בג”צ 287/69 שמחה מירון נ’ שר העבודה, פד”י כד(1) 337 (1970)
בג”צ 287/69
שמחה מירון נגד שר העבודה, רשות השידור ושר הדואר
בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט גבוה לצדק
[29.3.70, 18.2.70 ,14.11.69]
לפני הנשיא (אגרנט), והשופטים זוסמן, לנדוי, ברנזון, קיסטר
טענת העותר הינה כי ההיתר שנתן המשיב מס’ 1 למשיבה מס’ 2 להעסקת עובדיה לצורף הפעלת הטלוויזיה בימי המנוחה השבועית, ניתן שלא כדין. כנגד מתן ההיתר טוען העותר כי ההיתר האמור ניתן בהשפעת שיקולים הזרים למטרה של מניעת פגיעה רבה בצורך שהוא חיוני לציבור או לחלק ממנו, כלשון סעיף 12(א) לחוק שעות עבודה ומנוחה, תשי”א-1951, ולכן ניתן ללא סמכות. בא-כוח המשיבה מס’ 2 עורר בתחילת הדיון את הטענה כי לעותר אין זכות עמידה במשפט זה.
בית המשפט הגבוה לצדק פסק:
א.
(1) בבואו לדון בשאלת מעמדו של עותר להביא את עצומותיו נגד החלטה או פעולה של רשות ציבורית, שומה על בית המשפט הגבוה לצדק לצאת מתוך ההנחה שהוא עשוי להכיר בצדקת טענתו לגופו של ענין.
(2) נוכח הנחה זו השאלה שיש לדון בה לענין מעמדו של עותר הינה אם הוא השכיל להצביע על עובדות המכשירות אותו לבקש את הכרעת בית המשפט באותה טענה, ואת התערבותו, אם ימצא שהיא מוצדקת.
ב.
(1) אזרח הבא לקבול על החלטה או פעולה של רשות ציבורית, אינו חייב עוד להראות, לענין המעמד, כי אותה החלטה או פעולה פוגעת בזכות שלו הקבועה בחוק או מפרה חובה שחבה הרשות הציבורית כלפי היחיד או כלפי חלק מהציבור.
(2) תנאי לקיום זכות העמידה הוא שהאזרח הקובל, הצביע על עובדות המגלות שההחלטה או הפעולה כנדון פוגעת, או עשויה לפגוע, באינטרס אישי שלו.
ג.
1) אין זה מספיק לשם הקניית זכות עמידה לעותר כי הוא מעוניין אך ורק למנוע את הפרת החוק על ידי הדשות המינהלית.
(2) אם האינטרס של העותר אשר נפגע, נעוץ בזכות המוכרת מן הדין, די בכך כדי שתהיה לו זכות עמידה אף אם ישנם רבים היכולים לבוא כתביעה דומה.
ד. האינטרס המיוחד שנפגע אינו מאבד את אפיו זה רק מפני שהוא משותף למספר אנשים, להבדיל מהציבור או חלק גדול ממנו, וגם לבעלי אינטרס שכזה תהיה זכות עמידה.
ה.
(1) זכות עמידה תוענק גם לארגון בעל מספר אנשים ברור ומוגדר, אם האינטרס שנפגע הוא האינטרס המשותף והאחיד של חברי הארגון, להבדיל מהאינטרסים האישיים של כל אחד מהחברים.
(2) כמו-כן, תעמוד לעותר זכות עמידה, אם החוק החרות העניק לו מעמד לייצג את האינטרס אשר על פגיעתו הוא קובל.
ו.
(1) כדי לקנות לעצמו זכות עמידה, חייב העותר לגלות שיש לו אינטרס ממשי בפנותו לבית המשפט, להבדיל מאינטרס שהוא רחוק וקלוש.
(2) האינטרס הנדון חייב להיות אינטרס ישיר ולא עקיף.
(3) האינטרס המיוחד, המקנה זכות עמידה לעותר, אינו חייב לשאת אופי חמרי דוקא.
ז.
