תקציר בג”צ 2700/96 ברנובסקי (29/04/1996): בית משפט עליון דחה עתירה לפטור משירות בטחון מטעמי מצפון

בג”צ 2700/96 ברנובסקי נ’ שר הביטחון (29/04/1996)

 

בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט גבוה לצדק

בג”צ 2700/96

 

בפני:

כבוד השופט מ’ חשין

כבוד השופט י’ זמיר

כבוד השופטת ד’ דורנר

 

העותר:

סרגיי ברנובסקי

נ ג ד

המשיב:

שר הביטחון

 

בקשה למתן צו-על-תנאי

 

בשם העותר:

עו”ד צין

בשם המשיב:

עו”ד יהודה שפר

 

פסק-דין

השופט מ’ חשין

 

העותר ביקש מאת רשויות משרד הביטחון כי פטרו אותו מחובת שירות ביטחון “מטעמים שבמצפון”. בקשתו נדחתה, ועתירתו מכוונת נגד אותה החלטה שדחתה את בקשתו.

אין חולקין כי מוסמך הוא שר הביטחון לפטור יוצא צבא משירות ביטחון מטעמי דת או מטעמים שבמצפון. סמכות זו קנה שר הביטחון בסעיף 36 לחוק שירות ביטחון [נוסח משולב], ה’תשמ”ו-1986, ולפיו רשאי שר הביטחון, בצו – ומטעמים ספציפיים המנויים באותו מקום “או מטעמים אחרים” – לפטור יוצא צבא מחובת שירות סדיר, או להפחית את תקופת שירותו. ראו עוד: בג”צ 4062/95 אפשטיין נ’ שר הביטחון (26/07/1995).

לביצוע הסמכות האמורה בסעיף 36 לחוק שירות ביטחון הוקמה ועדה מיוחדת לבירור עניינם של סרבני מצפון, והעותר הופיע לפני אותה ועדה וטען את שהיה לו לטעון. הוועדה החליטה לדחות את בקשתו של העותר, בקובעה כי אין היא נותנת אמון בטיעונו כי סרבן-מצפון הוא. וזו היתה החלטת הוועדה במלואה:

“הוועדה התרשמה כי ברנובסקי סרגיי אינו פציפיסט.

מר ברנובסקי הצטרף למסגרת עתודת עולים.

עבד עבודות שונות ביקש גם לעבוד בחברת שמירה, לא נרתע מעבודה זו, סיפר לוועד על תחושתו הרעה כאשר נדרש לשאת נשק במסגרת חברת השמירה. הוועדה התרשמה כי מר ברנובסקי אינו בעל אמונות פציפיסטיות אמיתיות, אלא מבקש להתחמק משירות בכל דרך, שימצא.

לאור האמור הוועדה מוצאת כי אין מקום לפטור את מר ברנובסקי משירות.”

דברים אלה נאמרו ביום 11/03/1996, והם ביסוד ההחלטה לדחות את בקשתו של העותר לפטור מטעמי מצפון.

כידוע, אין אנו יושבים לערעור על החלטותיהן של רשויות הפועלות על-פי דין, ומוצאים אנו לנכון ולראוי להתערב בהחלטותיהן רק בהתקיים אחת העילות הידועות לכל, כגון, חריגה מסמכות, פגיעה בעיקרי הצדק הטבעי, עיוות בשיקול דעת וכל כיוצא באלו עילות שהוכרו בהלכה. בענייננו מבקש העותר כי נתערב בהחלטה שעניינה הוא אי-נתינת אמון בטענתו כי סרבן מצפון הוא. בלא שנתבקש להגדיר באורח מדויק את דרכי התערבותו בהחלט המעין-זו, ברור לכל כי לא נתערב בנושא של אמון – או אי-אמון – אלא אם כן יוכח לנו בבירור כי החלטת הרשות נגועה בטעות חמורה או שאין לה יסוד-של-ממש בחומר הראיות שבא לפניה.

