תקציר בג”צ 442/71 לנסקי (11/09/1972): בית משפט עליון דחה עתירה נגד החלטת שר הפנים שלא להעניק אשרת עולה בשל עבר פלילי העלול לסכן את שלום הציבור

בג”צ 442/71 לנסקי נ’ שר הפנים, פד”י כו(2) 337 (1972)

 

בג”צ 442/71

מאיר לנסקי

נגד

שר הפנים

 

בבית-המשפט העליון בשבתו כבית-משפט גבוה לצדק

[14/011/1971, 22/03/1972, 23/03/1972, 24/03/1972, 08/06/1972, 9/06/1972, 11/09/1972]

לפני הנשיא (אגרנט), מ”מ הנשיא (זוסמן), והשופטים לנדוי, ברנזון, ח’ כהן

 

העותר הגיע לישראל מארצות-הברית על-סמך אשרת ביקור, ופנה לשר הפנים בבקשה להעניק לו אשרת עולה. שר הפנים החליט, בהסתמך על חומר שנאסף בארצות- הברית על-ידי רשויות חקירה למיניהן, ושנמסר לפרקליט המדינה, שלא להעניק לעותר אשרת עולה, באשר חל עליו סעיף 2(ב)(3) לחוק השבות, תש”י-1950, כלומר שהעותר הוא בעל עבר פלילי העלול לסכן את שלום הציבור.

בית-המשפט הגבוה לצדק פסק:

א.

(1) הסייג הנזכר בסעיף 2(ב)(3) לחוק השבות, תש”י- 1950, טומן בחובו שני תנאים, דהיינו שמבקש אשרת עולה הוא (א) בעל עבר פלילי (ב) העלול לסכן את שלום הציבור, ותנאים אלה הינם קומולטיביים (עמ’ 347ד),

(2) על-אף הקשר הקיים בין שני התנאים הנ”ל, הרי התנאי השני הינו תנאי עצמאי, העומד ברשות עצמו (ע’ 348ז, 349 למעלה).

(3) משנוכח שר הפנים כי למבקש אשרת עולה עבר פלילי, אין מניעה לכך שיתחשב, לענין מילוי התנאי השני, בעובדות וראיות אחרות, אשר גם אם הן אינן נוגעות במישרין לעברו הפלילי, יש בהן כדי להראות, בצירוף עברו זה, שהוא עלול לסכן את שלום הציבור (עמ’ 549 למעלה).

(4) לענין זה רשאי שר הפנים להסתמך על חומר המעלה חשד כבד, שהמבקש, בעל העבר הפלילי, אשם במעשים פליליים אחרים, או בהתנהגות נפסדת, או שהיו לו, במשך שנים רבות, קשרים ידידותיים ועסקיים עם פושעים של העולם התחתון בארץ מושבו (עמ’ 349א).

(5) הוראת סעיף 2(ב)(3) לחוק השבות, אין כוונתה שהעבר הפלילי הוא העלול כביכול לסכן את שלום הציבור, אלא שהמבקש, בעל העבר הפלילי, עלול לעשות כן (עמ’ 349א-ב).

 

ב.

(1) (בעקבות בג”צ 94/62 [1]) “בעל עבר פלילי”, האמור בסעיף 2(ב)(3) לחוק השבות, הוא לפחות מי שעבר עבירות פליליות (עמ’ 349ד).

(2) התנאי האמור מכיל בקרבו מושג יותר רחב, המתחשב עם ערכה של זכות העליה, הנשללת ממבקש אשרת עולה (עמ’ 349ד).

(3) העובדה שאדם פלוני הורשע בביצוע עבירה בחוץ לארץ, אין פירושה בהכרח שהוא בעל עבר פלילי לענין חוק השבות (עמ’ 349ה).

(4) גם אם העבירה שנעברה על-ידי אדם פלוני במדינה זרה הוגדרה, על-פי חוקיה, אך כעוון, ועקב כך נגזר עליו עונש קל, אין זה מונע בהכרח לייחס לו עבר פלילי לענין חוק השבות (עמ’ 349ז).

(5) גם הרקע והנסיבות, שבהם בוצעה עבירה על-ידי אדם פלוני, יכול שיתנו אותותיהם בעובדת היותו בעל עבר פלילי במובן חוק השבות (עמ’ 351א).

ג.

(1) שאלת מילוי התנאי השני האמור בסעיף 2(ב)(3) לחוק השבות (“העלול לסכן את שלום הציבור”), היא ענין של הערכה, הנתון לשיקול-דעתו של שר הפנים (עמ’ 351ד).

(2) המבחן שצריך בכל מקרה להנחות את שר הפנים, באשר לשימוש בשיקול- דעתו, הוא: האם בגלל עברו הפלילי של המבקש קיים חשש סביר שהוא עלול לסכן את שלום הציבור (עמ’ 351ה).

ד.

(1) המבחן של “עדות בעלת משקל”, בפי שהוא משתקף בפסיקתו של בית- המשפט העליון בארצות-הברית, אין לו מקום כשהמדובר בהחלטת שר הפנים לעניין תולת הסייג האמור בסעיף 2(ב)(3) לחוק השבות, על המקרה הקונקרטי (עמ’ 353ז, 354 למעלה).