(1) אינטרס העותר בכך שבתור שומר שבת עלולים שדורי הטלוויזיה להפריע לו להתקבל לעבודה כעתונאי בשירות השידור הוא רחוק וקלוש, ואין בו כדי להקנות לעותר זכות עמידה.
(2) ענינו הכללי של העותר כעובד במדינה, שהמעבידים יקפידו לשמור על חוק המנוחה השבועית, הינהו אך אינטרס בעל אופי עקיף, אשר איננו מספיק כדי לקיים זכות עמידה בידי עותר אשר כל משימתו היא אך לגרום לביטול היתר שניתן לזולת.
(3) אינטרס שיש לעותר למנוע חילול שבת בפומבי במסגרת הטלוויזיה, הינו אך אינטרס עקיף, אשר גם הוא אינו מקנה לו זכות עמידה.
ח.
(1) מקום שהעותר מסתמך, לענין מעמדו, אך על הטענה, כי החלטת הרשות הציבורית פגעה באינטרס ציבורי-קולקטיבי, שיש לו ענין בו, ובלי שהוא טען לפגיעה ממשית בתוך רשות היחיד שלו, לא יכיר בית המשפט, על פי הרגיל, מכות עמידתו ולא ייזקק לעתירתו.
(2) (בעקבות בג”צ 40/70) אם גם ההכרעה בשאלת מעמדו של בעל-דין המגיש “תביעה ציבורית” נתונה לשיקול דעתו של בית המשפט הגבוה לצדק, ואין לקבוע מסמרות בענין זה, הרי בדרך כלל לא יעודד תביעות מסוג זה, בשל העדר מעמד למגישי
התביעות.
התנגדות לצו-על-תנאי מיום די בכסלו ה’תש”ל (14.11.69), המכוון למשיבים והדורש מהם לבוא וליתן טעם: א) מדוע לא יקבע בית משפט זה כי אין למשיב מס’ 2 היתר חוקי להעסקת עובדים בטלוויזיה הישראלית בימי המנוחה השבועית; ב) מדוע לא יימנע המשיב מס’ 2 מלהעסיק עובדים בימי המנוחה השבועית שלהם במסגרת הטלוויזיה הישראלית; ג) ומדוע לא יימנע המשיב מס’ 3 מלהעסיק את עובדי משרדו בהפעלת משדרי הטלוויזיה שבאיתנים בימי המנוחה השבועית בניגוד לחוק. הצו-על-תנאי בוטל.
א’ מירון וא’ דיבון – בשם העותר;
ד”ר מ’ חשין, סגן פרקליט המדינה – בשם המשיבים מס’ 1, מס’ 3.
א’ שמון – בשם המשיבה מס’ 2.
פסק-דין
הנשיא (אגרנט):
ענינו של העותר במשפט זה הוא לגרום למניעת המשיבים מס’ 2 ומס’ 3 מלהעסיק את עובדיה לצורך הפעלת הטלוויזיה הישראלית בימי המנוחה השבועית. טענתו היא, כי ההיתר לעשות בך. שניתן על-ידי המשיב מס’ 1 למשיבה מס’ 2, ניתן שלא כדין ואילו לגבי המשיב מס’ 3, הוא הסתפק בטענה כי משדרי הטלוויזיה באיתנים – והכוונה לעובדי המשיב מס’ 3 בתחנה הזאת – “הופעלו בשבת ללא היתר חוקי, וקיים חשש סביר כי הם יופעלו בך גם השבת ובשבתות הבאות”. בצו-על-תנאי, שהוצא בנדון, נדרשו המשיבים להראות טעם מדוע:
“א) לא יקבע בית משפט זה כי אין למשיבה מס’ 2 היתר חוקי להעסיק עובדים בטלוויזיה הישראלית בימי המנוחה השבועית; ב) מדוע לא תימנע המשיבה מס’ 2 מלהעסיק עובדים בימי המנוחה השבועית שלהם במסגרת הטלוויזיה הישראלית; ג) מדוע לא יימנע המשיב מס’ 3 מלהעסיק את עובדי משרדו בהפעלת משדרי הטלוויזיה באיתנים בימי המנוחה השבועית בניגוד לחוק”.
מנוסח הצו-על-תנאי ניכר כי, בתתו את הצו התרשם בית המשפט שהעותר סמך את עתירתו, באשר למשיב מס’ 3, אך על הטענה שהלה מעסיק את עובדי משרד הדואר בתחנת איתנים, לענין הפעלת הטלוויזיה הישראלית, ללא היתר כלשהו מאת שר העבודה.
סעיף 7 לחוק שעות עבודה ומנוחה, תשי”א-1951, קובע לאמור:
“(א) לפחות שלושים ושש שעות רצופות לשבוע הן המנוחה השבועית של העובד.
(ב) המנוחה השבועית תכלול –
(1) לגבי יהודי – את יום השבת.”
בסעיף 12(א) כתוב:
“שר העבודה רשאי להתיר העבדת עובד בשעות המנוחה השבועית, או בחלק מהן, אם הוא משוכנע שהפסקת העבודה למנוחה השבועית לכולה או לחלק ממנה, עלולה לפגוע בהגנת המדינה או כבטחון הגוף או הרכוש, או לפגוע פגיעה רבה בכלכלה, בתהליך עבודה או בסיפוק צרכים שהם, לדעת שר העבודה, חיוניים לציבור או לחלק ממנו.”
מתוך’התצהירים של המשיבים מס’ 1 ו- 2 עולות העובדות הבאות, עליהן אין חולק:
ביום 2.11.69 החליטה מליאת רשות השידור (המשיבה מס’ 2) כלהלן:
“(א) המליאה מביעה דעתה בזכות שידורי הטלוויזיה במשך שבעה ימים בשבוע כולל שבתות פרט ליום הכיפורים.
“(ב) לא להיענות להמלצת הממשלה להשהות את שידורי הטלוויזיה בליל שבת כדי לאפשר דיון בנושא לאחר כינונה של הממשלה החדשה.”
בעקבות ההחלטה הזאת, הגישה המשיבה מס’ 2 למשיב מס’ 1 בקשה למתן “היתר להעסקת מספר עובדים בימי שבת ומועד”, לענין הפעלת שידורי טלוויזיה שבעה ימים בשבוע, וביום 7.11.69 הוענק לה ההיתר המבוקש על-ידי מר ידידיה אהרונסון, מפקח עבודה ראשי במשרד העבודה. בתצהירו מציין זה האחרון כי בתיתו את ההיתר, הוא פעל “על-פי העברת סמכויות משר העבודה”, ולאחר שבירר את פרטי הבקשה והיה משוכנע “שהפסקת העבודה למנוחה השבועית, על-ידי העובדים שפורטו בהיתר … עלולה לפגוע פגיעה רבה בסיפוק צרכים, שהם, לדעתי, חיוניים לחלק ניכר מהציבור – כאמור בסעיף 12(א) לחוק”.
עם מתן ההיתר, הופעלו, החל מיום 7.11.69, שירותי הטלוויזיה בלילות שבת.
הטענה העיקרית, שעורר העותר נגד מתן ההיתר, היא הטענה, שאין בין הפעלת שידורי הטלוויזיה בימי שבתות לבין המטרה למנוע פגיעה רבה בצורך שהוא חיוני לציבור או לחלק ממנו, ולא כלום, וכי ההיתר ניתן בהשפעת שיקולים שהם זרים למטרה האמורה, ולכן הוא ניתן ללא סמכות.
