האחרונה אמנם טמונה בלבה של המיועדת לשירות, המבקשת כי תהיה פטורה מן החובה, החלה על יתר בנות גילה, אך התנהגותה ואורחותיה הם האספקלריה החיצונית האמיתית לטיב הכרתה ומהותה” (ההדגשה הוספה – י”ע).

בענייננו, נסיבותיה של העותרת, ובכלל זאת רמת בקיאותה הנמוכה עד מאוד בעניינים בסיסיים הקשורים בניהול אורח חיים דתי, לא מעידות על קיום בפועל של אורח חיים מסוג זה, וברי כי לא סגי בהצהרות בעלמא של העותרת כי בעתיד יש בכוונתה ללכת לסמינר. לכן מסקנת המשיב, לפיה לא קיימים טעמים שבהכרה דתית אשר מונעים מהעותרת להתגייס, היא מסקנה סבירה, ודומה כי אף מתבקשת. לפיכך, גם בטענת העותרת בהקשר זה אין כדי להביא לקבלת העתירה.

11. אציין גם כי לא שוכנעתי מטענת העותרת, לפיה קביעותיו העקרוניות של בית המשפט בעניין כליפה כבר אינן חלות, או למצער חלות בצמצום, לאחר שנכנס לתוקף תיקון מס’ 18 לחוק שירות בטחון.

תיקון מס’ 18 לחוק נחקק בשנת 2012, ולענייננו, אפנה לשני סעיפי החוק הבאים שנוספו בעקבות התיקון.

סעיף 40(ב) לחוק:

“פטור מטעמי הכרה דתית [30א] (תיקון מס’ 18) תשע”ב-2012

40(א) […]

(ב) חדל להתקיים לגבי מיועדת לשירות ביטחון תנאי מהתנאים שלגביהם הצהירה כאמור בסעיף קטן (א), במהלך 24 החודשים שלאחר מסירת התצהיר או במהלך תקופת הקריאה להתייצבות לשירות סדיר כאמור בסעיף 20, לפי המאוחר, תודיע על כך מיד לפוקד.

על פי דברי ההסבר לתיקון, החוק מטיל חובה על מלש”בית שניתן לה פטור מטעמי הכרה דתית להודיע על נסיבות שבהן חדל להתקיים תנאי מהתנאים שלגביהם הצהירה ושעל בסיסם ניתן הפטור.”

וסעיף 40א(ב) לחוק:

“בקשה לביטול פטור של מיועדת לשירות ביטחון לפי סעיף 40 על ידי פוקד (הוראת שעה) תשע”ב-2012

40א. (א) […]

(ב) היה לפוקד יסוד ממשי להניח כי מיועדת לשירות ביטחון שקיבלה פטור לפי סעיף 40(א) נהגה באופן שאינו תואם מהותית תנאי מהתנאים שלגביהם הצהירה בהתאם לאותו סעיף, במהלך 24 החודשים שלאחר מסירת התצהיר או במהלך תקופת הקריאה להתייצבות לשירות סדיר כאמור בסעיף 20, לפי המאוחר, רשאי הוא להגיש לוועדה בקשה לביטול הפטור, ובלבד שמסר על כך הודעה למיועדת לשירות ביטחון.”

עוד נקבע בתיקון לחוק, כי שר הביטחון יקבע הוראות לגבי הרכב הוועדה וסדרי הדין שלה (סעיף 40ג(ב) לחוק). הוראות אלה פורסמו בשנת 2018, במסגרת תקנות שירות בטחון (הרכב הוועדה לבחינת פטור מטעמי הכרה דתית וסדרי הדין בה) (הוראת שעה), ה’תשע”ח-2018. נציין כי על החלטה סופית של הוועדה בבקשה לביטול פטור ניתן לערער לבית משפט לעניינים מינהליים (פריט 17 לתוספת השנייה לחוק בתי משפט לעניינים מינהליים, ה’תש”ס-2000).

העותרת ציינה כי המחוקק לא הזכיר בדברי ההסבר לתיקון שהמשיב מוסמך לשלול תצהיר מראש; כי התיקון משקף חוסר מוכנות להפקיד בידי המשיב שיקול דעת באשר לביטול פטור בדיעבד; וכי התיקון הוסיף כלי – שלא היה קיים כשניתן פסק הדין בעניין כליפה – להתמודדות עם תצהירים כוזבים. מכאן ביקשה העותרת להסיק כי התיקון מבטל, או למצער מצמצם, את שנפסק בעניין כליפה.

איני רואה ממש בטענות אלה. ראשית, התיקון נחקק כאמור בשנת 2012, בעוד שפסק הדין בעניין כליפה ניתן בשנת 2015. מטבע הדברים, דברי ההסבר לתיקון לא היו יכולים להזכיר את שנפסק בעניין כליפה, וממילא לא ניתן ללמוד מהם על כוונה לגרוע מפסיקה זו. מכך שהתיקון לא העניק למשיב לבדו סמכות לבטל פטור בדיעבד (אלא באמצעות הוועדה), לא נובעת מסקנה לגבי סמכותו של המשיב שלא לקבל תצהיר לכתחילה. העובדה כי התיקון הוסיף כלי להתמודדות עם תצהירים כוזבים מלכתחילה (שמא אף עם תצהירים שהיו בגדר אמת לשעתה אך במהלך הזמן חל שינוי באחד מהתנאים המצטברים המנויים בסעיף), אינה גורעת מהפסיקה בעניין כליפה. אדרבא, לתיקון ולפסיקה זו מטרה דומה: למנוע שימוש לרעה באפשרות לקבל פטור משירות ביטחון מטעמים שבהכרה דתית. הפסיקה והתיקון אף משלימים זה את זה: כשמתברר לרשויות הגיוס שהתצהיר שהוגש כוזב, הפסיקה בעניין כליפה מאפשרת לרשויות למנוע מלכתחילה ניצול לרעה של האפשרות לקבל פטור; וכשמתברר לרשויות הגיוס כי מלש”בית שכבר קיבלה פטור נוהגת באופן שלא הולם את תצהירה, התיקון מאפשר לבטל את הפטור בדיעבד. מכאן, שאין לקבל את טענת העותרת כי תיקון מס’ 18 לחוק גורע משנפסק בעניין כליפה.

12. נוסף על טענותיה שנדונו לעיל, העותרת גרסה כי נפלו מספר פגמים בהתנהלות המשיב בהליך כלפיה. טענותיה העיקריות בהקשר זה הן כי המשיב פגע בזכות הטיעון שלה, כשלא הציג לה את הראיות ששימשו להחלטתו שלא להעניק לה פטור; כי המשיב לא עמד במספר הוראות בנוהל העבודה, למשל כשלא העביר לידיה את סיכום השימוע; וכי הצטברותם של הפגמים מקימה לה מעין “הגנה מן הצדק”, שצריכה להביא לקבלת עתירתה.

13. אין לכחד, התנהלות רשויות הגיוס כלפי העותרת לא הייתה חפה מקשיים. כאמור, המשיב קבע לעצמו נוהל עבודה לטיפול בבקשות מהסוג שהגישה העותרת. בסעיף 12 לנוהל זה נקבע כי לפני קבלת החלטה שלא לפטור מלש”בית מגיוס יש לזמנה לראיון, שבמסגרתו תינתן לה זכות טיעון ביחס לראיות שקשורות לשאלת עמידתה בתנאים עליהם הצהירה. לפי הנוהל, ראיון זה “יתועד בסיכום ראיון, ולמלש”בית עומדת הזכות לקבל עותק ממנו לבקשתה”. ואולם, חרף בקשתה של העותרת, סיכום השימוע לא נמסר לידיה, ולא למותר לציין כי המשיב ציין בתגובתו לעתירה כי כיום אין בנמצא סיכום כזה. בהקשר זה גם ניתן להטיל ספק בטענת המשיב, לפיה מאחר שלתגובתו לעתירה צורף עותק מהשאלון שנערך לעותרת בראיון הראשון, מתקיימת הדרישה להעביר לה סיכום של הראיון בו ניתנה לה זכות טיעון לגבי הראיות בעניינה. זאת ועוד: נדמה כי מאחר שרמת בקיאותה של העותרת בענייני דת הייתה סיבה מרכזית בעניינה לאי-קבלת הפטור, ראוי היה לחשוף אותה עוד במהלך השימוע לתיעוד שאלון הדת שנערך לה, ולא רק עם הגשת תגובת המשיב לעתירה, כפי שאירע בפועל. יתר על כן, כפי שפורט לעיל, טענת המשיב לפיה העותרת הגישה את תצהירה באיחור, הוצגה לה לראשונה בהחלטה שלא לקבל את ערעורה. מצב עניינים זה איננו תקין.