(2) במקים שרשות מינהלית חייבת להכריע, לענין השימוש בסמכותה הסטטוטורית, בין האינטרסים המתחרים של הציבור והפרט, הופכת גם היא להיות “פוסק” לענין זה, החייב לנקוט גישה “שיפוטית” ; כלומר, עליה לנהוג בהתאם לעקרונות הצדק הטבעי (עמ’ 354ו).

(3) הכלל האוסר לקבל עדות שמיעה בהליך פלילי או אזרחי, המתנהל בבית- משפט, אינו חל בהכרח על הבירור העובדתי, שמקיימת הרשות המינהלית (עמ’ 357ב).

(4) שאלת המשקל של העדות ואמינותה היא עניין בשביל הרשות המינהלית לענות בו, ואין לקבוע מראש כללים לפיהם עליה לנהוג לעניין זה, זולת הכלל שהעדות צריכה להיות עדות כזאת, אשר כל אדם סביר היה רואה אותה כבעלת ערך הוכחתי והיה סומך עליה במידה זו או אחרת (עמ’ 357ו).

ה.

(1) במידה שמדובר בהוכחת העובדה שמבקש אשרת עולה עבר עבירה פלילית במדינה אחרת, מן הדין להוכיח עבירה זו על-ידי פס-דין מרשיע או על-ידי הודאה שמסר המבקש במשטרה מרצונו החופשי (עמ’ 359 למעלה).

(2) כשהמדובר בהוכחת הרקע והנסיבות שאפפו את העבירה והשופכות אור על חומרתה, או בהוכחת מעשים נפסדים אחרים של המבקש, אשר בהצטרפותם אליה, מראים שהוא “בעל עבר פלילי”, יפה כוחו של מבחן העדות המשמש בידי רשות מינהלית (עמ’ 359א).

(3) שר הפנים רשאי לבסס את הכרעתו בדבר עברו הפלילי של המבקש על ראיות, אשר ביחד עם הוכחת עבירתו, בכוחן לשכנע אדם סביר בעברו זה, אפילו אם אלה ראיות שאינן קבילות בבית-המשפט (עמ’ 359ב).

(4) גם לגבי חומר-ידיעות, אשר בצירוף עם עברו הפלילי של המבקש, עשוי לחזק את ההערכה, שאם הוא ישתקע בארץ, קיים חשש סביר שיהווה סכנה לשלום הציבור, יחול מבחן העדות המינהלי (עמ’ 359ד).

ו.

(1) (בעקבות ע”פ 143/719 [11]) בישראל הדין הוא שאפילו במשפט פלילי רשאי בית-המשפט, בתנאים מסוימים, להסיק מסקנה מחשידה נ’ הנאשם מהעובדה שהוא סירב למסור הודעה במשטרה בקשר לעבירה שבה נחשד או מפני שבבית-המשפט הוא שתק ולא נתן עדות לשם הגנתו (עמ’ 393א).

(2) שימעו של אדם בקרב הציבור הרחב מהווה, במקרים מסוימים, מקור מהימן של עדות על אפיו, ולפיכך מותרת עדות כזאת כחריג לכלל האוסר על עדות שמיעה (עמ’ 397א).

ז.

(1) זכות העליה המוענקת לכל יהודי לפי חוק השבות היא בעלת חשיבות ראשונה במעלה, ועל-כן מוטלת אחריות גדולה על מי שמחליט למנוע מיהודי את מימושה של זכות זו (עמ’ 399א).

(2) אולם אין מנוס מכך, מקום ששוכנע שחל עליו הסייג שקבע המחוקק בסעיף 2(ב)(3) לחוק השבות (עמ’ 399ב).

(3) עקב עברו הפלילי של העותר, ובצירוף פרטים אחרים, המתייחסים אליו ושיש לדון אותם בהקשר לרקע של הפשע המאורגן, קיים חשש סביר שהעותר עלול גם היום לעסוק בפשיעה דומה בישראל ומישראל, ומכל מקום להוות סכנה לשלום הציבור (עמ’ 372ד-ה).

(4) שר הפנים היה רשאי להסיק שהעותר הוא בעל עבר פלילי, הקשור קשר אמיץ לפשע המאורגן, וכן להעריך שעקב עב זה, בצירוף הראיות האחרות המחשידות אותו בהתנהגות פלילית, קיים חשש סביר שאם יורשה להישאר בארץ, הוא יהווה סכנה לשלום הציבור (עמ’ 398ב-ג).

 

התנגות לצו-על-תנאי המכוון למשיב והדורש ממנו לבוא וליתן טעם: א) מדוע לא יתן לעותר אשרת עולה לפי חוק השבות, ה’תש”י- 1950; ב) מדוע לא תבוטל החלטתו מיום 23/09/1971, שלא להעניק לו אשרת עולה לפי החוק הנ”ל, ומדוע לא יצווה בית-המשפט על המשיב להימנע מלתת נגד העותר צו גירוש לפי חוק הכניסה לישראל, ה’תשי”ב-1952, או מלנקוט בכל צעד אחר להוצאתו של העותר מן הארץ, עד שיוכרע ענינו על-ידי בית-משפט זה. הצו-על-תנאי בוטל.

 

י’ אלראי ו-א’ גורני – בשם העותר;

ג’ בך, פרקליט המדינה – בשם המשיב.

 

ניתן היום, ג’ בתשרי ה’תש

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *