תקציר בג”צ 3023/90 פלונית (08/07/1991): בית משפט עליון ביטל החלטת בית דין רבני לדחות בקשה לאישור גיור בשל חוסר סמכות כיוון שהמרת דת אינה מענייני המעמד האישי

בג”צ 3023/90 פלונית נ’ בית-הדין הרבני האזורי רחובות, פ”ד מה(3) (1991) 808

 

בבית המשפט העליון בשבתו כבית-משפט גבוה לצדק

בג”צ 3023/90

בשג”צ 4311/90

 

לפני:

כבוד הנשיא מ’ שמגר

כבוד השופט א’ ברק

כבוד השופט ג’ בך

 

המבקשת:

פלונית קטינה

נ ג ד

המשיבים:

1. בית-הדין הרבני האזורי רחובות

2. משרד הפנים

 

בשם העותרת:

עו”ד י’ בן-מנשה

 

בשם המשיבים:

עו”ד ש’ גורדון, סגן לפרקליט המדינה

 

תאריך הישיבה:

08/07/1991

 

העותרת, קטינה שנולדה בארצות-הברית, אומצה על-ידי בני-זוג החיים בישראל ולאחר האימוץ היא גוירה. בישראל פנו ההורים המאמצים אל המשיב 2 בבקשה לרשום את העותרת במרשם האוכלוסין על-פי פרטי רישום שמסרו. פקיד הרישום הפנה את ההורים אל בית-דין רבני לשם קבלת פסק-דין, המצהיר על המרת דתה של העותרת ועל גרותה. המשיב 1, אליו פנו ההורים, החליט לדחות את בקשתם, לאחר שקבע, כי ההורים, שאינם שומרי מצוות, לא יחנכו את העותרת לקיים הלכה ומצוות. ההורים פנו בערעור לבית הדין הרבני הגדול, ובינתיים נרשמה העותרת במשרד הפנים כיהודייה, על-פי ההנחיות שנפסקו בבג”צ 264/87 [1]. בעת הגשת העתירה היה הערעור תלוי ועומד לפני בית הדין הרבני הגדול, והעתירה נסבה על פסק-דינו של המשיב 1. בית המשפט הגבוה לצדק פסק:

א.

(1) המרת דת אינה מענייני המעמד האישי. על-כן, אין לבית-דין רבני סמכות ייחודית בענייני המרת דת (גיור). הסכמה של הצדדים אינה מועילה כדי להעניק לבית-דין רכני סמכות שיפוט בענייני גיור, שכן ההסכמה – על-פי הוראת סעיף 9 לחוק שיפוט בתי דין רבניים (נישואין וגירושין), ה’תשי”ג- 1953- מועילה רק לגבי ענייני המעמד האישי (812ד-ה).

(ב) סמכות השיפוט בדבר תוקף גיור נתונה לבית המשפט המחוזי מכוח סמכות השיפוט השיורית הנתונה לו (812ה).

(3) לפיכך, פסק-דינו של המשיב 1 ניתן בחוסר סמכות פונקציונאלית (813ג).

ב.

(1) הטענה האפשרית, כי הפנייה אל המשיב 1 הייתה כאל בורר והיא מעוגנת בחוק הבוררות, ה’תשכ”ח-1968, מעוררת בעיות קשות במישור העקרוני; אולם בנסיבות המקרה ניתן להשאיר בעיות אלה בצריך עיון (813ה-814א).

(2) אפילו ניתן היה להעניק סמכות כבורר למשיב 1 לדון בתוקפו של גיור – לא זו הייתה כוונתם של הורי העותרת. הם פנו אל המשיב 1משום שסברו בטעות – טעות שהוסבה על-ידי המשיב 2- כי הוא הערכאה הממלכתית בעלת סמכות השיפוט בדבר המרת דת שנעשתה מחוץ לישראל. סברה מוטעית זו אין בכוחה להעניק מעמד של בורר למשיב 1 (814א).

ג.

(1) על-פי הגישה, כי סמכותם של בתי הדין הרבניים לערוך גיור ולדון בתוקפו מוקנית להם מכוח היותם מוסדות הלכתיים על-פי המשפט העברי ומכוח מעמדם הדתי של הדיינים ושל בית הדין, הרי פסק-דינו של בית הדין הרבני אינו מחייב כפסק-דין של ערכאת שיפוט מוסמכת בישראל, אך חוות-דעת הלכתית, שמשקלה נקבע על-פי מקומה במסגרות המשפט העברי (814ב-ה).

(2) אפילו יש לו לבית הדין הרבני סמכות שיפוט הלכתית, ברי הוא, כי הפנייה אל בית הדין הרבני צריך שתיעשה אף היא על בסיס הלכתי ולא מתוך מחשבה מוטעית, שנגרמה על ידי משרד הפנים, כי בית הדין פועל כרשות שלטונית (815א).

(3) בנסיבות דנן, לא נמסר להuרי העותרת כי הם מתבקשים להסכים לשיפוטה של ערכאה הלכתית. פנייתם שלהם באה בעקבות מחשבתם, כי הם פונים לרשות שיפוטית ממלכתית מוסמכת הפועלת על-פי חוק. משטעו בכך, אין לראותם כמסכימים לשיפוט ההלכתי (815א).

ד.

(1) בנסיבות דנן, לא נהג המשיב 2 כשורה, מאחר שלא היה מקום כלל לדרוש פסק-דין הצהרתי, והיה על פקיד הרישום להסתפק בחומר שהוגש לפניו, וזאת, בעקבות הכללים שנקבעו בבג”צ 264/87 [1] (815ג).

(2) אפילו יש מקום, בעניין זה או אחר, להפנות מבקש לקבלת פסק-דון הצהרתי, ההפניה צריכה להיות לבית-משפט או לבית-דין מוסמכים, הפועלים מכוח סמכותם השלטונית. רשות שלטונית, כמו משרד הפנים, אשר לצורך הפעלת סמכויותיה השלטוניות מפנה את הפונים אליה אל ערכאות שיפוטיות, חייבת להפנותם לערכאות שסמכותן מעוגנת בדין, ולא לערכאות הפועלות כבוררים או מכוח הסמכה שאינה שלטונית (815ד-ה).

ה.

(1) בנסיבות דנן, נתבקש המשיב 1 לקבוע, אם גיורה של העותרת נעשה כדין, והיה עליו לבחון את הליכי הגיור ולראות, אם הם מקיימים את התנאים הנדרשים להתגבשותו של הגיור. לא היה מקום כלל לבחון אירועים שהתרחשו לאחר הגיור, גס אם מבחינת המשפט העברי יש בכוחם להשפיע על תוקף הגיור (815ה-ו).

(2) לכאורה, אין באורח חיים מאוחר כדי להשפיע על עצם התרחשותו של הגיור, שהוא האקט הפורמאלי היחיד הרלוואנטי להגדרת יהודי בחוק השבות, ה’תש”י-1950, ושכבר נסתיים בעבר (815ז).

(3) פסק-דינו של המשיב 1 ניתן לאחר חקירה ובדיקה קצרות ביותר, אשר אין בהן כדי להוות בסיס ראייתי לתוצאה הממוטטת את עולמה של קטינה ואת עולמם של הוריה והמעמידה בספק את יהדותה (816א-ג).

 

התנגדות לצו-על-תנאי מיום 08/10/1990. העתירה נתקבלה. הצו-על-תנאי נעשה מוחלט.

 

ניתן היום, כו תמוז ה’תשנ”א (08/07/1991).

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.