תקציר בג”צ 265/87 ברספורד (25/12/1989): בית משפט עליון דחה עתירה נגד החלטת משרד הפנים שלא להכיר כזכאי חוק השבות יהודי-נוצרי

בג”צ 265/87 ברספורד נ’ משרד הפנים, פ”ד מג(4) (1989) 793

 

בג”צ 265/87

בשג”צ 211/87

בשג”צ 355/87

בשג”צ 360/87

בשג”צ 376/87

בשג”צ 387/87

בשג”צ 388/87

בשג”צ 35/88

בשג”צ 36/88

בשג”צ 38/88

בשג”צ 39/88

בשג”צ 141/88

בשג”צ 155/88

בשג”צ 359/88

בשג”צ 405/88

בשג”צ 381/89

1. גרי-לי ברספורד

2. שירלי ברספורד

נגד

משרד הפנים

בבית המשפט העליון בשבתו כבית-משפט גבוה לצדק

[31/05/1987, 04/02/1988, 19/05/1988, 25/12/1989]

לפני המשנה לנשיא מ’ אלון והשופטים א’ ברק, א’ חלימה

 

העתירה נסבה על החלטתו של המשיב שלא ליתן לעותרים אשרת עולה לפי חוק השבות, ה’תשי”י-1950. לדעת המשיב, העותרים – שנולדו כיהודים -המירו את דתם מרצון, והם בני “דת אחרת” במובן סעיף 4ב לחוק השבות. העותרים הם יהודים המאמינים בישו כמשיח ומשתייכים לזרם המכונה “יהודים משיחיים”.

בית המשפט הגבוה לצדק פסק:

א. (אליבא דמשנה לנשיא מ’ אלון):

(1) אם יאומץ מבחנו של השופט ויתקון בבג”צ 563/77 [1], הרי כדי לבחון את המושג “בן דת אחרת” שבחוק השבות, יש לפנות להשקפת הדת האחרת, היינו, למושגי הדת האחרת (819א).

(2) הפנייה לדת האחרת לפי המבחן האמור היא לצורך קביעת המבחן התיאולוגי של הדת האחרת, כלומר, מה הם העקרונות התיאולוגיים המרכזיים שבהם באה הדת האחרת לכלל ביטוי, ולא מבחן ההצטרפות לדת האחרת, היינו, מהו הטקס שלפיו מתקבל אדם לדת האחרת ונמנה עם בניה (819ג).

(3) בנסיבות דנן, אמונתם ועולמם של העותרים הם אמונתה ועולמה של כת מכתות הנצרות; מבחינת המושג “בן דת אחרת”, לפי המבחן האמור, לעניין ההגדרה של “יהודי” בחוק השבות, המושג וההשקפה הקובעים הם האמונה בישו כמשיח, שהוא חלק מהלוהות, שהוא בן האלוהים. מבחינת המבחן התיאולוגי, משתייכים איפוא העותרים בפרט והיהודים המשיחיים בכלל לעולם הנצרות (821א, ה, 824ג-ד).

ב. (אליבא דשופט א’ ברק):

(1) הגישה, לפיה תוכנו של הדיבור “אינו בן דת אחרת” שבחוק השבות נקבע על-פי תפיסתה “הסובייקטיבית” של אותה דת אחרת, טובה היא וראויה, מקום שהתוכן של הדיבור “דת” בא לקבוע את תחולת דיניה את סמכות השיפוט של בתי המשפט של אותה ה”דת האחרת” על אדם, או את שלילת תחולתם של אלה (840א, ג-ד).

(2) הדיבור “דת” דיבור עמום הוא, ויש לו משמעויות שונות בהקשרים שונים. בנסיבות דנן, מופיע הדיבור “דת” בהקשר של חוק השבות, ומטרתו לקבוע זכות שיבה; הוא לא בא לכפות דת או דין דתי, וממילא אין כל יסוד להזדקק לדיניה של אותה דת אחרת, בקביעת תוכנו של הדיבור “אינו בן דת אחרת” שבחוק השבות (841א-ב, 840ה).

ג.