מטעם המשיב מס’ 3 הוגש תצהירו של מר יעקב זיו, מהנדס מחוז ירושלים והדרום בשירותי ההנדסה במשרד הדואר. בתצהיר זה צויין, כי בידי משרד הדואר היתר מיוחד, שניתן מטעם המשיב מס’ 1 עוד ביום 17.12.68, להעברת עובדים בימי המנוחה השבועית בשירותי ההנדסה-רדיו, כולל תחנת השידור באיתנים, וכי תקפו של ההיתר הזה הוא לכל שנת 1969. עוד יציין שבעקבות הודעת רשות השידור בדבר לוח הזמנים של שידורי הטלוויזיה, הורה בעל התצהיר לעובדי תחנת השידור באיתנים לפעול בהתאם ללוח הזמנים החדש ושענין זה לא הצריך תוספת עובדים על אלה הנמצאים (מכוח ההיתר הנ”ל) בתחנת שידור זו בשבת כדי למלא את התפקידים המוטלים על התחנה. אכן, הרשינו לעותר להגיש תצהיר נוסף לענין זה, בו ציין, כי על-מנת לקיים את שידורי הטלוויזיה, מפעיל המשיב מס’ 3 (בנוסף לתחנת איתנים) “מספר תחנות הגברה ברחבי הארץ”, ושענין זה הצריך העסקת תוספת עובדים. ברם, בתצהיר שני, שהגיש מר זיו בתשובה לדברים אלה, צויין שגם בתחנות האחרות, המופעלות לשם העברת שידורי הטלוויזיה, לא היה צורך בהעסקת תוספת עובדים. אמנם אחת התחנות – זו שמיקומה בבאר-שבע – היתה מאויישת בעובד אחד כ- 50% מהשבתות עד להפעלת הטלוויזיה בשבת, ואילו מאותה עת היא מאויישת בעובד אחד מדי שבת וגם ענין זה “נובע, בחלק ניכר בה, מהצורך בשירותי התקשורת הנוגעים לבטחון המדינה”.
הדברים האחרונים מראים כי – בניגוד לטענת העותר, שהמשיב מס’ 3 מפעיל את תחנות ההנדסה של משרד הדואר בתחנת איתנים ובתחנות אחרות, לענין הפעלת שידורי הטלוויזיה בימי שבת, ללא היתר כלשהו – לא הצריך הענין האחרון, בעיקרם של דברים, העסקת כוח אדם מעבר לתחומי ההיתר שהוענק למשיב מס’ 3 על-ידי המשיב מס’ 1 ביום 17.12.68 ושתקפו מיום 1.1.69 עד 31.12.69, כאמור. היתר זה לא נתקף על-ידי העותר בעתירתו ויוצא מזה, כי השאלה העיקרית, שמעוררת היום העתירה, היא השאלה אם ההיתר, שהוענק ביום 7.11.69 מטעם המשיב מס’ 1 למשיבה מס’ 2 (רשות השידור), לענין הפעלת שידורי הטלוויזיה בימי שבתות, יסודו מונח בשיקולים שהם זרים למטרה של מניעת פגיעה רבה בצורך שהוא חיוני לציבור או לחלק ממנו, ולכן הוענק ההיתר ללא סמכות.
והנה בתחילת הדיון, עורר בא-כוח המשיבה מס’ 2 את הטענה – והיא נזכרה גם בסעיף 19 לתצהיר שהוגש מטעמה – כי לעותר אין זכות עמידה במשפט זה״ לעומת זאת, בסעיף 8 (ב) לתצהיר, שהוגש מטעם המשיב מס’ 1, צויין כי “בנסיבות המיוחדות של הענין, לא תטען פרקליטות המדינה שלעותר אין מעמד בפני בית המשפט”. אכן, ברור כי למשיבה מס’ 2 ,אשר היא שיזמה את מתן ההיתר הנדון, יש ענין בכך, שהוא יקויים ולא יבוטל, ולכן, אם יש יסוד לטענתה, שלעותר אין זכות עמידה, אזי מן הדין לדחות את העתירה לכל אורך החזית.
דעתי היא, שהטענה האמורה יש לה על מה שתסמוך. אלה הם הטעמים לכך.
…
על יסוד כל האמור, דעתי, היא, שדינו של הצו על תנאי להתבטל.
השופט זוסמן:
אני מסכים.
השופט לנדוי:
אני מסכים.