14. יחד עם זאת, במכלול הנסיבות, אינני סבור כי הקשיים שהתגלעו בהתנהלות המשיב מצדיקים התערבות בהחלטתו שלא לפטור את העותרת מגיוס. כך, אמנם המשיב הגדיר נוהל עבודה שעמידה בו אמורה להבטיח הליך הוגן למבקשות פטור מטעמים שבהכרה דתית. ברם, מכאן לא נובע שכל סטייה מהנוהל פוגעת בזכויות של מלש”ביות, באופן שמצדיק התערבות שיפוטית. בענייננו, לא שוכנעתי כי התנהלות המשיב, לרבות באשר לזכותה של העותרת לטעון בפניו, שללה ממנה את האפשרות לנהל הליך הוגן בעניין הפטור שביקשה.

אכן, אפשר שקבלת סיכום השימוע הייתה מקלה על העותרת להגיש את הערעור בעניינה. עם זאת, מעיון בערעור ניכר כי העותרת הייתה מודעת היטב לסיבות שבגינן נשללה בקשתה לפטור, והיא אכן הציגה בערעור טענות בעניינים אלו. בנוסף, אמנם במסגרת השימוע לא הוצג לעותרת, כראייה למידת בקיאותה בדת, תיעוד של שאלון הדת שהועבר לה. אך העותרת הייתה מודעת לכך שהיא לא ידעה את התשובות למרבית השאלות, ומובן מאליו כי יש בכך כדי להשפיע על שאלת קיומם של טעמים שבהכרה דתית אשר מונעים ממנה להתגייס לצבא. כמו כן, בעוד שטענת המשיב לפיה תצהיר העותרת הוגש באיחור, הופיעה לראשונה רק בתשובתו לערעור, הרי שכאמור לאורך כל הליך בקשת הפטור נהגו עם העותרת כאילו הוגש תצהירה בזמן. בתוך כך, ההחלטה שלא להעניק לה פטור לא נתלתה בטענה כי תצהירה הוגש באיחור, וכך גם ההחלטה שלא לקבל את ערעורה. כפי שצוין, גם הדיון שנערך לעיל בטענות העותרת לא נשען על טענה כזו. לאור כל זאת גם אין מקום לקבל את עמדת העותרת, לפיה טענותיה בדבר פגמים בהתנהלות המשיב צריכות להוביל, כשלעצמן, לקבלת העתירה.

15. בשולי הדברים, יוער כי בדיון שנערך בפנינו ציין המשיב כי נהלי העבודה חודדו באחרונה מול הגורמים הרלוונטיים בצבא, על מנת למנוע מקרים של סטייה מהם. יש לברך על כך, ועל המשיב לוודא שנהלי העבודה שלו מוטמעים וכי בקשות לפטור משירות ביטחון זוכות לטיפול תקין על פי הנהלים.

16. ולבסוף, נפנה קריאה למחוקק להעביר לסמכות בית המשפט לעניינים מינהליים גם עתירות הנוגעות לסעיף 40(א) לחוק.

17. אשר על כן, העתירה נדחית והצו הארעי מיום 16/01/2020 מבוטל. בנסיבות העניין, העותרת תישא בהוצאות המשיב בסך 2,000 ש”ח.

 

השופטת ד’ ברק-ארז:

 

1. אני מסכימה עם פסק דינו של חברי השופט י’ עמית – הן בהיבטיו העקרוניים והן ביישומם בנסיבותיה של העותרת.

2. אבקש להדגיש כי אני מצטרפת אף להערותיו של חברי באשר לכך שהטיפול המינהלי בעניינה של העותרת לא היה מיטבי. יש לקוות כי הלקחים המתאימים יופקו. עם זאת, קל היה להתרשם כי במקרה דנן לא נגרעו זכויותיה של העותרת כל עיקר, בהתחשב בכך שלאורך כל הדרך היה ברור מהו גדר המחלוקת בינה לבין רשויות הצבא. ההליך אינו מסתיים לשביעות רצונה של העותרת, אך זאת רק במישור התוצאה, ולא משום שלא ניתן לה להציג את עניינה כיאות.

 

השופט נ’ סולברג:

 

אני מסכים.

 

הוחלט כאמור בפסק דינו של השופט י’ עמית.

 

ניתן היום, ‏ח ניסן ה’תש”ף (‏02/04/2020).

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.