תקציר בג”צ 2934/07 ‘שורת הדין’ (16/09/2007): בית משפט עליון דחה עתירה נגד החלטת משרד הפנים שלא לשלול אזרחות ממי שיצא למדינת אוייב

בג”צ 2934/07 ‘שורת הדין’ נ’ יושבת ראש הכנסת, פ”ד סב(3) (2007) 92

 

בג”צ 2934/07

שורת הדין

נגד

1. יושבת-ראש הכנסת

2. שר הפנים

3. ח”כ וואסל טאהא

4. ח”כ ג’מאל זחאלקה

 

בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט גבוה לצדק

[16/09/2007]

לפני הנשיאה ד’ ביניש והשופטים א’ רובינשטיין, ע’ פוגלמן

 

המשיבים 4-3 – בהיותם חברי כנסת מכהנים – ביקרו בסוריה ונפגשו עם נשיא סוריה ועם בכירים נוספים בממשל הסורי. חברי הכנסת נכנסו לסוריה בלי שביקשו, וממילא בלי שניתן להם, ההיתר הנדרש לביקור במדינת אוייב, לפי סעיף 5 לתוספת לפקודת הארכת תוקף של תקנות-שעת-חירום (יציאה לחוץ לארץ), ה’תש”ט-1948 (להלן: התוספת לפקודה). העותרת פנתה למשיבים 1-2, בטענה כי עם יציאתם של חברי הכנסת לסוריה פקעה מאליה אזרחותם הישראלית בשל הוראת סעיף 11(א) לחוק האזרחות, ה’תשי”ב-1952 (להלן: חוק האזרחות). דרישתה, כי המשיבה 1 תודיע על התפנות מקומם בכנסת לטובת הבאים אחריהם ברשימת מפלגתם, סורבה. המשיב 2 התבקש למחוק את רישום אזרחותם של המשיבים 3-4 ולנקוט את כל הפעולות הנובעות מביטול האזרחות. פנייה זו לא נענתה. מכאן העתירה.

עמדתם של המשיבים 2-4 היא כי סעיף 11(א) הנ”ל אינו מביא לביטולה האוטומטי של האזרחות, וגם במקרה זה נדרש אישורו של שר הפנים לביטול האזרחות.

בית המשפט העליון (מפי השופט ע’ פוגלמן) פסק:

א.

(1) מושכלות יסוד הם כי משמעותו הלשונית של הטקסט קובעת את מגוון המשמעויות שהטקסט יכול לשאת בשפתו. משמעותו המשפטית של הטקסט היא המשמעות הלשונית המגשימה את התכלית שהנורמה הגלומה בטקסט נועדה להגשים (104ג-ד).

(2) על הפרשן ליתן ללשון החוק אך אותה פרשנות שהוא יכול לשאת מבחינה לשונית. אין לך משמעות ‘נכונה’ של דיבור, אם אין לה עיגון לשוני ולו מינימלי בתורת הלשון (104ה).

(3) בסעיף 11(א) לחוק האזרחות נקבע כי אזרח שיצא מישראל למדינת אוייב “יראוהו כמי שויתר על אזרחותו הישראלית”, אך לא נקבע כי היציאה תביא, כשלעצמה, לביטולה של האזרחות. בהיבט זה, ניתן למצוא עיגון בלשון החוק לחלופה הפרשנית המוצעת על ידי המשיב 2. עם זאת, התפרשותו הלשונית של סעיף 11(א) אינה מונעת את הפירוש שהעותרת טוענת לו (104ז-105א).

(4) לצורך בחינת התכלית שבבסיס הוראת סעיף 11(א) לחוק האזרחות, יש לעמוד על מהותה של האזרחות ועל ההוראות הקיימות בדין הישראלי המסדירות את ההליכים לאיבוד אזרחות (105ד).

ב.

(1) האזרחות יוצרת קשר משפטי נמשך בין אדם לבין מדינתו. היא מציינת את הזיקה המיוחדת שבין אדם לבין מדינה. זיקה זו מעניקה לו זכויות ומטילה עליו חובות (105ה-ו).

(2) האזרחות היא זכות יסוד. הגם שחוק האזרחות אינו נמנה עם חוקי היסוד, לא ניתן להפריז בחשיבותו בשיטת המשטר הישראלית (107א).

ג.

(1) מדינה מוסמכת, דרך כלל, לקבוע בחוקיה את הכללים בדבר איבוד אזרחות, כמו גם בדבר רכישתה (107ג).

(2) סעיף 10 לחוק האזרחות מסדיר את האפשרות העומדת לאזרח ישראלי לוותר על אזרחותו. התפישה העומדת בבסיס ההסדרים שבסעיף זה היא כי אין לאפשר לאדם לוותר על אזרחותו, אלא אם כן חדל, או שבכוונתו לחדול, מלהיות תושב ישראל (107ד-ה).

(3) בעוד שבהתאם להסדרים שבסעיפים 10 ו-10א לחוק נדרש אזרח להצהיר לפני שר הפנים כי הוא מבקש לוותר על אזרחותו, קובעת הוראת סעיף 11(א) לחוק האזרחות הסדר שלפיו עצם היציאה למדינת אוייב שלא כדין שקולה להצהרה האמורה (109ד-ה).

