תקציר בג”צ 243/71 אייזיק (שי”ק) (31/05/1972): בית משפט עליון דחה עתירה נגד החלטה שלא לאשר שינוי שם משפחה של ידועה בציבור לשם משפחה של בן-זוגה

בג”צ 243/71 אייזיק (שי”ק) נ’ שר הפנים, פ”ד כו(2) (1972) 33

 

בג”צ 243/71

בלה אייזיק (שי”ק)

נגד

שר הפנים

 

בבית-המשפט העליון בשבתו כבית-משפט גבוה לצדק

[27/06/1971, 29/11/1971, 08/12/1971, 31/05/1972]

לפני הנשיא (אגרנט), מ”מ הנשיא (זוסמן), והשופט י’ כהן

 

העותרת ומר ישעיהו שי”ק מתגוררים יחד, ונולדו להם שתי בנות. מטעמים עקרוניים נמנעו בני-הזוג מלבוא בברית הנישואין ואף אין הם מציגים עצמם בפני הציבור כזוג נשוי. העותרת הודיעה למשיב, בהתאם לחוק השמות, על שינוי שמה לשי”ק, והמשיב פסל את השם מן הטעם שהשם החדש עלול להטעות את הציבור וכן עלול לפגוע בתקנת הציבור. כלפי החלטת הפסילה מופנים העתירה והצו-על-תנאי.

בית-המשפט הגבוה לצדק פסק:

א.

(1) (עקבות בג”צ 71/65 [2], ו-בג”צ 73/66 [1]) שינוי שם משפחתה של ידועה בציבור לשם משפחתו של האיש שחי אתה כבעל ואשה עלול להטעות את הציבור לחשוב שהיא נשואה לו כדין, ופרט לסכנה של הטעיית הציבור טמונה בהכשרת שינוי השם גם סכנה של פגיעה בתקנת הציבור.

(2) פסילת שינוי השם כאמור על-ידי שר הפנים הינה מוצדקת.

ב.

(1) (בעקבות ד”נ 10/69 [3]) מגמת יציבות ההלכה מחייבת שבית-המשפט העליון לא ימהר לסטות מההלכה הפסוקה, וביחוד אם היא נקבעה – ולו רק ברוב דעות – בדיון שנתקיים בפני הרכב של חמשה שופטים (42ה).

(2) מגמת יציבות ההלכה מחייבת שלא לסטות מהלכת הרוב בבג”צ 73/66 [1], העולה בקנה אחד עם ההלכה שנפסקה בבג”צ 71/65 [2] (43א).

ג.

(1) המחוקק לא התכוון כי הוראת סעיף 10 לחוק השמות תחול על המקרה של ידועה בציבור, החפצה להיקרא על שם הגבר אתו היא חיה כמו בעל ואשה (47 למעלה).

(2) המחוקק לא התכוון לשלול מאדם את הזכות להשתמש בכל שם הנראה לו ושאינו שמו הרשמי, כל אימת שלא נדרש לציין את שמו הנכון ואינה מוסתרת מאחורי זה כוונת מרמה (49ב).

ד. (בצריך עיון) האם תיחשב אשה כידועה בציבור כאשתו של פלוני גם אם הציבור יודע שאין היא נשואה לו (49ו).

ה. דעת המיעוט (מ”מ הנשיא (זוסמן)):

(1) אחד הסייגים לכוחו המחייב של תקדים הינו פסק-דין שניתן

Per Incuriam.

היינו, פסק-דין שניתן בלא שבית-המשפט נתן דעתו על הוראת חוק חקוקה (52ד).

(2) פסק-דינו של בית-המשפט הגבוה לצדק בבג”צ 73/66 [1], בא בגדר סייג זה להלכת התקדים המחייב, ועל-כן יש לסטות מהתקדים שנקבע בו (52ה).

(3) מקריאת סעיף 6 לחוק השמות בשלמותו עולה כי החוק לא קבע כלל המחייב אשה נשואה לשאת שם בעלה, וממילא כאשר נוטלת ידועה בציבור שם אישה, אין היא פולשת לתחום הנישואין (53ג).

(4) נטילת שמו של איש על-ידי מי שאינה נשואה לו אינה מסמלת נישואין, באשר המחוקק ניתק את עניין השם מעניין הנישואין (4ב).

(5) בעשותו שימוש בשיקול-דעתו כדי להנהיג הסדר שלפיו אשה נשואה בלבד תשא שם בעלה ושוני השמות יישאר לנצח סימן לכך שהזוג לא התחתן, חורג שר הפנים ממטרת החיקוק (56ד).

ו.

(1) אפילו שיקול-דעת מוחלט צמוד תמיד לחובה שהרשות חייבת למלאה, היינו לתפקידי המינהל שלמענם הוסמכה לפעול לפי שיקול-דעתה (53ז).

(2) מתן שיקול-דעת לרשות מינהלית פירושו, הסמכת לבחור בין פתרונות שונים שיהיו תואמים את נסיבות העניינים הבאים לפני הרשות.

(3) אך הרשות שהוסמכה לכך חייבת להשתמש בשיקול-דעתה לפי כללים מסויימים, היכולים להיות קבועים בחיקוק או בלתי-כתובים (55ד-ה).

(4) שיקול-דעת שניתן לרשות ניתן לה כדי לנהוג על-פי קנה-המידה הקבוע בחיקוק, וסטיה ממנו מהווה חריגה מסמכות (55ז).

 

י’ בן-מנשה – בשם העותרת.

ד”ר מ’ חשין, סגן בכיר לפרקליט המדינה – בשם המשיב.

 

ניתן היום, יח סיוון ה’תשל”ב (31/05/1972).

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *