תקציר בג”צ 2274/99‏ ד”ר שפיר (18/11/2001): בית משפט עליון ביטל החלטת בית דין רבני על מכירת דירה

בג”צ 2274/99‏ ד”ר שפיר נ’ בית-הדין הרבני האזורי רחובות, פ”ד נו(1) (2001) 673

 

בג”צ 2274/99‏

ד”ר איריס שפיר

נגד

1. בית-הדין הרבני האזורי רחובות

2. בית-הדין הרבני הגדול – ירושלים

3. ד”ר אהוד שפיר

4. מיכאל פירסטנברג

5. רשם המקרקעין

 

בבית-המשפט העליון בשבתו כבית-משפט גבוה לצדק

[18/11/2001]

לפני הנשיא א’ ברק והשופטים מ’ חשין, ד’ דורנר

 

העותרת והמשיב 3 (להלן – האישה והאיש) נישאו בשנת 1985 ונולדו להם שתי בנות. בשנת 1992 יצאו בני-הזוג, ובנותיהם עמהם, לאנגליה. לאחר בואם לאנגליה נתערערו היחסים בין בני-הזוג. האיש הגיש לבית-הדין הרבני תביעה לגירושין. בתביעה זו כרך האיש, כלשון כתב-התביעה, את “כל העניינים הכרוכים בגירושין, לרבות: מזונות האישה, חלוקת רכוש, החזקת הילדות ומזונות הילדות”. ואילו האישה נטלה את בנותיה עמה ונטשה את אנגליה ליעד בלתי ידוע, תוך התעלמות מהוראות לעניין זה של בית-הדין הרבני ושל בית-המשפט באנגליה. בית-הדין ציווה על מינוי כונס נכסים אשר ירד לנכסי האישה, והסמיך אותו למכור את חלקה בדירה שהייתה במשותף בבעלות בני-הזוג. בית-הדין הורה גם כי הדירה תימכר כתפוסה. כונס הנכסים פרסם מכרז, שבסופו נמכרה מחצית הדירה לאחיו של האיש, במחיר שנפל בהרבה מהמחיר המוערך לדירה כזו כשהיא ריקה. העותרת תוקפת בבג”צ את החלטת בית-הדין למכור את הדירה כתפוסה ואת המכר שבא בעקבותיה.

בית-המשפט העליון פסק:

א.

(1) על-פי סעיף 4א(א) לחוק בתי דין דתיים (כפיית ציות), ה’תשט”ז-1956 (להלן – חוק הכפייה), מוסמך בית-הדין הרבני להורות על תפיסת נכסי הנתבע, עיקולם או מינוי כונס נכסים להם על-מנת למוכרם, וזאת על-מנת להפעיל על הנתבע לחץ להתייצב בפני בית-הדין (689ג-ז, 690ג-ד).

(2) אמצעי כפייה זה הוא אמצעי דרסטי, שיש להפעילו רק כאשר מתקיים קשר סיבתי בין אמצעי הכפייה שבית-הדין מבקש להפעיל לבין הסיכוי שאותו אמצעי עשוי להביא להתייצבותו של הנתבע לדין (690ה, 691א).

(3) במקרה הנדון לא התקיימו התנאים להפעלת הסמכות משום שבית-הדין לא התבקש ואף לא חייב כלל את האישה להופיע בפניו, והחלטתו ניתנה – על פניה – למטרה שונה, והיא – מימון הוצאות בעלה להבאת בנותיו ארצה. ההחלטה גם אינה מפרשת כיצד מתקיים הקשר הסיבתי בין סרבנות האישה להתייצב לדין לבין מכר הדירה (691ז-693ד).

(4) אשר-על-כן, בית-הדין חרג מסמכותו בהחלטתו להורות על מכירת חלקה של האישה בדירה (693ה-ו).

ב.

(1) הסמכות הנתונה לבית-הדין בסעיף 4א(א) לחוק הכפייה “להורות לכונס הנכסים מה יעשה בנכס [שנתפס] ובפירותיו” אינה משמיעה כמו מעצמה שום זכות למכור את הנכסים. השאלה מתי מוסמך בית-הדין להורות גם על מכירת הנכסים תלויה בהקשר הדברים (693ז – 694א, ג, 696ד-ה).