השופט קיסטר:
אני מסכים לפסק הדין הממצה של הנשיא בדבר זכות עמידה בבג”צ בכלל, וכן לתוצאות שאליהן הגיע, היינו שאין לעותר זכות עמידה בעתירה דנן. ברצוני להוסיף רק אי אלו דברים לגבי המקרה הקונקרטי בו אנו דנים ובעיקר בדבר זכות עמידה מבחינת הטענה של קיפוח בזכות לעבודה כתוצאה ממתן היתר עבודה בשבת. אין ספק בכך כי מפעל העובד בשבת מקטין את האפשרויות של עובד שומר-שבת להתקבל לעבודה, אפילו במוסד ממלכתי כמו המשיבה מס’ 2. המחשבה הראשונה, כפי שהתבטאה בפרסום מכרזים ללמעלה מ- 200 משרות, היתה כי על העובד להיות נכון לעבודה בימי מנוחה. אמנם התנאי הזה נמחק אחר-כך אבל לפי התצהיר הנוסף מטעם המשיבה מס’ 2 ולפי הסבריו של בא-כוחה, ישנה אפשרות לעבודה במחלקות גדולות לעובד שומר-שבת עקב רוטציה, אבל במחלקות קטנות או בתפקידים מסויימים לא תהיה אפשרות להבטיח שמירת שבת לעובד.
אף במחלקות גדולות מסתבר ששומר-שבת בדרך כלל, לא יבקש להתקבל לעבודה כאשר יש יסוד לחשוש שלא יוכל לשמור על השבת כהלכתה או כי בשמרו על השבת יהווה בעיה למפעל ולחבריו בעבודה וכי תלוי הוא בחסדי חברים או ממונים כדי שיוכל לשמור על השבת. יצויין כי שומר-שבת לא יאמר לחברו היהודי: תעבוד אתה במקומי בשבת ואני אחליף אותך ביום אחר, כי ההלכה אוסרת זאת. על-כן כדי להימנע מאי-נעימויות וסיבוכים יעדיף עבודה בתנאים גרועים יותר, אף מבחינת מקצוע, דירוג ומשכורת, ובלבד שלא תהיה לו בעיה של שמירת שבת, ואם יידרש לעבוד בשבת יעדיף לסבול ולרעוב ללחם.
מלבד זאת, גם לנותני עבודה במפעל מה יותר נוח לקבל עובדים שאינם שומרי-שבת כדי למנוע בעיות למפעל, ולא תמיד יפרמו את הנימוק הזה. גם מבחינה זו פחותים סיכוייו של שומר־שבת להתקבל לעבודה במפעל.
אמנם ישנן עבודות, היינו, עבודות שמטרתן הצלת נפשות, שגם שומר-שבת רשאי לעשותן ואף מצווה לעשותן בשבת, ואילו היתה הגישה של המחוקק כגישת ההלכה לא היתה מתעוררת כל בעיה. לפי גישת ההלכה אין לבכר תועלת כלכלית על מנוחת עובד בשבת, ובוודאי לא תענוגות או בידור של בני-אדם. בשני מקומות במקרא מצינו היפוכו של דבר. עם ישראל נצטווה על מנוחת השבת כשאחד הטעמים הוא “למען ינוח עבדך ואמתך כמוך”, היינו, אפילו עבד ואמה יוכלו לנוח ולהתענג בשבת כשם שאדוניהם נחים ומתענגים בשבת (דברים, פרק ה, פט”ו, ראה גם שמות, פרק כג, פי”ב). כללו של דבר, כדי להציל תינוק אחד יחללו גם מאה שבתות אף על ידי גדולי ישראל וחכמיהם בעוד שאין להעסיק במלאכה בשבת אפילו עבד אחד כדי להביא רווחה כלכלית או בידוד למספר גדול של בני אדם.
במדינת ישראל חוקק חוק שעות עבודה ומנוחה, תשי”א-1951, ובסעיף 12 לאותו חוק נקבע אימתי רשאי שר העבודה להתיר עבודת עובד בשעות המנוחה השבועית, ומן האמור לעיל נובע שכל הרחבת היריעה על ידי השר מקטינה אפשרויות העבודה ובחירת מקצוע לשומרי שבת. לא אעמוד כאן על פרטי הסעיף ופירושו, כי אין אנו דנים בענין זה כעת.
אכן, במדינת ישראל היה לצפות ששום יהודי לא יוגבל באפשרויות עבודה בגלל שמירת מצוות. גם לעידוד עליה חשוב כי יידע כל יהודי כי שמירת שבת לא תפריע לו בעד כל מלאכה ומשלח יד.
