תקציר בג”צ 3396/90 מ’ ה’ (16/05/1991): בית משפט עליון ביטל החלטת בית דין רבני בשל אי שמירה על כללי הצדק הטבעי

בג”צ 3396/90 מ’ ה’ נ’ בית הדין הרבני האזורי חיפה, פ”ד מה(3) 311 (1991)

 

בג”צ 3396/90

מ’ ה’

נגד

1. בית הדין הרבני האזורי בחיפה

2. בית הדין הרבני הגדול בירושלים

3. י’ ה’

 

בבית המשפט העליון בשבתו כבית-משפט גבוה לצדק

[28/03/1991, 16/05/1991]

לפני השופטים ג’ בך, א’ גולדברג, י’ מלץ

 

העותרת והמשיב 3 הם בעל ואישה המתדיינים בתביעה לגירושין, שהגיש המשיב 3 אל המשיב 1. בתום שתי ישיבות שקיים המשיב 1 הוחלט, כי הצדדים יגישו סיכומים בכתב. לאחר שהוגשו הסיכומים זימן המשיב 1 מיוזמתו את המשיב 3, בלא ידיעת העותרת או באי-כוחה. בישיבה שקוימה בהיעדר העותרת נשאל המשיב על מקורות הכנסתה של העותרת ועל מצב בריאותה. לאחר זמן קוימה ישיבה בנוכחות הצדדים, ובה הוסבר לבא-כוח העותרת, כי לא היה צורך בזימון העותרת לדיון שנתקיים בהיעדרה, שכן הדיון נועד להבהרת שאלות שאינן קשורות בתביעה או במשא ומתן שבין הצדדים. בעקבות כך, ביקש בא-כוח העותרת, כי בית הדין יפסול עצמו מלדון בתביעה וכי התביעה תתברר לפני הרכב אחר. בקשה זו נדחתה. כן נדחתה בקשת העותרת למתן רשות ערעור מהמשיב 2 על החלטת המשיב 1, והמשיב 1 המשיך בדיון בתביעה עד למתן פסק-דין. העותרת והמשיב 3 ערערו על פסק הדין לפני המשיב 2 בערעורה העלתה העותרת טענות גם לעניין הפגמים שנפלו במהלך הדיון לפני המשיב 1. המשיב 2 לא התייחס בפסק-דינו לטענותיה הדיוניות של העותרת. מכאן העתירה. בין היתר טען המשיב 3, כי העותרת השהתה את עתירתה עד שחלפו ארבעה חודשים מיום שהמשיב 2 נתן את פסק-דינו, וכי מן הראוי היה שהעותרת תפנה בעתירה לבג”צ מיד לאחר שהמשיב 1 סירב לפסול את עצמו. עוד טען המשיב 3, כי הפגם שנפל בדיון לפני המשיב 1 אינו מהותי, שכן ניתנה האפשרות לעותרת להגיב על הכתוב בפרוטוקול הדיון של אותה ישיבה.

בית המשפט הגבוה לצדק פסק:

א.

(1) שיהוי, המתבטא בהגשת עתירה ארבעה חודשים לאחר מתן פסק-דינו של המשיב 2, אינו שיהוי הצריך להכשיל את העותרת בעתירתה, אם הדין עמה. בנסיבות דנן, גם לא נגרם למשיב 3 כל נזק כתוצאה משיהוי זה (315ד).

(2) אין לקבל את הטענה, כי העותרת חייבת הייתה, כדי לשמור על זכותה לפנות לבג”צ, להגיש את עתירתה מיד לאחר שנדחתה על-ידי המשיב 2 בקשתה לערער על החלטת המשיב 1 לא לפסול את עצמו; העותרת נהגה כהלכה, כאשר מיצתה את ההליכים בערעור על פסק הדין בפני המשיב 2 לפני שפנתה לבג”צ (315ה-ו).

ב.

(1) שמירה קפדנית על הכלל, לפיו חייב המשפט כולו להישמע בנוכחות שני הצדדים לסכסוך ולפיו יש לתת לכל בעל דין הזדמנות הוגנת להגיב על ראיות וטענות של הצד היריב ולנסות להפריכן, היא בלב לבו של “הצדק הטבעי”, שכל בית-משפט מחויב בכיבודו, כל זמן שאין בנמצא חיקוק המשחררו מחובה זו (316א).

(2) ניהול דיון בנוכחות צד אחד בלבד, בלא שידע על כך הצד השני אלא בדיעבד, מהווה הפרה חמורה של כללי הצדק הטבעי (316ב).

(3) על-פי תקנות הדיון בבתי הדין הרבניים בישראל, רשאי בית הדין לקחת יוזמה ולהציג שאלות מסוימות לבעלי הדין, ובתיקים מסוג מסוים – אף לגרום להזמנת עדים ולגביית הוכחות. אך לא נאמר בתקנות אלה, לא במפורש ולא ברמז, כי ראיות שלא בידיעת הצדדים, ובוודאי אין תקנות הדיון מכילות היתר לעשות כן תוך הזמנת צד אחד בלבד ובנוכחותו, וללא הזמנת הצד שכנגד או בא-כוחו (316ו-ז).

(4) אפילו נוהג בית הדין הרבני לשמוע את בעלי הדין בנפרד וביחידות, הוא עושה כן בישיבה אליה הוזמנו הצדדים כדין, ובמהלכה הוא מבקש מכל אחד מבעלי הדין לפי תור לצאת מהאולם כדי לקיים באותו זמן סיג ושיח עם הצד השני. אין הדבר כן בנסיבות דנן, בהן הוזמן המשיב לדיון לפני בית הדין וניתנה לו הזדמנות על-ידי הדיינים למסור להם מידע רלוואנטי בקשר לנקודות בעלות חשיבות לגבי גורל המשפט, ללא נוכחות העותרת ובא-כוחה וללא ידיעתם (317ז-318א).

ג.

(1) סמכות בג”צ להתערב בפסק-דין של בית-דין רבני נובעת מסעיף 15(ד) לחוק-יסוד: השפיטה, כאשר פגיעה בכללי הצדק הטבעי משולה לחריגה מסמכות (318ב-ג).

(2) בג”צ אינו נוטה לראות בכל פגיעה בכללי הדיון חריגה מסמכות, הפוסלת באופן אוטומאטי את הדיון, אלא הוא מתייחס לכל מקרה על-פי מכלול נסיבותיו ובוחן במיוחד את השאלה, אם ההפרה של כללי הדיון גרמה, או עלולה לגרום, לעיוות-דין (318ג).

(3) לאור הפגם הרציני שנפל בעת הדיון לפני המשיב 1, לא ניתן להשאיר את ההליכים לפניו ואת תוצאותיהם על כנם; הסבריו של המשיב 1 להחלטתו שלא להזמין את העותרת או את בא-כוחה לישיבה נושא העתירה אינם משכנעים. גם באפשרות, שניתנה לעותרת לאחר מכן, להגיב על הרשום בפרוטוקול לגבי הדיון באותה ישיבה שנערכה עם המשיב 3 בלבד אין כדי לרפא את הפגם (318ה-ו, 319א-ז).

(4) בנסיבות דנן, תביעתו של המשיב 3 חייבת להתברר מחדש לפני המשיב 1, אך בהתחשב במצב שנוצר, מן הדין שהתביעה תישמע לפני הרכב אחר של בית הדין (319ג).

 

התנגדות לצו-על-תנאי מיום 23/10/1990. העתירה נתקבלה. הצו-על-תנאי נעשה מוחלט.

 

א’ קרייטר- בשם העותרת;

י’ שפירא – בשם המשיב 3.

 

ניתן היום, ג’ בסיוון תשנ”א (16/05/1991).

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.