בג”צ 4370/2001 לפקה נ’ שר הפנים, פ”ד נז(4) (2003) 920
בג”צ 4370/2001
1. ויקטור לפקה
2. אנה קיסל
נגד
שר הפנים
בבית-המשפט העליון בשבתו כבית-משפט גבוה לצדק
[22/05/2003]
לפני השופטים מ’ חשין, א’ ריבלין, א’ גרוניס
העותר, תושב אוקראינה, נכנס לישראל ביום 05/08/1999, ואשרת תייר בידו. זמן קצר לאחר פקיעת האשרה ביקש העותר מן הרשויות כי תזכינה אותו במעמד של עולה על-פי חוק השבות, ה’תש”י-1950, על סמך הטענה כי אמו יהודייה. טענתו של העותר בדבר יהדותה של אמו עוררה ספקות, ובבדיקה שנערכה בעניין הוכח כי מסמכים שונים שהציג בעניין זה בפני הרשויות היו מזויפים. בזמן עריכת הבירורים בעניינו הוגשו כנגד העותר אישומים פליליים בגין עבירות של תקיפה ואיומים כלפי בת-זוגו, ונאסף מידע בדבר מעורבותו במעשים פליליים חמורים באוקראינה. בתתו דעתו על כתב-האישום ועמו על הספיקות הכבדים באשר ליהדותו של העותר, החליט שר הפנים, ביום 15/05/2001, לצוות כסמכותו בחוק הכניסה לישראל, ה’תשי”ב-1952 על גירושו של העותר מן הארץ. כן הוחלט כי ההליכים לבדיקת זכאותו של העותר לשבות יימשכו בעוד העותר מחוץ לישראל. בינתיים התברר לרשויות כי עוד בחודש אפריל 2000 הגישה אוקראינה בקשה להסגרתו של העותר בעוון עבירות רצח ושוד. העותר טוען כי משהוגשה נגדו בקשת הסגרה, אין לגרשו לאוקראינה אלא על-פי הוראות חוק ההסגרה, ה’תשי”ד-1954.
בית-המשפט העליון פסק:
א.
(1) רשות מוסמכת על-פי דין אמורה להפעיל שיקול-דעתה באורח סביר; על-פי ראיות מינהליות שרשות סבירה תראה בהן ראיות בנות משקל ותוך שהיא מייחסת לראיות המונחות לפניה משקל כראוי להן (929ז).
(2) בקשתו של העותר כי תוענק לו תעודת עולה נגועה במירמה ובאי-גילוי אמת; לא עלה בידי העותר להוכיח כי יהודי הוא; נהפוך הוא, מהראיות עולה כי הונחה בפני שר הפנים תשתית מוצקה למסקנה שהעותר אינו יהודי. בנסיבות העניין לא קמה עילה להתערבות בית-המשפט בהחלטתו של המשיב לסרב לבקשת השבות של העותר (930ד).
ב.
(1) על-פי סעיף 13(א) לחוק הכניסה לישראל, מי שאינו אזרח ישראל או עולה לפי חוק השבות ונמצא בישראל בלי רישיון ישיבה, יורחק מישראל בהקדם האפשרי, על-פי צו הרחקה (930ה – ו).
(2) סמכות הרחקה של זרים מתחומי המדינה נגזרת במישרין מריבונות המדינה. כל מדינה מוסמכת ורשאית לקבוע אילו זרים יבואו בשעריה, אילו מהם ישהו בתחומה, ומוסמכת ורשאית היא להרחיק מתחומיה זרים שאינם רצויים לה (930ו – ז).
(3) אין ספק כי במקרה הנדון נתקיימו כל התנאים המוקדמים הנדרשים להרחקתו של העותר מן הארץ: העותר אינו אזרח ישראל; אין הוא עולה לפי חוק השבות ומאז פגה אשרת התייר שברשותו שוהה הוא בארץ שלא כדין. יתר-על-כן, הלכה מקובלת היא כי אדם אשר זכה בשבות ובאזרחות על יסוד מיסמכים כוזבים, דין הוא כי יחזור למקום שממנו בא, וכי אם ברצונו להוכיח זכותו לשבות ולאזרחות באמצעות ראיות אחרות, שומה עליו לעשות כן ממקום מוצאו (931ב – ג).
ג.
(1) הרחקתו של העותר לאוקראינה – כהוראת חוק הכניסה לישראל – שקולה כנגד הסגרה, והיא הסגרה דה-פקטו. ככזו, היא מעוררת את השאלה אם ניתן להרחיק מישראל אדם למדינה המבקשת את הסגרתו בלי שקוימו ההליכים הנדרשים להסגרה על-פי חוק ההסגרה, וללא שניתנה לנוגע בדבר אפשרות להוכיח קיומן של ההגנות המעוגנות בחוק ההסגרה (933ז – 934א).
(2) ההסגרה היא אקט דו-צדדי שמשתתפות בו שתי מדינות, והיא מכשיר משפטי לשיתוף פעולה בין-לאומי במלחמה בפשיעה. לעומתה, הרחקה היא אקט חד-צדדי שנעשה בלא קשר לאינטרסים של מדינות אחרות (934ב – ד).
ד. (1) הלכה היא כי מותר להרחיק אדם למדינה המבקשת את הסגרתו בתנאי שתכלית ההרחקה אינה אלא להרחיק אותו אדם מתחומי המדינה, ואין בה ניסיון לבצע הסגרה תוך עקיפת ההליכים הנדרשים על-פי חוק ההסגרה (936א – ב).
(2) קבלת העמדה החלופית שלפיה הסמכות להרחיק פלוני מהמדינה מותנית בעמידה בתנאי חוק ההסגרה, עלולה להוביל למצבים אבסורדיים שלפיהם לא יהיה ניתן להרחיק אדם – שלא קנה זכות להיות תושב ישראל – מהמדינה, אף למדינתו שלו, רק משום שהוגשה נגדו בקשת הסגרה על-ידי מדינתו, אך מטעם כלשהו שבחוק ההסגרה אין אפשרות להסגירו לאותה מדינה (938ו – ז).
(3) אין כל מניעה כי במסגרת הדיון בבקשת ההרחקה יעלה הנוגע בדבר טענות העומדות לרשותו לפי חוק ההסגרה, כגון שהוא צפוי לרדיפה פוליטית במדינתו, או טענות אחרות מהתחום ההומניטרי. לשר הפנים נתונה הסמכות להתייחס לטיעונים כאלו במסגרת שיקול-דעתו על-פי חוק הכניסה לישראל (942ד – ה).
(4) במקרה הנדון ההחלטה להרחיק את העותר מישראל נתקבלה בלא כל קשר לבקשת ההסגרה, ואף בלא לדעת כלל על בקשת ההסגרה. החלטת ההרחקה עומדת על יסודות מוצקים, ועל-כן אין מקום שבית-המשפט יתערב בה (941ד – ו).
ה. (דעת מיעוט – השופט א’ ריבלין):
(1) פרשנותו התכליתית של סעיף 1 לחוק ההסגרה היא פרשנות אשר על-פיה כל פעולה שתוצאתה בפועל, ובסופו של יום, הינה העברה של אדם לידי מדינה המבקשת את הסגרתו, חובה שתיעשה לפי תנאי חוק ההסגרה. לעניין זה לא צריכה להיות חשיבות לכוונה שביסוד החלטת המדינה להרחיק את אותו אדם מן הארץ (944ז).
(2) סעיף 1 לחוק ההסגרה וסעיפיו האחרים של החוק אינם מתייחסים לכוונתן הסובייקטיבית של הרשויות או לתום-לבן, שאלה הן אמות המידה המרכזיות שבמבחן הכוונה. יסוד הכוונה הוא פרי יצירה של פרשנות שיפוטית, המאפשרת בפועל הימנעות מיישום הוראות סעיף 1, מטילה נטל כבד מאוד על הנאשמים בביצוע עבירות בחוץ לארץ, והיא מסכלת לגביהם את האפשרות ליהנות מן ההגנות שהקנה להם החוק (945ב – ג).
(3) משנחקק חוק-יסוד: כבוד האדם וחירותו, המגן בסעיף 5 על החירות האישית, ובין היתר מפני פגיעה בה בדרך של הסגרה, אין לקבוע כלל גורף שלפיו יש ליתן לחוק ההסגרה פירוש ליברלי. אלא יש למצוא איזון בין שני אינטרסים: קידום המלחמה הבין-לאומית בפשיעה, מחד, וההגנה על החירות, מאידך. איזון זה בא לידי ביטוי גם בהוראת סעיף 1 לחוק ההסגרה (946ג – ה).
(4) כאשר לא ניתן להרחיק אדם מכוח הסמכות לפי חוק הכניסה לישראל משום שאין מתקיימים התנאים להסגרה על-פי חוק ההסגרה, אין לראות במצב כזה קושי, אלא יישום של התכלית החקיקתית העומדת ביסודו של חוק ההסגרה (946ז – 947ב).
(5) אשר-על-כן מן הראוי לבחון את בקשת ההסגרה כנגד העותר על-פי הקריטריונים הקבועים בחוק ההסגרה, ורק לאחר מיצוי הליכי ההסגרה יהיה ניתן להעבירו לאוקראינה (951ד).
עתירה למתן צו-על-תנאי. העתירה נדחתה ברוב דעות כנגד דעתו החולקת של השופט א’ ריבלין.
ירון אופק – בשם העותרים.
עינב גולומב, סגנית לפרקליטת המדינה – בשם המשיב.
היום, כ אייר ה’תשס”ג (22/05/2003).