בג”צ 2271/98 עאבד נ’ שר הפנים, פ”ד נה(5) (2001) 778
בג”צ 2271/98
1. דוניה זאד אחמד מוחמד עאבד (חתחות)
2. בהיג’ה מוסטפא מוחמד ברכאת (לחאם)
3. חיריה אברהים מחמד עבוד (עמאש)
4. רוידה מקסקס
5. נג’יבה עיד אסעד (ג’מאמעה)
6. מלכה עבד אלפתאח סולטאן
7. סלמא אבו שהאב
8. האגודה לזכויות האזרח בישראל
נגד
1. שר הפנים
2. מפקד כוחות צה”ל באזור יהודה והשומרון
3. המוסד לביטוח לאומי
בבית-המשפט העליון בשבתו כבית-משפט גבוה לצדק
[27/08/2001]
לפני השופטים מ’ חשין, ד’ ביניש, א’ ריבלין
העותרות 1-7 (להלן – העותרות) היו אזרחיות ישראליות שנישאו לתושבי יהודה ושומרון (להלן – האזור) במהלך שנות השמונים. בהתאם למדיניות שהנהיג משרד הפנים באותה תקופה חויבו העותרות – כתנאי מוקדם לקבלת מעמד של תושבות קבע באזור – לוותר על אזרחותן הישראלית. לימים נתגרשו העותרות מבני-זוגן ושבו למשפחותיהן בישראל, ואולם, בקשתן לחזור ולקנות לעצמן זכות לישיבת קבע בישראל (להן ולילדיהן) נדחתה בשל אותו ויתור על האזרחות. מכאן עתירתן של העותרות להורות לשר הפנים להשיב להן את אזרחותן ולהעניק אזרחות גם לילדיהן. כמו כן מבקשות העותרות בעתירתן להשיב להן את תעודות הזהות שנשללו מהן בעת שעברו, עם נישואיהן, מישראל לאזור.
לאחר הגשת העתירה הודיע משרד הפנים על הנהגתו של נוהל שיאפשר, בהיעדר מניעה ביטחונית, השבת אזרחות ישראלית לנשים שוויתרו על אזרחותן בנסיבות כשל העותרות (להלן – הנוהל החדש), ואולם, העותרות עמדו על דרישתן שאזרחותן תושב להן למפרע, על-מנת שזכויות שונות של הביטוח הלאומי יישמרו להן לתקופה שבה חל הוויתור.
בית-המשפט העליון פסק:
א.
(1) עם שינוי מדיניות משרד הפנים והחלת המדיניות החדשה המאפשרת השבת האזרחות, באו, לכאורה, העותרות על סיפוקן (785ב).
(2) אין מקום שבג”צ יידרש לטענות כלליות שהעלו העותרות לגבי הפגיעה בזכויותיהן בביטוח הלאומי כתוצאה משלילת אזרחותן. על העותרות לפנות בדרך המקובלת למוסד לביטוח לאומי, ואם ייתקלו בסירוב, הן יוכלו לפנות לערכאה המוסמכת, היא בית-הדין לעבודה (786ה-ז).
ב.
(1) אין חולק כי חובה על משרד הפנים לדאוג לפרסום הנוהל החדש, אולם הנחיות פנימיות אינן חייבות בפרסום ברשומות, ודי שפרסומן ייעשה באורח שיאפשר למעוניינים להיוודע אליהן (789ד-ה).
(2) בנסיבות העניין הבאת הנוהל לידיעת הנשים לעת שהן פונות בבקשה כי תושב להן אזרחותן הישראלית מהווה דרך נאותה של פרסום העומדת בדרישות ההלכה הפסוקה לגבי דרישת הפרסום (790א-ב).
ג.
(1) המפקד הצבאי של האזור הוא בעל זכות השליטה באזור, והוא הנושא באחריות לסדר הציבורי ולממשל התקין בשטח. הבחירה באמצעים להבטחת הסדר הציבורי נתונה, על דרך העיקרון, לשיקול-דעתו. אשר-על-כן יש למפקד סמכות להוציא צווים בנוגע להחזקת תעודות זהות אצל תושבי האזור, ככל שהדבר נדרש על-מנת להגשים את המטרות שלשמן הוענקו לו סמכויותיו (792ב, ה, 793ב-ג).
(2) הוראת המפקד הצבאי – הכלולה בצו בדבר תעודת זהות ומרשם אוכלוסין (יהודה ושומרון) (מס’ 297), ה’תשכ”ט-1969 – ושלפיה אסור לתושבי האזור להחזיק במקביל לתעודת הזהות של האזור גם בתעודת זהות ישראלית, מבוססת על שיקולי ביטחון סבירים ומידתיים, ואין מקום שבית-המשפט יתערב בשיקולים אלו (790ו, 793ג-ו).
(3) לפי סעיף 24 לחוק מרשם האוכלוסין, ה’תשכ”ה-1965, חלה החובה להחזיק בתעודת זהות על “תושב הנמצא בישראל” כהגדרת החוק. תושבי האזור אינם עונים להגדרת “תושב הנמצא בישראל” המצויה בחוק. בהתאם, גם החקיקה המחילה את הגדרת חוק מרשם האוכלוסין על אזרחי ישראל המתגוררים באזור אינה חלה על תושבי האזור שאינם אזרחי ישראל (794ד-ה, 795ג-ד, ו-ז).
(4) אשר-על-כן אין ממש בטענת האגודה כי האיסור שקבע המפקד הצבאי של האזור על תושבי האזור להוסיף ולהחזיק בתעודת זהות ישראלית, נוסף על תעודת הזהות של האזור שבידם, נוגד את הוראת סעיף 24 לחוק מרשם האוכלוסין (795ז-796א).
התנגדות לצו-על-תנאי מיום 08/04/1998. העתירה נדחתה. הצו-על-תנאי בוטל.
גילה שטופלר, דן יקיר – בשם העותרות;
אסנת מנדל, מנהלת מחלקת בג”צים בפרקליטות המדינה – בשם המשיבים 2-1;
עירית אלטשולר – בשם המשיב 3.
היום, ח אלול ה’תשס”א (27/08/2001).