תקציר בג”צ 4062/95 אפשטיין (26/07/1995): בית משפט עליון דחה עתירה לפטור משירות בטחון מטעמי מצפון

בג”צ 4062/95 אפשטיין נ’ שר הבטחון (26/07/1995)

 

בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט גבוה לצדק

בג”צ 4062/95

 

בפני:

כבוד השופט ש’ לוין

כבוד השופט צ’ טל

כבוד השופטת ד’ דורנר

 

העותר:

אלכסנדר אפשטיין

נגד

המשיבים:

1. שר הבטחון

2. ראש מינהל הגיוס באגף כוח אדם בצה”ל

 

עתירה למתן צו על תנאי וצו ביניים

 

תאריך הישיבה:

כח תמוז ה’תשנ”ה (26/07/95)

 

בשם העותר:

בעצמו

בשם המשיבים:

עו”ד יהודה שפר

 

פסק דין

 

השופט ש’ לוין:

 

1. העותר משיג לפנינו על החלטת רשויות הבטחון לסרב לפטרו משירות סדיר בצה”ל מטעמים שבמצפון, שנתקיימו בו, לפי טענתו, בגדר סעיף 36 לחוק שירות בטחון (נוסח משולב), ה’תשמ”ו-1986 (להלן – החוק) לטענתו, הוא הגיע במהלך לימודיו לכלל הכרה שעליו לסרב לשרת בצבא כלשהו, כולל צה”ל, אך הועדה המיוחדת שהוקמה לבדיקת עניינם של סרבני מצפון (להלן – הועדה), החליטה שלא כדין לדחות את טענותיו שהוא פציפיסט. כה נאמר בחלקה הרלבנטי של החלטת הועדה מיום 09/05/1995:

“הועדה התרשמה כי אפשטיין אלכסנדר (להלן – המלש”ב) אינו פציפיסט.

הגורם העיקרי אשר מפריע למלש”ב במסגרת הצבאית איננו השימוש בכוח הטמון בה, או התנגדותו של המלש”ב למלחמות, כי אם היותה של המסגרת הצבאית מסגרת כופה, אשר הכניסה אליה, היציא ממנה, והחיים במסגרתה, אינם מבוססים על רצון חופשי ועל בחירה חופשית. המלש”ב אף הביע במפורש הסכמה למסגרת צבאית המבוססת על שירות התנדבותי בשכר, והביע את דעתו לפיה גם על צה”ל, בעידן האסטרטגי הנוכחי, לעבור למתכונת כזו.

הועדה התרשמה כי המדובר בבחור אגוצנטרי, אשר הרצון הפרטי שלו והצורך בהגשמתו עומד בראש מניעיו. השרות הצבאי אינו מהווה פגיעה בחרות המצפון שלו, אלא שאופיו של השרות פוגע, לטענתו, בחרויות יסוד שלו (כמו חופש התנועה, חופש היטוי וכיו”ב), וזהו הגורם שמפריע לו לטענתו. יחד עם זאת, יצויין כי המלש”ב היה מוכן להכנס למסגרות כופות, במידה זו או אחרת, ולציית לכלליהן, כאשר זה שירת את מטרותיו (כמו: עתודה אקדמאית, הכשרה קדם צבאית ללימודי נהיגה, אוניברסיטה, מקום עבודה).

סיכומו של דבר, הפגיעה בחרויות הפרט של המלש”ב, הכרוכה בגיוסו ובשרותו הצבאי, אף שאין חולקים על קיומה, הנה מתחייבת מאופי השירות ואינה שונה במהותה מן הפגיעה בכל אדם אחר המגוייס לשורות הצבא.

לאור האמור הועדה מוצאת שפיטורו משירות בטחון של המלש”ב, לא רק שאינו מוצדק בנסיבות הענין, אלא שיש בו כדי ליצור תקדים מסוכן, ולהעביר מסר שלילי לבני הנוער במדינת ישראל, ובנוסף יהא בו משום הפליתו לטובה לעומת רבים אחרים במצבו של המלש”ב …”.

2. לענין פטורים משירות הבטחון מבחין החוק בין נשים המסרבות לשרת בצה”ל מטעמים שבמצפון (סעיף 39(ג) לחוק) לבין גברים שלעניינם שחרור מטעמים שבמצפון הוא ענין של שיקול דעת בגדר סעיף 36 הנ”ל; לענין הפעלת שיקול דעת זה נפסק שיכול ושיקולים שמצפון ישמשו כאחד השיקולים המצדיקים פטור משירות צבאי, ובלבד שאין מדובר ב-סרבנות סלקטיבית: בג”צ 734/83 שיין נ’ שר הביטחון, פ”ד לח(3) 393, והשווה: בג”צ 630/89 (17/10/1989); אכן אין ספק בדבר שיש בכפיית השירות הצבאי על האזרח משום פגיעה בחירותו האישית, אך פגיעה זו יציר החוק היא; גם לו יכולנו לבדוק את חוקיות החוק לפי המבחנים הכלולים בחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו (דבר שאין אנו יכולים לעשות לאור הוראות סעיף 10 לחוק), שומה היה עלינו להעמיד כנגד הזכויות הנזכרות בחוק זה גם ערכים אחרים, כאמור בסעיף 8 (פסקת ההגבלה).