בענייננו-שלנו, לא זו בלבד שלא נתקיימה אף אחת מעילות אלו, אלא שנחה דעתנו כי היה לה לוועדה יסוד להחלטתה שלא ליתן אמון בדברי העותר.

הנה-כי-כן, העותר התייצב לרישום בלשכת הגיוס בירושלים ביום 18/04/1993, ובראיון שהיה עימו הצביע על בעיות כלכליות שהוא נתקל בהן. העותר לא הזכיר ולו ברמז כל טעמי מצפון העלולים לעמוד למכשול על-דרכו בשירותו בצה”ל. ביום 01/07/1993 ביקש העותר כי תידחה התייצבותו לשירות סדיר לצורך לימודים באוניברסיטה העברית, ובקשתו זו אושרה. ביום 02/11/1994 התייצב העותר שוב בלשכת הגיוס, הציג אישור אודות קבלתו ללימודי מזרח-אסיה והיסטוריה באוניברסיטה העברית, ובו-ביום ניתן בידו צו התייצבות לשירות סדיר ליום 23/02/1995. לאחר מכן נדחה מועד ההתייצבות, והעותר התייצב בלשכת הגיוס ביום 15/05/1995, הועבר לבסיס קליטה ומיון והתגייס לצה”ל.

ביום בו חוייל, ניתן לעותר מספר אישי, ניתנו בידו מדי צה”ל, הוא קיבל חיסונים כמקובל, ומועד התייצבותו לשירות סדיר נדחה שוב, לפי בקשתו, לצורך לימודים. בחודש יוני 1995 נשלח לעותר צו קריאה לשירות סדיר, לאימוני טירונות, לימים 13/09/1995-19/10/1995. העותר אישר ביום 20/06/1995 את קבלת הצו. הנה-כי-כן, לעותר היו מגעים רבים ושונים עם רשויות הביטחון במשך השנים 1993 עד 1995, אך אף לא באחד מאותם מגעים וקשרים לא הזכיר – ולו ברמז – את נושא טעמי המצפון המונעים אותו משרת בשירות צבאי.

היה זה ביום 30/07/1995, בראיון ביחידת ההשתלמויות, שהעותר ביקש לראשונה כי ישוחרר משירות בצה”ל “מסיבות מצפון”. מאז נתגלגלו הדברים כפי שנתגלגלו, עד החלטת הוועדה. נדע מכל אלה, כי היה לה לוועדה יסוד למסקנתה כי העותר אינו סרבן-מצפון-של-אמת, ואנו לא ידענו מה עילה תימצא לנו להתערב בהחלטתה.

בא-כוחו המלומד של העותר טען לפנינו טענות אלו ואחרות, בנסותו בכל-מאודו לשכנענו כי העותר הינו עולה חדש ושפת הדיבור היוותה מכשול להסביר את כוונתו; כי מאז ילדות נתעוררו בו ניצני סרבנות המצפון, ועוד טענות אחרות כיוצא באלו, טענות שכולן מכוונות הן להוכיח שהעותר אכן סרבן מצפון הוא. טענות אלו כולן לא מצאנו בהן יסוד להתערב בהחלטתה של הוועדה ובאי-האמון שנתנה בעותר. גם לו קיבלנו את טיעון העותר כי ביום פלוני ירה בתת מקלע “עוזי” וכי בעקבות כך הקיא “וההרגשה היתה קטסטרופה” (מתוך פרוטוקול שערך העותר מישיבת הוועדה), גם אז לא ידענו מה בין הרגשתו זו הרעה של העותר לבין סרבנות מצפון.

כללם של דברים: לא מצאנו יסוד להתערב בהחלטת רשויות הגיוס שלא לפטור את העותר משירות בטחון מטעמים של מצפון, ואנו מחליטים לדחות את העתירה.

 

ניתן היום, י אייר ה’תשנ”ו (29/04/1996).

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.