(1) (אליבא דמשנה נשיא מ’ אלון): פרשנות המונח “בן דת אחרת” שבחוק השבות לפי מושגיה והשקפותיה של הדת האחרת לא זו בלבד שהיא מצריכה בדיקת מושגים תיאולוגיים מרכזיים באותה דת אחרת, דבר שיש בו בעייתיות מרובה, אלא שהיא עלולה להביא לכלל בעיות ותוצאות שאין הדעת סובלתן (827ד-ה).

(2) (אליבא דשופט א’ ברק): קשה להלום, כי זכות העלייה לישראל על-פי חוק השבות תהא מותנית בתפיסתה ה”סובייקטיבית” של “דת אחרת”, תפיסה העשויה להיות מנותקת לחלוטין מההוויה הלאומית העומדת ביסוד חוק השבות (839א-ב).

(3) (אליבא דשופט א’ ברק): פרשן הנתקל בפרשנות שאינה עולה בקנה אחד עם תכלית החקיקה או בתוצאה הגוררת אחריה אבסורד, חובתו הראשונה היא לחזור על עקביו ולבדוק עצמו, שמא לא נפלה טעות בגישתו הפרשנית (839ו-ז).

ד. (אליבא דמשנה לנשיא מ’ אלון):

(1) כל עניינו של חוק השבות הוא בקביעת זכות השבות ליהודי, כהגדתו באותו חוק, ואין זה אלא טבעי ומובן מאליו, שלעניין פירושו של המונח “אינו בן דת אחרת”, המופיע בהגדרת המונח “יהודי”, יש להיזקק למבחן לפי עולמה של יהדות ולפי ההסיטוריה היהודית, מבחן שיש בו משום ביטוי הולם לרוח החוק ולמטרתו התחיקתית (827ג-ד).

(2) יש מקום לחזור ולהרהר בדברים שנאמרו בבג”צ 37/62 [3], שכן יהודי מומר מרצון, גם לפי דיני ההלכה והשקפת היהדות, נשללות הימנו זכויות בעלות אופי משפטי-חברתי, שבאות לבטא השתייכות למשפחה, לקהילה ולאומה העברית. אין מעניקים – ומעולם לא הוענקה – למומר זכות משפטית-חברתית, המוענקת ליהודי בתור יהודי, כפי שכך הם משמעותו ותוכנו של חוק השבות, המקנה זכויות, שיסודן בהשתייכות לעם היהודי, למי שנמנה עם החברה והציבור היהודי, ולא למי שפרש מהם, כפי שכך מכונה המומר, שפורש הוא מדרכי הציבור היהודי (827ז-828א, 829א).

(3) בנסיבות דנן, לפי עולמה של היהדות ולפי ההיסטוריה היהודית, נמנים העותרים עם בני “דת אחרת”, ואין הם זכאים לזכויות המוענקות על-פי חוק השבות ליהודי העולה לישראל; הניגוד המהותי שבין דתה של כת היהודים-המשיחיים – שבניה יהודים מלידה היו ­לבין אמונת ישראל הביא לכלל הוצאתה של הכת מן האומה העברית ולהיבלעותה בעולמה של הנצרות, כאחת מכתותיה של זו (829ו-ז, 829ז-830א).

ה. (אליבא דשופט א’ ברק):

(1) כשם שמבחניה של הדת האחרת אינם קובעים את הקריטריון של ההשתייכות אליה, כך גם מבחניה של הדת היהודית אינם קובעים את הקריטריון להשתייכות לאותה דת אחרת; מטרת הדיבור” אינו בן דת אחרת” היא לזהות את האדם שחוק השבות בא להעניק לו את הגדולה שבזכויות – עלייה לארץ – ואם כן, אין כל יסוד ליתן מובן לדיבור “דת אחרת” על-פי הקריטריונים של הדת היהודית דווקא (841ה, ו).

(2) בחוקקו את חוק השבות (תקון מס’ 2), ה’תש”ל-1970, לא בא המחוקק לקבוע מבחן דתי-יהודי להגדרת “יהודי”; כשם שחוק השבות כולו הוא חוק לאומי-חילוני, כך גם הגדרת הדיבור “יהודי” שבו היא במהותה הגדרה חילונית-לאומית, וכשם שחוק השבות נועד להבטיח מטרות לאומיות של שיבת בנים לגבולם, כך גם ההגדרה המצויה בו נועדה לשם אותה מטרה, וכך היא צריכה להתפרש (841ז, 842ג).

