בג”צ 230/73 ש.צ.מ. בע”מ נ’ ראש עירית ירושלים (מר טדי קולק), פ”ד כח(2) 113 (1974)
בג”צ 230/73
ש.צ.מ. בע”מ
נגד
ראש עירית ירושלים (מר טדי קולק)
בבית-המשפט העליון בשבתו כבית-משפט גבוה לצדק
[4.6.73, 7.3.74, 15.4.74]
לפני מ”מ הנשיא (זוסמן), והשופטים עציוני, י’ כהן
בית-המשפט הגבוה לצדק פסק:
א.
(1) כאשר מדובר בהגבלת חופש העיסוק, יחמיר בית-המשפט עם רשות הרישוי ויעמוד על כך כי המחוקק נתן במפורש לרשות את הסמכות להגביל את חופש העיסוק, וכי החלטתה של הרשות מעוננת בחומר עובדתי, שיצדיק את השימוש בשיקול-דעתה.
(2) לא העיריה ולא כל רשות מקומית אחרת הם המוסד שלו נתן המחוקק את הסמכות לשמור על רגשות הציבור.
(3) המילים “איכות נאותה של הסביבה”, בסעיף 1(א)(1) לחוק רישוי עסקים, תשכ”ח-1968, לא נועדו להרחיב את סמכות רשות הרישוי, ולכלול בה שמירה על ערכי דוח או מוסר.
(4) במילים “מניעת סכנות לשלום הציבור”, המופיעות בסעיף 1(א](2) לחוק רישוי עסקים, לא התכוון המחוקק לשמירה על ערכי המוסר, אלא לעניני בטחון הציבור.
ב.
(1) (בעקבות בג”צ 232/62, [1]): העלאת נימוק לראשונה בתצהיר תשובה נותנת מקום לחשש כי נימוק זה נוצר רק לאחר מתן הצו-על-תנאי.
(2) הסדר הטוב מחייב שמוסד ציבורי לא יתכחש לפעולותיו מטעמים פורמליים, שאין הדעת סובלתם.
התנגדות צו-על-תנאי מיום ד’ בסיון תשל”ג (4.6.73) המכוון למשיב והדורש ממנו לבוא וליתן טעם, מדוע לא יעניק לעותרת רשיון לעסק לממכר מוצרי גומי, תכשירי קוסמטיקה, מכשירי חשמל וספרות מקצועית בעניני מין ומוצרי היגיינה בעניני מין, וזאת בהתאם לחוק רישוי עסקים, תשכ”ח-1968. הצו-על-תנאי נעשה מוחלט.
י’ רסלר ו-י’ אריה – בשם העותרת;
י’ ברסלע – בשם המשיב.
פסק-דין
השופט עציוני:
העותרת, חברת ש.צ.מ. בע”מ, החלה לנהל לפני כשנה וחצי משרד ברחוב ינאי בירושלים, בו התקיימה תצוגה של מוצריה, ונתנה ללקוחות אפשרות להזמינם באמצעות הדואר.
תצוגה זו כללה מוצרים ותכשירים הקשורים בעניני מין, וכן ספרות מקצועית בענינים אלו.
משרד זה פעל ללא רשיון, הדרוש לפי חוק רישוי עסקים, תשכ”ח-1968, וזאת מתוך אמונה כי אין צורך ברשיון הנ”ל לניהול תצוגה ומכירה באמצעות הדואר.
לא כן סבר המשיב, והוציא צו-סגירה מינהלי, בטענה שהעסק הנ”ל פעל ללא רשיון.
בית-משפט השלום בירושלים ובית-המשפט העירוני קיבלו קביעה זו של המשיב.
לאור קביעות אלו, פנתה העותרת אל רשות הרישוי הפועלת מטעם המשיב, לפי חוק רישוי עסקים, תשכ”ח-1968, בבקשה לקבל רשיון. ביום 11.3.73 הודיע מנהל היחידה לרשיונות מטעם עירית ירושלים כי רשות הרישוי החליטה לדחות בקשתה, בנימוק כי עסק למכירת מוצרי היגיינה לא מופיע ברשימת השימושים באזור מסחרי, רשימה המופיעה בתקנות תכנית מיתאר העיר ירושלים. על סירוב זה חזר מנהל מדור הרישוי במחלקת מהנדס העיר במכתבו מיום 30.4.73, בהוסיפו כי תקנות תכנית מיתאר העיר מכילות רשימת שימושים לעסקים המותרים באזורים השונים של העיר, וכי עסק מהסוג המבוקש על-ידי העותרת אינו נכלל ברשימה זו. כאשר ביקש בא-כוח העותרת לדון מחדש בבקשתו, קיבל מכתב תשובה ממנהל היחידה לרשיונות ובו מסתמך הכותב על תשובת מנהל מדור הרישוי ומוסיף כי: “מאחר והבקשה נדחתה על-ידי הרשות לרישוי עסקים עליכם לחסל עסק זה”. לאור סירוב זה, הגישה העותרת את העתירה הנוכחית בה היא מבקשת לקבל צו נגד המשיב שיתן טעם מדוע לא יעניק לה הרשיון המבוקש על-ידה. בכתב-העתירה מצביעה על כך כי אין יסוד חוקי לנימוקים שניתנו על-ידי המשיב.
בתצהיר התשובה, שניתן על-ידי מנהל המחלקה לשיפור פני העיר, שהוסמך לדבריו להיות רשות הרישוי בתחום העיר ירושלים, כמשמעותו של דיבור זה בחוק רישוי עסקים, תשכ”ח-1968, מעלה הוא נימוקים שונים בתכלית מהנימוקים, שהוזכרו לעיל, כנימוקים לסירוב מתן הרשיון. אם כי בשפה רפה חתר הוא על נימוקים אלה, הרי בא-כוחו של המשיב, בכנותו, הודה בפנינו שהוא אינו סומך עליהם, אלא על הנימוקים העיקריים, שהובאו בתצהיר התשובה, ואליהם נתייחס בשלב יותר מאוחר.
…
דעתי היא לכן שיש לעשות את הצו מוחלט, ולחייב את המשיב בהוצאות העתירה בסך של 1,000 ל”י.
השופט י’ כהן:
מתוך שלושת הטעמים שנתן המשיב בתשובתו לצו-על-תנאי לסירובו לתת רשיון לעותרת ראוי לדיון רק טעם אחד והוא – “מניעת סכנות לשלום הציבור”, שהיא אחת ממטרות הרישוי כאמור בסעיף 1(א)(2) לחוק רישוי עסקים, תשכ”ח-1968.
…
אני מסכים על-כן שיש לעשות את הצו למוחלט.
מ”מ הנשיא (זוסמן):
אני מסכים.
הוחלט לכן כאמור בפסק-דינו של השופט עציוני.
ניתן היום, כ”ג בניסן תשל”ד (15.4.1974).