אמנם במידה והשר פועל בד’ אמות של החוק לא יוכל שומר-מצוות לקבול בפני בית משפט על קיפוח בזכותו. אך כאשר השר חורג מסמכויותיו, בוודאי שיש לעובד או לאדם כשיר לעבודה המעוניין לקבל עבודה, זכות לפנות לבית המשפט נגד השר. בדרך כלל אין לצפות שהעובד או המבקש לקבל עבודה יפנה בעצמו לבית המשפט בתקווה שבכוח צו בית המשפט יתקבל לעבודה או ימשיך בה, באופן שלא יהיו לו שום קשיים מבחינת שמירת השבת. מאידך גיסא, אין כל אדם מן הציבור יכול לעשות את עצמו לאפוטרופוס על שומרי-שבת ולפנות לבית המשפט בעתירה; אבל מצינו בחומר שהובא על ידי הנשיא כי ישנם מקרים בהם תיתכן גם פניה שלא על ידי האדם המעוניין עצמו אלא על ידי אנשים שמתפקידם או מסמכותם, לפעול לטובת ענינו.
כאן אוסיף שאילו כבר השקיע העותר זמן וכסף לקבל הכשרה מקצועית לעבודה בשירותי שידורי ישראל, הייתי בדעה כי יש לו כבר זכות עמידה משום שיש לו ענין ממשי בכך שלא יותר לטלוויזיה להעסיק עובדים בשבת, ובית המשפט היה חייב לברר אם היתר כזה ניתן כדין ואם לאו. אך כאמור, כאן העותר לא פעל מספיק בכיוון זה כדי להקנות לו מעמד בפניה לבג”צ.
השופט ברנזון:
אני מסכים.
בשתי דרכים חותר העותר להשיג לעצמו דריסת רגל בבית משפט זה בענין שידורי הטלוויזיה בשבת: הוא טוען, כי עקב חילול השבת הנובע מהפעלת הטלוויזיה בשבת, נפגעים הוא והציבור הדתי בארץ בחופש העיסוק וברגשות הדתיים שלהם. להלן אדון בשתי אלה בנפרד, אך לפני כן, ברצוני להקדים ולומר כמה דברים כלליים בענין זכות העמידה בבית המשפט הגבוה לצדק.
בדרך כלל, אני בעד פתיחת דלתות בית משפט זה לרווחה בפני כל מי שרואה עצמו נפגע על ידי מעשה או מחדל של רשות ציבורית או איש שררה. אדם מן היישוב המתדפק על דלתות בית המשפט ומבקש רשות כניסה, אין לסגור בפניו את הדלת; ומשנכנס אין לבדוק בציציותיו ולדקדק בכשרותן כחוט השערה; ובלבד, כמובן, שיש לו “ציציות”. רק כשהוא לגמרי בלי “ציציות”, אין לו מקום בהיכל בית המשפט הגבוה לצדק, שהציווי העליון שלו הוא מניעת עוול ועשיית צדק. המקרה היחידי שבו אין בית המשפט צריך, לפי לשונו של החוק (סעיף 7(א) לחוק בתי המשפט, תשי”ז-1957), להושיט את עזרתו, הוא כאשר הענין נתון בסמכותו של בית משפט או בית דין אחר. אף במקרה כזה אמרנו שלא נירתע מלהשתמש בכוחנו לעשיית צדק אם הסעד החלופי אינו מהיד או יעיל די הצורך.
אינני בין אלה הפוחדים מהצפת בית משפט זה בפניות חסרות שחר על ידי בטלנים, טרדנים או “רודפי צדק” מושבעים למיניהם, בענינים לא להם. חשש כזה אינו מהלך עלי אימים גם לו היה מציאותי, דבר שאינני מאמין בו. בטוחני שעם אנשים כאלה נשרה ונוכל. אנשים כאלה ישנם בכל מקום ובכל זמן, והם ישנם גם כיום אצלנו, ואנו מתמודדים אתם לעתים קרובות ומנערים את חצננו מהם. אם עלי לבחור בין נעילת שערים בלתי מוצדקת במקרה אחד כנגד חשש של צורך לעמוד בשער בנגד מתפרצים רבים, אני בוחר בדרך השניה. כשם שמוטב שתשעה עבריינים ייצאו לחפשי מאשר שאדם אחד יורשע על לא עוול בכפו, כך מוטב בעיני שצדק ייעשה במקרה אחד, שבו הוא דרוש, מאשר למנעו בגלל החשש שמא יתפרצו בעקבותיו תשעה טרדנים אחרים.
