תקציר בג”צ 426/87 איזמן (13/01/1988): בית משפט עליון ביטל החלטת בית דין רבני כי בסמכותו לדון בתביעה שנכרכה לאחר פסק-דין בתביעת הגירושין

בג”צ 426/87 איזמן נ’ בית הדין הרבני האזורי בתל-אביב , פ”ד מב(1) 105 (1988)

 

בג”צ 426/87

בשג”צ 402/87

אפרים איזמן

נגד

1. בית הדין הרבני האזורי בתל-אביב

2. הלה איזמן

 

בבית המשפט העליון בשבתו כבית-משפט גבוה לצדק

[12/11/1987, 13/01/1988]

לפני הנשיא מ’ שמגר, המשנה לנשיא מ’ בן-פורת, והשופט מ’ אלון

 

בתביעה לגירושין, שהגישה המשיבה 2 נגד העותר, פסק המשיב 1, כי על העותר לתת גט פיטורין למשיבה 2. בד בבד הטיל המשיב 1 על הצדדים לנהל משא ומתן בקשר לתביעות הכרוכות בגירושין וקבע, כי אם לא יגיעו להסכמה בתוך זמן שקצב להם, ייקבע מועד לדיון בנושאים אלה לבקשת כל אחד מהצדדים. העותר ערער לבית הדין הרבני הגדול וצמצם את ערעורו לחיוב במתן גט פיטורין לאשתו. כעבור זמן ביקשה המשיבה 2, שהמשיב 1 ידון ברכוש המשותף של בני הזוג. לטענת העותר, משלא כרכה המשיבה 2 מלכתחילה את ענייני הרכוש המשותף בתביעה לגירושין, אין המשיב 1 מוסמך לדון בענייני הרכוש המשותף. טענת העותר נדחתה. מכאן העתירה.

 

בית המשפט הגבוה לצדק פסק:

א.

(1) כדי להקנות לבית-דין רבני סמכות ייחודית לדון בענייני הרכוש של בני-זוג, הנמצאים בהליכי גירושין, כריכת נושא זה בתביעה לגירושין היא תנאי-בלעדיו-אין. כלל זה לגבי רכושם של בני הזוג חל גם על דירת המגורים (109א).

(2) כריכה בשלב שבו כבר קיים פסק-דין לגירושין, המחייב את העותר לתת גם פיטורין למשיבה 2 מיד, אין בכוחה להקים סמכות למשיב 1 לדון בענייני הרכוש המשותף (109ב-ג).

ב.

(1) האפשרות היחידה להעניק לבית-דין רבני סמכות לדון בענייני הרכוש של בני-זוג בשלב שלאחר פסק הדין לגירושין היא, ששני הצדדים יסכימו לכך (109ד).

(2) המשיב 1 נתפס לטעות, כאשר ראה עצמו מוסמך להודיע בפסק הדין לגירושין, שהוא יקבע מועד לדיון בתביעות הכרוכות בגירושין לבקשת כל אחד מהצדדים, והימנעותו של העותר מהגשת ערעור על חלק זה של פסק הדין אינה מרפאה פגם של העדר סמכות (109ד-ה).

(3) (דעת מיעוט – השופט מ’ אלון): העובדה, שהעותר לא ערער על פסק הדין בעניין תביעות הרכוש, יש לפרשה, לכאורה, כהסכמה מצדו לכריכת התביעות בענייני הרכוש הנובעים מהגירושין בתביעת הגירושין ומסירתן לשיפוטו של המשיב 1 (110ו).

ג. (דעת מיעוט – השופט מ’ אלון):

(1) המגמה העומדת ביסוד הוראת סעיף 3 לחוק שיפוט בתי דין רבניים (נישואין וגירושין), ה’תשי”ג-­1953, היא, שבני הזוג יוכלו להסדיר בבת אחת את כל ענייניהם בבית הדין הרבני ולא יצטרכו לפנות, לפני מתן הגט או לאחריו, לערכאות אחרות (109ז).

(2) ההגדרה “ענין הכרוך בתביעת גירושין” שבסעיף 3 לחוק שיפוט בתי דין רבניים (נישואין גירושין) נתבארה כעניין הבא תחת אחת משתי האפשרויות הבאות: (א) עניין אשר לפי עצם טיבו וטבעו כרוך בתביעה של גירושין; (ב) כל עניין אחר, ואפילו לאו דווקא עניין של המעמד האישי, כגון, פינוי דירה משותפת, אשר בפועל ממש נכרך על-ידי בן-זוג בתביעת הגירושין שהוגשה על-ידיו לבית הדין הרבני, ואשר הכרעתו דרושה לשם חיסול יעיל של יחסי בני הזוג המתגרשים זה מזה (110א-ג).

(3) בתביעות רכוש כגון אלה, שהן נושא העתירה, צריך שהכריכה תיעשה על-ידי אחד מבני הזוג, ולא די בכריכה הנעשית על-ידי בית הדין, אך בני הזוג רשאים ויכולים לתת הסכמתם לכריכה הנכרכת על-ידי בית הדין הרבני ולקיים לפניו את הדיון גם בתביעות בענייני רכוש, שיישובם דרוש לשם חיסול יעיל של הלכי הגירושין שביניהם (110ד-ה).

(4) בנסיבות דנן, נתן העותר הסכמתו לכריכת ענייני הרכוש בתביעת הגירושין שלפני המשיב 1, אלא שלימים חזר בו מהסכמה זו. מאחר שהסכים וחזר והסכים, שוב אין הרשות נתונה בידו לחזור בו ולענות את דינה של המשיבה 2 לתקופה ארוכה וממושכת נוספת של התדיינויות (111ב-ג).

 

התנגדות לצו-על-תנאי מיום 17/06/1987. העתירה נתקבלה ברוב דעות נגד דעתו החולקת של השופט מ’ אלון. הצו-על-תנאי נעשה מוחלט.

 

ח’ ינקלביץ – בשם העותר;

מ’ כהן – בשם המשיבה 2.

 

ניתן היום, כג טבת ה’תשמ”ח (13/01/1988).

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.