בג”צ 3615/1998 נימושין נ’ משרד הפנים – מינהל האוכלוסין, פ”ד נד(5) (2000) 780
בג”צ 3615/1998
1. גנאדי נימושין
2. מריה נימושין
נגד
משרד הפנים, מינהל האוכלוסין
בבית-המשפט העליון בשבתו כבית-משפט גבוה לצדק
[28/11/2000]
לפני השופטים ת’ אור, י’ זמיר, א’ ריבלין
בשנת 1997 פנו העותר (להלן – העותר) ואשתו, העותרת 2, שניהם אזרחי רוסיה באותו מועד, לקונסול הישראלי במקום מושבם בבקשה לקבל אשרות עולה. העותר סמך בקשתו לעלות לישראל על זכותו לעלות לישראל כבנו של יהודי לפי סעיף 4א(א) לחוק השבות, ה’תש”י-1950, והציג בפני הקונסול תעודת לידה משוחזרת שלו. כמו כן הציג תעודת פטירה משוחזרת של אדם בשם זרחוביץ בן הלאום היהודי, אשר נפטר בשנת 1980. לטענת העותר, זרחוביץ היה אביו. הקונסול הנפיק אשרות עולה לעותרים על סמך המסמכים שהוגשו לו.
העותרים הגיעו ארצה ביום 17/02/1998. הם קיבלו תעודות עולה וסיוע כספי. כאשר פנו למשיב בבקשה להנפיק להם תעודות זהות, העלתה פקידת מינהל האוכלוסין ספקות בנוגע לתעודת הלידה המשוחזרת שהציג העותר. העותר הסביר לה כי הוא נולד לאם חד-הורית וכי תעודת הלידה שלו שוחזרה בעקבות הליך משפטי אשר במסגרתו הוצא פסק-דין המצהיר על אבהותו של זרחוביץ (להלן – פסק-הדין הזר). אולם לאחר הבדיקה הוחלט לבטל את אשרות העולה שהוענקו לעותרים.
העותר תוקף את החלטת המשיב. טענתו המרכזית היא שפסק-הדין שניתן בעניינו ברוסיה מהווה ראייה מינהלית תקפה שבאמצעותה הרים את הנטל המוטל עליו להראות כי הוא בנו של יהודי.
בית-המשפט העליון פסק:
א.
(1) כל רשות הפועלת במסגרת סמכותה חייבת להפעיל את שיקול-דעתה בסבירות. במסגרת זו עליה ליתן לראיות אשר בפניה משקל ראוי וסביר. אם הרשות נתנה לראייה משקל שאינו עומד במבחן הסבירות, קרי משקל שרשות סבירה לא הייתה נותנת לראייה כזו, אפשר שבית-משפט יתערב כדי לפסול החלטה המתבססת על אותה ראייה (784ג – ד).
(2) לאור ההשלכות המהותיות של החלטת המשיב כלפי העותרים אין די בראיות של מה בכך כדי לבטל את האשרות שהוענקו לעותרים, אלא יש צורך בראיות המספקות תמיכה של ממש להחלטתו (787ג).
ב.
(1) אכן, פסק חוץ עשוי להוות ראייה שבאמצעותה ינסה הפונה להוכיח את זכאותו. מנימוקים של כיבוד הדדי של פסקי-דין בין מדינות ומתוך הנחה שבית-משפט זר בדרך-כלל פועל כהלכה, ראוי שרשויות ציבוריות ובתי-משפט ינהגו זהירות קודם שיחליטו שאין לסמוך על פסק-דין זר (787ד).
(2) אולם אין מחסום בפני בדיקות נוספות מטעם הרשות, ואין מניעה כי המשיב יגיע לאחר בדיקה למסקנה שאין כוחו של פסק החוץ לשכנעו על-פי כלל ‘הראייה המינהלית’ כי הפונה זכאי לעלות לישראל על-פי חוק השבות (787ה).
(3) בנסיבות העניין נראה כי למשיב היה יסוד סביר למסקנה שאין לייחס לפסק-הדין הזר משקל רב. זאת, במיוחד לאור העובדה שבית-המשפט ברוסיה לא היה ער למידע חיוני אשר עשוי היה להשפיע על החלטתו, ואשר נאסף בבדיקות שונות שערך המשיב בעניינם של העותרים (787ו – ז).
(4) לעותר גם היו הזדמנויות רבות להוכיח את זיקתו לזרחוביץ על סמך ראיות אובייקטיביות, אך הוא לא טרח לספק למשיב או לבית-המשפט ראיות כאלו, אשר לו היו בנמצא היו יכולות לסייע לטענותיו (788א – ב).
חקיקה ראשית שאוזכרה:
– חוק השבות, ה’תש”י1950-, סעיף 4א(א).
– חוק הכניסה לישראל, ה’תשי”ב1952-, סעיף 11(ב).
עתירה למתן צו-על-תנאי. העתירה נדחתה.
לורה מקסיק, ירון אופק – בשם העותרים.
חני אופק, סגנית לפרקליטת המדינה – בשם המשיבה.
ניתן היום, א כסלו ה’תשס”א (28/11/2000).