(3) את הדיבור “אינו בן דת אחרת”, כמו כל דיבור אחר בחוק השבות, יש לפרש פירוש חילוני (843ו).

ו. (אליבא דשופט א’ ברק):

(1) ה”מבחן החילוני” משמעותו מבחן הבא להגשים את התכלית העומדת ביסוד חוק השבות, והוא במהותו מבחן לאומי (845ב, ד).

(2) ה”מבחן החילוני” מורכב מיסודות שונים, וניתן למנות ביניהם יסודות של הדת היהודית, של הלשון העברית, של ההיסטוריה של עם ישראל ושל בניית עצמאותו המחודשת במדינתו. המשקל הפנימי של יסודות אלההשתנה בעבר עם הזמן, והוא ישתנה גם בעתיד. התפיסה החילונית-ליברלית היא תפיסה דינאמית, המשתנה עם הילוכו של העם היהודי על פני ההסיטוריה (845ד-ה, 846ז).

(3) (אליבא דמשנה לנשיא מ’ אלון): אין זה מן הראוי שחוק השבות, יסוד היסודות במערכת המשפט של מדינת ישראל, והמושג “יהודי” – שהוא המושג היסודי והמרכזי שבחוק השבות – יעמדו לפירוש ולמבחן מפרק לפרק ומזמן לזמן, הכול לפי התפיסה החילונית- ליברלית-דינאמית בדבר פירושו של חוק זה ומושג זה באותו פרק ובאותו זמן. ארעיות זו והשתנות זו אינן יפות לחוק השבות ולמושג יהודי שבו, העומדים ברום מערכת חוקיה של מדינת ישראל (837ה-ו).

ז.

(1) (אליבא דמשנה לנשיא מ’ אלון): הרגשתם הסובייקטיבית של העותרים, שלדעתם נמנים הם עם בני העם היהודי, דואגים לשלומו ומבקשים את טובתו, אין בה כדי לשנות מהלך היסטורי של שנות אלפיים, שהוצא את כת “היהודים-המשיחיים” מכלל עולמה של האומה היהודית, וראייה עצמית זו אין בה כדי לכפות דעתם והשקפתם על תפיסת עולמה של היהדות ושל החברה היהודית (831ו).

(2) (אליבא דשופט א’ ברק): התפיסה החילונית עשויה ליתן ביטוי, באופן עקרוני לתחושתו הסובייקטיבית של העולה, ואף התפיסה החילונית של העם היהודי כיום קובעת, כי זהו נתון שיש לקחתו בחשבון כאחד ממרכיבי הווייתו, הגם שאין הוא המבחן היחיד (848ג-ד).

ח. (אליבא דשופט א’ ברק):

(1) המבחן הראוי באשר ל”דת האחרת” הוא המבחן החילוני-לאומי, המשקף את התודעה של עם ישראל כיום (851א).

(2) לעניין התודעה הלאומית של העם היהודי, קיים בו קונסנסוס רחב וקיימת בו הסכמה לאומית, כי אמונה בישוע כמשיח, מלך היהודים ובן האלוהים והטפה אקטיבית להגשמת אמונה זו בין היהודים, תוך יצירת קהילה מיוחדת לכך – כל אלה עושי את האדם “לבן דת אחרת”, באופן שנשללת יהדותו. על-פי תודעה זו יש לראות בעותרים בני דת אחרת (851א-ב).

(3) (אליבא דמשנה לנשיא מ’ אלון): אין לומר, שהמבחן הקובע הוא מבחן שיש לגביו הסכמה לאומית, שכן אין לדעת הסכמה לאומית זו מהי. משתוקן חוק השבות והוגדר בו המושג “יהודי”, אין להשאיר על מכונם מרכיבים עמומים ובלתי בהירים: המחוקק ביקש לשנות את ההגדרה הסובייקטיבית של המונח “יהודי”, כפי שנקבעה בפסיקה שהייתה לפניו, ולהגדיר את המונח יהודי בהגדרה אובייקטיבית-נורמאטיבית. אין איפוא להתעלם מרצונו של המחוקק כאילו לא אירע דבר (836ז, 837ב-ג).