בסופו של כל חשבון, בית משפט זה הוא המעוז הבטוח והאובייקטיבי ביותר שיכול להיות לאזרח בריבו עם השלטון. כאמור, החוק עשה את התפקיד הזה רחב ככל האפשר. אין התפקיד נתון לשום סייג מהותי, תרופתי או דיוני, מלבד אותם הסייגים שבית המשפט רואה לנכון, לפי חוש המידה והאחריות שלו, להטיל על עצמו. ברור איפוא שהמקרים שבהם בית המשפט יימנע מלהפעיל את סמכותו צריכים להיות המינימליים וההכרחיים ביותר. הדרך הנראית לי הנאותה להשגת מטרה זו היא לא להתקשר לכללים מחייבים בשאלת מעמדו של עותר, כי אם לקבל את הנוסחה הכוללנית שהועלתה לאחרונה בבג”צ 40/70 [1], דהיינו שיש להכריע בכל מקרה על פי נסיבותיו המיוחדות; וככל שייראה שהעותר עלול להיות צודק לגופו של ענין ואינו יכול לבוא על תיקונו במקום אחר, שומה עלינו שלא לחסום בפניו את הדרך לבית המשפט על מנת שענינו ייבדק לגופו.
במקרה זה מנסה העותר ליצור לעצמו מעמד בנושא העתירה בשתי דרכים שונות. לראשונה, מנסה הוא לייחס לעצמו ענין אישי בכך שבתור איש דתי עלולים שידורי הטלוויזיה בשבת להפריע לו להתקבל לעבודה כעתונאי בשירות השידור. הוא מודה שלעת-עתה לא הציע את מועמדותו לעבודה כזו וגם אין לו הכישורים הדרושים לה. אבל זוהי משאת נפשו לעתיד והיה רוצה להכשיר עצמו לכך אלמלא חשש ממה שעלול לקרות לו בעתיד הבלתי-נודע אם וכאשר ירצה להציע את מועמדותו. זהו בעליל נסיון מלאכותי למצוא כיסוי כלשהו לעתירתו מבחינה אישית. האצטלה הזאת, שהעותר מנסה להתעטף בה, תפורה בחוטים גסים ובולטים מדי, ושום מאמץ להלמה לו לא יועיל. מהנימוקים שניתנו על-ידי הנשיא אין לקבל את טענתו, ובכלל אין להתייחס אליה ברצינות.
הדרך השניה, שבה מנסה העותר ליצור לעצמו מעמד, היא אמנם כנה, אבל לדעתי גם היא לא תוליכנו למטרתו. אני מקבל את טענתו, שהדבר הזה איכפת לו ואולי גם כואב לו, אם כי יש בהסתערות זו על הטלוויזיה בשבת משום ניפוח לא קטן של הענין, הטלוויזיה אינה אלא אחותו של הרדיו, המשדר מאז ומתמיד בכל ימות השבוע, ואין איש פוצה פה או מנסה לבטלו. מה נשתנתה הטלוויזיה מהרדיו, מלבד זאת שלגבי הרדיו פועל העקרון המקודש של ה”סטטוס קוו”? אבל, כאמור, אני מובן להניח כי העותר רואה בהפעלת הטלוויזיה בשבת חילול שבת קודש הפוגע ברגשות הציבור הדתי בארץ, והוא בתוכו. אחרת – כך צריך להניח – לא היה טורח לבוא לבית המשפט ולהעמיד לעצמו טוענים מכובדים, או לתת את שמו לעתירה. אבל לא כל דבר שאיכפת למישהו, או שמציק וכואב לו, מספיק כדי להכניסו תחת כנפי חסותו של בית משפט זה. הדבר צריך להיות נוגע לו אישית, שאינטרס ממשי שלו יהיה נפגע במידה זו או אחרת, אם בתור יחיד ואם בתור פרט של ציבור הנוגע בדבר; ואינני קושר את זה לאינטרס חומרי דוקא. פגיעה בדת או באמונה עשויה להיות קשה ומכאיבה שבעתיים מפגיעה בחומר. במה דברים אמורים? כאשר המעשה או המחדל שהעותר קובל עליו מהווה באמת פגיעה בו, או בציבור שהוא נמנה עליו, במובן זה שהוא או הציבור אינו יכול לקיים את מצוות הדת או האמונה שלו או לנהל את אורח חייו לפיהם.