אכן, לו סורב פטור משירות הבטחון לכל מי שמחזיק בהשקפת עולם פציפיסטית מובהקת, כי אז היה מקום לבחון אם עשו שלטונות הבטחון שימוש נאות בשיקול דעתן, לפי סעיף 36 בחוק; אך במקרה דנן, כך נראה לנו, צודקת המדינה בטענתה, שאין מדובר בשאלה שבעקרון אלא בשקילת נתוניו העובדתיים של העותר; הבה נבדוק נתונים אלה.

3. העותר הוא יליד 18/04/1975 ועלה ארצה ביום 18/09/1990. בשנת 1991 הוא החל, ככל בני גילו, בהליכי גיוס לצה”ל. ביום 18/10/1991 הגיש בקשה להתקבל למסגרת העתודה האקדמית של צה”ל, אך בקשתו נדחתה. באותה שנה הוא התייצב לרישום ולמבדקים ראשוניים, וקבל לפי בקשתו דחיית שירות, בין השאר על מנת שיתחיל בלימודיו האקדמיים (1992). תחילת שירותו הצבאי נדחתה מפעם לפעם, לפי בקשתו, מנימוקים שונים. בכנס הסברה של מתגייסים לצה”ל שנערך בשנת 1993, הגיש העותר בקשה להשתתף בקורס נהיגה קדם צבאי, ונוכח כך נדחה מועד גיוסו, תוך שהוא חותם על ההתחייבות מש/5. הוא החל בלימוד נהיגה, אך נמצא בלתי מתאים. לפי בקשתו נדחה גיוסו מפעם לפעם בנימוקים שונים (מעבר משפחתו לדירה אחרת, הצורך לסייע בכלכלת המפחה, לימודים אוניברסיטאיים). לאחר התכתבות עניפה, אישר ראש מינהל הגיוס בקשת דחייה נוספת של העותר לצורך השלמת לימודיו בסמסטר נוסף (29/12/1993). הוא נדרש להתייצב לשירות ביום 05/05/1994. ביום 22/05/1994, כשבוע לפני המועד האחרון שנקבע לגיוסו, פנה העותר שוב ללשכת הגיוס בבקשה לעבור בדיקה רפואית חוזרת לשם בדיקת כשירותו הרפואית לשירות בטחון. ביום 30/05/1994 נמצא העותר בלתי כשר ארעית לשירות לתקופה מוגבלת, והנה באותו מועד הגיש בקשה בכתב למפקד לשכת הגיוס שלא לדחות את מועד גיוסו, והוא מבקש להתגייס, כי איננו רוצה להישאר שוב בתקופת ההמתנה (ראה המוצג מש/9). בקשה זו נדחתה. הוא נקרא להתייצב לבדיקות רפואיות וביום 05/12/1994 נמצא כשר לשירות בטחון. רק ביום 01/12/1994 פנה העותר לראשונה בבקשה לפטור משירות בטחון מטעמי מצפון.

4. העותר טען לפנינו שהחלטת הועדה אינה מבוססת על נתונים אמינים, אך מעיון בפרוטוקול יו”ר הועדה (שבו נרשמו תמציות הדיונים), מוצג “ב”, שאין לנו יסוד לכפור במהימנותו, לא נראה לנו שבקווים העיקריים לא היה יסוד למסקנותיה של הועדה. בצד נימוקים פציפיסטיים קלסיים העולים למקרא הטענות (ובענין זה התייחסנו גם לטענות העותר בעתירתו), מצויות גם טענות המתייחסות להתנגדותו של העותר לעצם הטלתה של מסגרת כופה עליו; כמו שכתב העותר בעתירתו:

“צבא נכנס לתחום הפרטי של בן אדם בצורה הגסה ביותר, צבא אינו מאפשר לנמצאים בו להתלבש כפי שהם רוצים, להסתפר, להסתרק ולהתגלח כפי שהם רוצים. לא למלא פקודות שאנשים אינם מזדהים (אתן) ורואים (אותן) כלא נכונים – אף אחד לא שואל אותם. כמו כן צבא לא מאפשר לחיילים קשרים חופשיים עם העתונים ועם גורמים חוץ-מערכתיים אחרים. כמו כן אני סבור בדעתי שצבא אינו מסוגל לפתור שום בעייה שישנה בעולם בכלל ובישראל בפרט, כי כוח ברוטלי יכול בהחלט להשמיד הכל, אך אינו יכול להקים שום דבר”.

התנגדותו של העותר לשרת בצבא נעוצה איפוא (גם) בעצם התנגדותו העקרונית למסגרת כופה, ולאור הנסיבות שכבר פורטו לעיל, לא היתה הועדה חייבת לראות את העותר כמי שראוי לפטור.

5. צודק העותר בטענתו שזכותו היא לשנות את דעותיו מפעם לפעם; אך מעיון בעתירה לא קבלנו הסבר מלא לעיתוי של השינוי שחל בעותר דווקא לאחר משלוח המוצג מש/9, לאחר שהוברר לו סופית שהוא עומד לפני גיוסו, שלא ידחה עוד. עם זאת מקובל עלינו שהנתונים עליהם החליטה הועדה אינם סטטיים והם ניתנים לשינוי לפי הנסיבות; כך למשל הביע אחד מחברי הועדה את דעתו ש”אין תועלת ממנו בצבא” ובוודאי ששלטונות הצבא יהיו רשאים לשקול את עניינו של העותר מחדש.

לפי הנתונים שלפנינו, כפי שהם קיימים היום, לא הצביע העותר על עילה חוקית המצדיקה התערבות שיקול דעתן של רשויות הבטחון.

לפיכך אנו דוחים את העתירה.

 

ניתן היום, כח תמוז ה’תשנ”ה (26/07/1995).

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.