בג”צ 394/1999 מקסימוב נ’ משרד הפנים, פ”ד נח(1) (2003) 919
בג”צ 394/1999
1. סופיה מקסימוב
2. נטליה כהן
נגד
משרד הפנים, מינהל האוכלוסין
בבית-המשפט העליון בשבתו כבית-משפט גבוה לצדק
[10/12/2003]
לפני השופטים א’ מצא, ד’ דורנר, א’ פרוקצ’יה
העותרת 2 עלתה ארצה מאוזבקיסטאן. להוכחת יהדותה היא המציאה תעודת לידה של אמה, העותרת 1. כמה שנים לאחר מכן הגיעה גם העותרת 1 לישראל וביקשה לקבל אזרחות ישראלית מכוח יהדותה. לאחר בירור בקשתה קבע המשיב כי המסמכים של העותרת 1 הם מזויפים, ולכן דחה את בקשתה, ואף ביטל בדיעבד את רישומה של הבת כיהודייה. העותרות טוענות כי בידי המשיב אין ראיות מספיקות לביסוס קביעתו שתעודותיהן זויפו, וכי לכל האינדיקציות המחשידות שעליהן הצביע יש הסבר תמים. המשיב מצדו טוען כי הוכח בראיות מינהליות מספיקות שמסמכי העותרות זויפו. מכל מקום, לטענתו, הנטל להוכיח את יהדותו רובץ על המבקש לקבל מעמד בישראל, והעותרות – שנטל זה רבץ עליהן – לא נשאו את הנטל. מכאן העתירה.
בית-המשפט העליון פסק:
א.
(1) בחוק השבות, ה’תש”י-1950, ובתקנות שהותקנו על-פיו אין התייחסות לשאלה על סמך מה תוכר יהדות אמו של הטוען כי נולד לאם יהודייה. בנסיבות אלו של היעדר הסדר חקיקתי ספציפי חל הכלל הרגיל של המשפט המינהלי, ולפיו נדרשות ‘ראיות מינהליות’ – קרי ראיות שאדם סביר ורשות סבירה היו מסתמכים עליהן ורואים בהן כבעלות ערך הוכחתי ראוי ומספיק – לביסוסה העובדתי של ההחלטה המבוקשת (928ג – ה).
(2) הנטל הראשוני להבאת ראיות מינהליות מספיקות לביסוס לכאורי של זכאותו לשבות ולאזרחות של המבקש לעלות לישראל, מוטל עליו. ככלל, המבקש ייחשב כמי שהוכיח לכאורה את זכאותו אם הראיות שהביא הן מסוג הראיות שמשרד הפנים, על-פי נהליו הרגילים, מקבלן בדרך-כלל כמספיקות להוכחת הזכאות הנטענת. כאלו הם למשל תעודות ציבוריות למיניהן, תמצית רישום ממרשם האוכלוסין או העתק נאמן ממסמך מקורי (928ו – 929א).
(3) עמידת המבקש בנטל הראשוני להוכחת זכאותו-לכאורה לשבות אין משמעה כי משרד הפנים חייב לקבל את בקשתו, אך עמידתו של המבקש בנטל הוכחתה הראשוני של זכאותו-לכאורה לשבות מקימה לו “חזקת זכאות”. בהיעדר ראיות מינהליות, שתעוררנה לפחות חשד מבוסס ביחס לזכאותו של המבקש, הרי שככלל תתגבש ‘חזקת הזכאות’ לכדי זכאות אופרטיבית (929א).
(4) עוצמת הראיות המינהליות הנדרשות לסתירתה של חזקת זכאות תלויה, בין היתר, באיתנותה של ‘חזקת הזכאות’, שמידתה נגזרת מעוצמת הראיות המינהליות שהביא המבקש לביסוסה (929ב).
(5) הטלת נטל הפרכת זכאותו-לכאורה של המבקש על משרד הפנים אין פירושה מתן לגיטימציה לטקטיקה של הימנעות ממסירת מידע מצד המבקש. המבקש נדרש לשיתוף פעולה מרבי ומיטבי בתהליך החקירה והדרישה שהמדינה מנהלת בעניינו. עליו למסור כל ראיה שיתבקש ושבאופן סביר יש באפשרותו להשיגה, וליתן תשובות מלאות ככל הניתן על כל השאלות המוצגות לו במטרה להיווכח כי אכן זכאי הוא לשבות. הימנעותו של המבקש מלשתף פעולה כנדרש עשויה – היא עצמה – להוות ראיה מינהלית מספקת לסתירת זכאותו-לכאורה לשבות (929ז – 930א).
ב.
(1) חובתו של משרד הפנים להביא ראיות מינהליות מספיקות לשם סתירת ‘חזקת הזכאות’ לשבות (לאחר שזו קמה) דומה במידה מסוימת לחובתו להביא ראיות מינהליות מספיקות לשם שלילתו בדיעבד של מעמד שכבר הוקנה לעולה מכוח חוק השבות. עם זאת עוצמת הראיות המינהליות שייחשבו כמספיקות בכל אחד מהמצבים אינה זהה (930ב – ד).