ט.

(1) (אליבא דמשנה לנשיא מ’ אלון): אין לקבל את טענת העותרים, כי מנקודת ראות יהודית מקובלים העותרים כיהודים הזכאים לאשרת עולה מכוח חוק השבות, וזאת על-פי סקר דעת קהל שהוזמן על-ידי העותרים. סקר דעת קהל יפה הוא, בדרך כלל, לסיפוק צרכים חברתיים ופוליטיים שונים, אך אינו עומד בדרישות שהחוק מציב להגשתה של ראיה ולקבילותה (832ב-ד).

(2) (אליבא דשופט א’ ברק): סקר הנערך באופן מדעי עשוי לשמש מכשיר לקבלת מידע על התפיסות החברתיות הרווחות בחברה מסוימת בזמן מסוים. בחיפוש גישתו בהווה של היהודי “מן השוק”, אין לראות פגם בסקר הנרך כדין, והגם שאין הוא מכריע, יש להעמידו במקומו הראוי בצד נתונים אחרים על דבר התפיסה החילונית שבהווה (848ב).

י.

(1) מאחר שאין העותרים זכאים לאשרת עולה מכוח סעיף 4ב לחוק השבות, משום שהם בני דת אחרת, ממילא אין הם זכאים לכך לפי סעיף 4א(א), משום שהמירו דתם מרצון (833ו).

(2) אין לקבל את טענת העותרים, כי כלולים הם בסעיף 4א(א) לחוק השבות, כילדים של היהודים שלא עברו המרת דת רשמית ולא המירו דתם מרצון, שכן את כף המונח “מרצון” יש להסביר על רקע מטרתו של סעיף 4א לחוק השבות (834ז).

(3) בחוק השבות שלל המחוקק את הזכות לפי סעיף 4א ממי שהוא בן למשפחה מעורבת והיה יהודי על-פי הדין והמיר דתו מרצון, שהרי זה מעיד על עצמו שאינו מבקש להצטרף לעם היהודי, ולא זו בלבד אלא אף הוציא עצמו מכללו של העם היהודי (835ב-ג).

(4) (אליבא דשופט א’ ברק): כשם שהדיבור “אינו בן דת אחרת” מתמלא תוכן על-פי מבחן לאומי-חילוני, כן מתמלא הדיבור “והמיר דתו מרצון” תוכן על-פי אותו מבחן עצמו. על-פי מבחן זה, יש לראות בעותרים כמי שהמירו דתם מרצון, והמרה זו אינה מחייבת טקס פורמאלי (852א-ב).

יא. (אליבא דמשנה לנשיא מ’ אלון):

(1) אין לקבל את טענת העותרים, כי מהותו של המשטר הדמוקרטי דורשת במפגיע להכיר בזכותם לקבל אשרת עולה, וכי פרשנותו של המשיב – אשר על פיה כופים על העותרים השתייכות לדת פלונית – כמוה כפגיעה בחופש המצפון, שכן, איש אינו כופה ל העותרים השתייכות לדת פלונית (835ה-ו).

(2) חוק השבות הוא חוק היסוד של המדינה היהודית, המגשים את חזון הדורות של ו”שבו בנים לגבולם”. אין זה מן הראוי שהעותרים יכפו עצמם על הגדרות הוראות חוק זה ויעוותו את האמור בו, כדי להימנות – על-כורחם של יוזמי חוק השבות ומחוקקיו ושלא לרצונם ­עם אלה הזכאים ליהנות מהוראותיו (836א).

 

התנגדות לצו-על-תנאי מיום 31/05/1987. העתירה נדחתה. הצו-על-תנאי בוטל.

 

י’ בן-מנשה – בשם העותרים;

ע’ פוגלמן, סגן בכיר לפרקליט המדינה – בשם המשיב.

 

ניתן היום, כז כסלו ה’תש”ן (25/12/1989).

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *