תקציר בג”צ 268/80 ינסן-זהר (12/10/1980): בית משפט עליון ביטל החלטת בית דין רבני כי בסמכותו לדון בתיעה לגבי קטין נוכח הליך במדינה זרה

בג”ת 268/80 אסטריד סינובה ינסן-זהר נ’ ויקטור זהר, פ”ד לה(1) 1 (12/10/1980)

 

בג”צ 268/1980 ינסן-זהר נ’ זהר, פ”ד לה(1) 1 (1981)

 

בג”צ 268/1980

בג”צ 349/1980

בג”צ 268/1980

אסטריד-סינובה ינסן-זהר

נגד

ויקטור זהר

 

בג”צ 349/1980

אסטריד-סינובה ינסן-זהר

נגד

1. בית הדין הרבני האזורי באשדוד

2. ויקטור זהר

 

בבית המשפט העליון בשבתו כבית-משפט גבוה לצדק

לפני הנשיא מ’ לנדוי והשופטים מ’ אלון, מ’ בייסקי

 

חוק שיווי זכויות האשה, ה’תשכ”א-1951, ס”ח 248, סעיף 3 – חוק הכשרות המשפטית והאפוטרופסות, ה’תשכ”ב-1962, ס”ח 120, סעיפים 5(2), 13א(א), 13א(ב) (סעיף 13א הוסף: ס”ח תשכ”ה 114), 14, 15, 17, 18, 25, 76(2), 79, 80, פרק שני, פרק שלישי – חוק שיפוט בתי דין רבניים (נישואין וגירושין) תשי”ג-1953, ס”ח 165, סעיפים 1, 9 – חוק בתי המשפט, ה’תשי”ז-1957, ס”ח 148סעיף 7(ב)(1) – חוק הירושה, ה’תשכ”ה-1965, ס”ח 63, סעיף 135­ חוק שיפוט בעניני התרת נישואין (מקרים מיוחדים), ה’תשכ”ט-1969, ס”ח 248, סעיף 6 – חוק אימוץ ילדים, ה’תש”כ-1960, ס”ח 96 סעיפים 1, 5.

 

העותרת, נוצרייה אזרחית נורבגיה, הרתה בעת שהותה בישראל למשיב, שהינו יהודי, אזרח ותושב ישראל. כשישה חודשים לאחר שילדה התגיירו העותרת ובנה. מיד לאחר מכן נישאו העותרת והמשיב כדת משה וישראל. לאחר נישואיה נסעה העותרת יחד עם בנה לנורבגיה ומאוחר יותר הצטרף אליהם המשיב. כאן הסתכסכו בני הזוג, וללא הסכמת העותרת לקח המשיב את ילדם ובא עמו לישראל. העותרת פנתה לבית-משפט נורבגי בדרישה למסור את הילד למשמורתה. בית המשפט נעתר לתביעה ובהיעדר המשיב הוציא צו זמני למסירת הילד לעותרת. המשיב מצדו הגיש שתי תביעות נגד המשיבה לבית הדין הרבני באשדוד: האחת לגירושין והאחרת לאישור זכותו למשמורת הבלעדית של הילד. בעתירתה לבית המשפט הגבוה לצדק מבקשת העותרת למסור את הילד למשמורתה ולמנוע מבית הדין הרבני להיזקק לתביעות, שהגיש המשיב נגדה.

בית המשפט הגבוה לצדק פסק:

א. אין לייחס משקל רב לצו, שניתן על-ידי בית המשפט בנורבגיה, כי הוא ניתן על-פי טיעונו של צד אחד בלבד, ללא בירור משפטי בשאלה מה מחייבת טובתו של הילד.

ב.

(1) כדי להצדיק העברת הדיון במשמורתו של ילד מבית המשפט הגבוה לצדק לבית המשפט המחוזי או לבית הדין הרבני צריכה להיות מחלוקת כנה ורצינית בין בני הזוג על המשמורת.

(2) לעניין זה לא די בכנות רצונו של המשיב לקבל את הילד לרשותו. על המחלוקת להיות רצינית, כלומר לא שרירותית, וצריך שיהיה קיים, לפחות לכאורה, גם יסוד אובייקטיבי כלשהו להצדקת עמדת המשיב בסכסוך על הילד.

ג. (אליבא דשופט מ’ בייסקי):

(1) אין זה תנאי מוקדם, כי בפנותו לבית המשפט הגבוה לצדק בעניין התערבותו בדבר משמורת קטין, יצטייד העותר תמיד תחילה בפסק-דין או צו של בית-משפט מוסמך המקנה לו את זכות המשמורת.

(2) יש ושאלת הזכות למשמורת היא חד-משמעית על-פי נסיבותיה, או שהזכות מוקנית בחוק או על-פי טבע האדם, עד כי לא נותרת כל מחלוקת כנה ובתום לב בין ההורים לעניין החזקת הקטין. במקרים האלה יתערב בית-המשפט הגבוה לצדק וידון בשאלת המשמורת אף במקרים בהם אחד ההורים מנסה ליצור או להציג מחלוקת מלאכותית, שאין בינה לבין טובת הקטין ולא כלום.

(3) בבחינת טובת הילד יש לייחס חשיבות למרכז חייו, לסביבה בה הורגל לחיות, לחברים עמם הוא מבלה ומשחק, לקשרים שלו עם המורים המלמדים אותו, לדפוסי החיים הטבועים בחוגו וכן למורשת תרבותית וחינוכית המוקנית לו. דברים אלה נכונים בנוגע לילד, אשר מבחינת גילו יש לו תחושה ומידה מסוימת של הבנה לכל אלה.

(4) אולם כאשר מדברים בילד, שטרם מלאו לו שנה וחצי, התחושה וההבנה לכל אלה עדיין אינן קיימות בצורה עמוקה. לכן מרכז חייו הוא קרוב לחיק אמו, ועקירתו מחיק אמו היא גם עקירה ממרכז חייו.

(5) קרבתה של האם וטיפולה בילד הרך יש להם משמעות וחשיבות ממדרגה ראשונה, והם קודמים לכל שיקול אחר, בתנאי שאין האם פסולה מסיבות כלשהן לטפל בילד.

ד.

(1) בדיון על טובת הילד על בית המשפט לשים לנגד עיניו מה מחייבת טובת הילד בעת הדיון, ואין לותר על טובתו בהווה על סמך השערות, מה עלול לעלות בגורלו בגיל מבוגר יותר.

(2) במקרה דנן טובת הילד כיום להימסר למשמורת אמו אינה מסובכת או מוטלת בספק. לפיכך אין טעם לגרום להתדיינות ממושכת נוספת בארץ.

ה. (דעת מיעוט – השופט מ’ אלון):

(1) משקלו של גורם החטיפה בכלל הגורמים שבסוגית משמורת קטינים מושפע בצורה מהותית ממרכז חייו של הקטין. מעשה החטיפה חמור יותר במקרה בו מרכז חייו של הקטין בחוץ לארץ והוא הובא לארץ על-ידי הורה אחד שלא בהסכמת ההורה המחזיק בו, מהמקרה בו מרכז חייו של הקטין בישראל והוא הובא לארץ על-ידי הורה אחד שלא בהסכמת ההורה האחר ממקום המגורים שבחוץ לארץ. במקרה האחרון חסר האלמנט של חטיפת קטין מהמקום שבו נולד וגדל לארץ זרה לו.

(2) העובדה, שמרכז חייו של הקטין הוא בישראל, מהווה שיקול חשוב ומכריע. שיקול זה דוחה מפניו לא רק את השלילה שבמעשה החטיפה של אחד ההורים מההורה האחר, כאשר הקטין היה במשמורתם המשותפת, אלא אף את השלילה שבמעשה החטיפה, כאשר הקטין היה למעשה, על-פי הסכם מכללא בין ההורים, בידי ההורה שממנו נלקח הקטין שלא בהסכמתו. הוא הדין כאשר הורים קבעו מקום מגוריהם בחוץ לארץ ואף כאשר החוטף הפר את התחייבותו ואת הצו שניתן בחוץ לארץ, שלא להוציא את הקטין מתחום סמכות השיפוט דשם.

(3) העובדה שמרכז חייו של הקטין היה מאז ומעולם בישראל, מחייבת, משנמצא הוא בישראל, שעניין החזקתו יתברר בדרך הרגילה בבית המשפט המחוזי או בבית הדין הדתי המוסמך.

(4) לכן אין בחטיפה במקרה דנן כדי להקנות סמכות לבית המשפט הגבוה לצדק לדון בעניין במסגרת צו שחרור.

(5) המחלוקת בין ההורים בשאלת המשמורת אינה שרירותית, אלא היא רצינית מאד מבחינה אובייקטיבית.

ו. (דעת מיעוט – השופט מ’ אלון):

(1) טובת הקטין משמעותה מכלול של צרכים חומריים וחיים רוחניים-תרבותיים; סיפוק צרכים, שמירת נכסים והכשרה לעבודה עם לימוד וחינוך, שיאפשרו לו להשתלב בחייה הרוחניים והתרבותיים של החברה שעם בניה הוא נמנה.

(2) טובת הקטין היא, כי עולמו הרוחני יהא עולמם הדתי של שני הוריו.

(3) ישנן תקופות בחיי הקטין, שהדאגה המיידית היא לטובתו החומרית, באשר אין הוא מסוגל עדיין ללימוד ולתרבות. אבל גם אז מחייבת טובתו של הקטין לדאוג לכך שלא ייקלע למצב, שערכי לימוד וחינוך יישללו ממנו בבוא זמנם ושעתם. בית המשפט מצווה לדאוג היום, שטובתו של הקטין לחינוך וללימוד לא תישלל ממנו בבוא יומה.

(4) במקרה דנן, העותרת היא שהביאה את הילד לגיור, היא שנישאה למשיב כדת משה וישראל, והיא שקבעה – יחד עם המשיב – את מרכז חיי הקטין בישראל. טובת הקטין – כיהודי, שמרכז חייו בישראל – היא שיישאר בחזקת המשיב, כדי שימשיך לדבוק באורח חיי הוריו, כפי ששניהם התכוונו שיגדל ויתחנך בהם. לשם כך יש למסרו, לכאורה, למשמורתו של המשיב בישראל.

(5) לצורך קבלת החלטה במחלוקת שבין הצדדים, חיוני הוא לברר מכלול של עובדות לאור השיקולים השונים החלים על העניין. מקומו של בירור זה הוא בערכאה השיפוטית המוסמכת הערוכה לשמיעת עדים וחקירתם ולקבלת ראיות ומסמכים שונים. במקרה שבפנינו זהו בית הדן הרבני, שאליו הגיש המשיב תביעה לגירושין ולהחזקת הקטין.

 

התנגדות לצו-על-תנאי מיום 29/04/1980. הצו-על-תנאי בשאלת המשמורת נעשה החלטי, ברוב דעות, כנגד דעתו החולקת של השופט מ’ אלון. הצו-על-תנאי באשר להליכי הגירושין בבית הדין הרבני בוטל. נימוקים ניתנו ביום 12/10/1980.

 

י’ גותן -בשם העותרת;

א’ מולודיק -בשם המשיב (המשיב 2 בבג”צ 349/1980).

 

הנימוקים ניתנו ביום ב חשוון ה’תשמ”א (12/10/1980).

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.