(2) ככלל, צו למכירת נכס תפוס הוא צו דרסטי באופיו, ועל־כן יש לתתו ביד קפוצה, ורק בתור מוצא אחרון. המקרה הראוי למתן צו מכירה הוא במקום שבו ישוכנע בית-המשפט בשלושה אלה: אחד, מוצו כל דרכים אחרות שנועדו להביא בעל-דין כי יציית לצו בית-משפט ויתייצב לדין; שניים, צו מכירה כי יוצא עשוי להביא בעל-דין כי יציית להוראת בית-המשפט ויתייצב לפניו לדיון; שלושה, כי אי-הוצאתו של צו מכירה תסכל מכול וכול את תכליתו של צו התפיסה (707א-ד).

(3) כמו כן ניתן למכור את הנכס למימון ביצועו של צו התפיסה עצמו, בכפוף לעקרון המידתיות (707ה-ו).

(4) במקרה הנדון היה ניתן לכסות את ההוצאות שהאיש טען להן באמצעים אחרים, לרבות גבייתן כחוב אזרחי, ולא הייתה כל הצדקה למכר חלקה של האישה בדירה כדי לממנן. בית-הדין גם נתן את הצו בלי שהובאו לפניו נתונים ממשיים על ההוצאות שהאיש ביקש בגינן שיפוי. הצו גם פוגע קשות בעקרון המידתיות באשר הוא מורה על מכירת מקום מגוריה של האישה לכיסוי הוצאות הליכים משפטיים. ובנוסף, לא מתקיים התנאי שלפיו אי-הוצאת הצו תסכל את תכליתו של צו התפיסה (708ה-709א).

(5) הלכה למעשה, הוצא צו התפיסה למטרות של הענשת האישה, ולתכלית זו לא הייתה לבית-הדין סמכות להורות על המכירה (709ב).

(6) הוראת בית-הדין למכור את הדירה כתפוסה התבססה, למעשה, על ראיית הדירה כתפוסה על-ידי האיש. וכתוצאה מהוראה זו נושלה האישה ממרבית תמורת חלקה בדירה ללא כל הצדקה (709ב-ה).

ג.

(1) סעיף 34א לחוק המכר, ה’תשכ”ח-1968 מורה כי מכר נכס על-ידי “בית משפט, לשכת ההוצאה לפועל או רשות אחרת על פי דין” מעביר את הבעלות לקונה כשהיא נקייה מזכויות אחרות. הביטוי “על פי דין” שבסעיף מסב עצמו הן על הרשות הפועלת על-פי דין והן על המכר הנדרש להיות כשר לפי כל דין (710א-ב, 711ה-ו).

(2) לאור מרכזיותו של עקרון תום-הלב בדיני החוזים בישראל, יש לפרש את סעיף 34א כך שהקונה במכירה על-ידי רשות, חייב שיהא תם-לב במעשה הקנייה, הגם שדרישת תום-לב אינה מפורשת בחוק (714ג-ד).

(3) תוכנו של עקרון תום-הלב עשוי להשתנות בהתאם לנורמה המשפטית שאליה הוא נספח, והכול בהתאם ליסודות המשפטיים של הנורמה שאליה הוא נספח (714ד-ו).

(4) במקרה הנדון מכר הדירה התבסס כולו על זכות המדור “לכל ימי חייו” באותה דירה. בנסיבות המקרה בקשת האיש למכר הדירה כתפוסה על-ידיו עצמו, תוך ידיעה ברורה שהדבר יוריד באופן דרסטי את ערך הנכס, ותוך שיתוף אחיו בפעולה זו לרכישת הנכס, מעידה על חוסר תום-לבו. הואיל וקיימת זהות גמורה בין האיש לבין אחיו, שרכש את זכויות האישה בדירה – הרי חוסר תום-לבו של האיש דבק גם באחיו (717ו – 718ב, 719ז).

(5) אשר-על-כן מכר הדירה לאחי האיש לא היה “על פי דין”, ועל-כן אין האח-הקונה זכאי להגנה המוענקת על-ידי סעיף 34א לחוק המכר (720א-ב).

 

התנגדות לצו-על-תנאי מיום 25/01/2000. העתירה נתקבלה. הצו-על-תנאי נעשה מוחלט.

 

עידו דיבון – בשם העותרת;

שמואל מורן, שמעון שובר – בשם המשיב 3;

עליזה לוין – בשם המשיב 4.

 

היום, ג כסלו ה’תשס”ב (18/11/2001)