במובן זה העותר לא נפגע ואינו יכול להיות נפגע על ידי שידורי טלוויזיה בשבת. אם הוא בעל מכשיר טלוויזיה, אין איש כופה עליו להפעילו בניגוד להכרתו, ואם אינו בעל מכשיר – הוא אינו עומד אפילו בפני הצורך לכבוש את יצרו להפעילו. מה ממנו יהלוך אם אנשים אחרים, יהודים שאינם שומרי-שבת ולא יהודים, יהנו מהמכשירים שברשותם? למעשה, שום דבר לא נגרע מהעותר עלי ידי שידורי הטלוויזיה בשבת. מה שהוא מבקש להשיג זה לא זכות יתרון או טובת הנאה שנשללו ממנו, או להתנער מנטל מיותר שרוצים להטיל עליו. מה שהוא מבקש זה למנוע מהזולת, בניגוד לרצונו, ולהכרתו, לקיים אורח חיים שונה משלו וליהנות משידורי טלוויזיה בשבת. לא לשם כך קיים בית משפט זה ולא לשם כך יעניק מעמד לעותר: ראה ב ג׳צ 99/67 [11].
אמת, כל אחד חייב לכבד את רגשות הזולת, לרבות רגשות דת ואמונה, ולהימנע עד כמה שאפשר מלפגוע בהם. זהו צו מוסדי נעלה, שבלעדיו לא ייכונו חיי חברה תקינים ומבובדים. אבל צו זה חל על כולם. כשם שראובן חייב להתחשב ברגשי הדת של שמעון, כך שמעון חייב להתחשב באורח החיים החפשי של ראובן הנובע מהכרתו הפנימית, ואל לו לאחד לנסות לכפות על השני את דעותיו ואמונותיו שלו. אילו הכרנו במעמדו של העותר במקרה זה, היינו צריכים להכיר גם במעמדו של איש הכפירה הדתית, שהיה קובל, למשל, על קיום כשרות בשירותי המדינה. ומה היינו משיבים לאדם בעל חוש אסתטי מפותח באדריכלות, שהיה מתלונן על רשות התכנון בעירו שהתירה להקים בנין שלדעתו אינו הולם את הדמות הארכיטקטונית של הסביבה, אם כי הוא עצמו אינו נוגע ישירות בדבר?
עתירה זו היא שלילה אחת גדולה: במישרין, רוצה העותר למנוע משר העבודה לתת היתר העבודה בשבת לפי סמכותו החוקית, ומהעובדים הנוגעים בדבר מלעבוד לבשבת, אף שאיש מהם אינו בא בטרוניה על כך. בעקיפין, רוצה הוא למנוע מרשות השידור לקיים שידורים בשבת, על אף ההחלטה שקיבלה על בך כדת וכדין, ומצופי הטלוויזיה בארץ – יהודים ולא-יהודים כאחד – ליהנות משידורים אלה וליפול לזרועות שידורים מארצות אחרות. לעצמו, אין העותר תובע מאומה. בסיכום: העותר לא השכיל להראות כי אינטרס אישי שלו נפגע עקב ההיתר שניתן להעסיק עובדים בשידורי טלוויזיה בשבת, אשר יצדיק פתיחת שערי בית משפט זה בפניו והתערבותו לטובתו.
לפיכך הוחלט לבטל את הצו על תנאי. העותר ישלם למשיבה מס’ 2 הוצאות בסכום כולל של 300 ל”י. איו צו להוצאות לגבי המשיבים מס’ 1 ומס’ 3.
ניתן היום, כ”א באדר ב’ תש”ל (29.3.1970)