(2) שלילת תעודת עולה ואזרחות שכבר הוענקו נעשית לאחר שהסתיים ההליך המינהלי, ולפיכך היא גורמת לפגיעה קשה ביותר באינטרס ההסתמכות והציפייה. לכן נדרשות לביסוסה ראיות מינהליות חזקות במיוחד. לעומת זאת כשמדובר בסתירת זכאותו-לכאורה של מי שיהדותו טרם הוכחה סופית, הפגיעה בו ובאינטרס ההסתמכות והציפייה שלו קטנה יותר, ולכן ניתן להסתפק לעניינה בראיות מינהליות שעוצמתן פחותה (930ד, ו – ז).
ג.
(1) במקרה הנדון עלה בידי העותרות להרים את נטל הוכחתה של זכאותן-לכאורה לשבות מכוח יהדותן. על-פי נהליו הרגילים של המשיב עצמו, המסמכים שהוגשו על-ידי העותרות מהווים, בדרך-כלל, ראיות מינהליות מספיקות להוכחת יהדותו של המבקש מעמד בישראל מכוח חוק השבות. יוצא כי העותרות עמדו בנטל הראשוני המוטל עליהן להוכחת זכאותן-לכאורה לשבות, וכעת המשיב הוא שנדרש להוכיח בראיות מינהליות מספיקות את היעדר זכאותן (931ב – ד).
(2) עיון בפרטי הראיות שהוצגו בפני בית-המשפט מלמד כי המשיב לא הצליח לסתור את זכאותן הלכאורית של העותרות. המשיב אמנם הצביע על טעויות מסוימות שנפלו בתעודות שהוצגו על-ידי העותרות, אך לא הצליח לבסס את טענתו כי טעויות אלו מעידות שהתעודות מזויפות. המשיב גם לא הצליח להסביר באופן משכנע את הימנעותו מלנקוט צעדים מתאימים על-מנת לבדוק את החשד לזיוף התעודות, כגון עיון מסודר בספר המרשם של המדינות שהנפיקו את התעודות והצגת עותק מהמרשם בבית-המשפט (933ה – ו, 934א, ג).
(3) בעוד שהעותרות הביאו ראיות מינהליות מספיקות לנשיאת הנטל הראשוני שרבץ עליהן לביסוס זכאותן להירשם כיהודיות, הרי שלהחלטתו לסרב לבקשותיהן לא הניח המשיב תשתית ראייתית. אין די בתחושות בטן שליליות, שאינן מגובות בראיות מינהליות הולמות, כדי להצדיק את שלילת זכותו של אדם לעלות לישראל לאחר שהוכיח לכאורה את זכאותו לשבות (934ד – ה).
(4) תימוכין ממשיים למסקנה כי לא עלה בידי המשיב להצביע על ראיות מינהליות מספיקות להפרכת זכאותן-לכאורה של העותרות לשבות, יש גם בעובדה שיהדותה של העותרת 2 כבר הוכרה על-ידיו בעבר. למצער לגביה מדובר בשלילת מעמד שכבר הוקנה. שלילה כזו דורשת ראיות מינהליות חזקות במיוחד, ומקל וחומר שאין בתחושות הבטן השליליות של המשיב כדי למלא אחר דרישה מחמירה זו (934ה – ו).
פסקי-דין של בית-המשפט העליון שאוזכרו:
[1] בג”צ 442/1971 לנסקי נ’ שר הפנים, פ”ד כו(2) (1972) 337.
[2] בג”צ 1227/1998 מלבסקי נ’ שר הפנים, פ”ד נב(4) (1998) 690.
[3] בג”צ 4688/1998 משטיגינה נ’ שר הפנים (15/12/1999).
[4] בג”צ 2828/2000 קובלבסקי נ’ שר הפנים, פ”ד נז(2) (2003) 21.
[5] בג”צ 2394/1995 מוצ’ניק נ’ משרד פנים, פ”ד מט(3) (1972) 274.
[6] בג”צ 3615/1998 נימושין נ’ משרד הפנים – מינהל האוכלוסין, פ”ד נד(5) (2000) 780.
[7] בג”צ 4370/2001 לפקה נ’ משרד הפנים, פ”ד נז(4) (2003) 920.
[8] בג”צ 713/2000 אדישווילי נ’ מינהל האוכלוסין – משרד הפנים (19/03/2001).
עתירה למתן צו-על-תנאי. הדיון – כאילו ניתן צו-על-תנאי. העתירה נתקבלה. הצו-על-תנאי נעשה מוחלט.
לורה מקסיק, ירון אופק – בשם העותרות;
דינה זילבר, סגנית בכירה א לפרקליטת המדינה – בשם המשיב.
ניתן היום, טו כסלו ה’תשס”ד (10/12/2003).