(4) מבחינת תוכנה, נראה כי הוראת סעיף 11(א) לחוק האזרחות משתייכת למסלול של ביטול האזרחות, ולא של ויתור עליה. בכל מקרה, שיוכה של ההוראה לכל אחד מן המסלולים תומך באותה תוצאה פרשנית, שלפיה אין האזרחות מתבטלת מאליה עם היציאה למדינת האוייב (109ו, 110א).

(5) תכליתו של סעיף 5 לתוספת לפקודה היא שמירה על ביטחון המדינה. המדינה אינה חפצה שאזרחיה ייצאו למדינות אוייב. הדבר כרוך – בין היתר – בחשש לפגיעה באזרח, כמו גם בחשש כי ייאלץ למסור מידע או שיגוייס לפעילות עוינת לישראל (111ג, 112ב).

(6) נוכח תכלית ביטחונית זו העומדת בבסיס סעיף 5 לתוספת לפקודה, והזיקה בינה לבין הוראת סעיף 11(א) לחוק האזרחות, הדעת נותנת כי מניעת הפגיעה בביטחון המדינה היא בין התכליות העומדות גם בבסיס סעיף אחרון זה (112ד).

(7) תכליתה של הוראת סעיף 11(א) לחוק האזרחות היא להביא לבחינת הצורך בביטול האזרחות רק מקום שבו אותה יציאה שלא כדין לארץ אוייב מעידה ‏- למצער – על פגיעה מהותית בביטחון המדינה (112ו).

ד.

(1) בצד התכלית הספציפית, יש לעמוד גם על התכלית הכללית העומדת בבסיס החקיקה. זו האחרונה משקפת את ערכי היסוד של השיטה. היא מהווה ‘מיטרייה נורמטיבית’ הפרושה מעל דברי החקיקה כולם (113ב-ג).

(2) במרכזם של ערכי היסוד עומדות זכויות האדם, ובענייננו – הזכות לאזרחות. חשיבותה ומעמדה של האזרחות, מחייבים אף הם כי רק סיבה בעלת משקל של ממש תוכל להביא לביטולה של האזרחות (113ג-ד).

(3) בנסיבות דנן, החלופה הפרשנית, שלפיה היציאה מישראל למדינת אוייב יוצרת ‘חזקת ויתור’ בלבד, וביטול האזרחות טעון אישור שר הפנים, היא שעולה בקנה אחד עם מכלול השיקולים הרלוונטיים (113ו-ז).

ה.

(1) תוצאה, שלפיה הוראת סעיף 11(א) לחוק האזרחות מביאה לביטול האזרחות מאליה, אינה עולה בקנה אחד עם המידתיות הנדרשת בעת פגיעה בזכות או שלילתה, המחייבות לנקוט חלופה שפגיעתה פחותה, בהתאם לאמות המידה שנקבעו בהלכה הפסוקה (115ב-ג).

(2) בהיעדר הפעלה של שיקול דעת עובר לביטול האזרחות, ממילא לא ניתן – לשקול, אם חלופה זו היא החלופה המידתית שיש לנקוט בנסיבות העניין (115ג).

ו.

(1) ניתן להשאיר בצריך עיון את טיעונם של המשיבה 1 ושל חברי הכנסת כי את התיבה “יצא מישראל” יש לפרש כחלה רק במקרים של העתקת מקום מושבו של האזרח הישראלי למדינת אוייב (115ו-ז).

(2) (אליבא דשופט א’ רובינשטיין): התיבות “יצא מישראל” שבסעיף 11(א) לחוק האזרחות אינן מוגבלות אך למקרה הקיצוני של העתקת מקום המושב למדינת אוייב, גם אם כאמור ינהגו הכול זהירות רבה וראויה בקביעת נסיבות של יציאה המבטלת את האזרחות (116ה).

ז. (אליבא דשופט א’ רובינשטיין):

(1) כגודל חשיבותה של האזרחות לאדם, כן גודל הזהירות בביטולה או בשלילתה. כמדינה יהודית המהווה בית לאומי לעם ששנים רבות נע מגולה לגולה, בהיעדר אזרחות וסטטוס, חבה ישראל בריסון בנושא דנא (116ב-ג).

(2) יש לפרש את הוראת סעיף 11(א) לחוק האזרחות כיוצרת ‘חזקת ויתור’, ולא כמשמיעה שלילת אזרחות מיניה וביה (116ג).

(3) ‘חזקת ויתור’ זו אינה חזקה של מה בכך, שכן המבקש להחזיק באזרחות צריך ליתן תוקף לאזרחותו; אין בידיו לאחוז את החבל בשני קצותיו – קרי, לראות את האזרחות כקליפה של נוחות שאין בתוכה תוכן אשר אינו זכויות בלבד, אלא גם חובות של אמונים ונאמנות (116ג-ד).

 

עתירה למתן צו על-תנאי. העתירה נדחתה.

 

ניצנה דרשן-לייטנר – בשם העותרת.

רוקסנה שרמן-למדן – בשם המשיבה 1.

יוכי גנסין, ממונה, מנהלת תחום לעניינים מינהליים בפרקליטות המדינה – בשם המשיב 2.

מוחמד דחלה, נסראת דקואר – בשם המשיבים 3, 4.

 

ניתן היום, ד תשרי ה’תשס”ח (16/09/2007).

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.