בג”צ 2232/03 פלונית נ’ בית הדין הרבני האזורי תל-אביב, פ”ד סא(3) (2006) 496
בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט גבוה לצדק
בג”צ 2232/03
בפני:
כבוד הנשיא (בדימ’) א’ ברק
כבוד השופטת מ’ נאור
כבוד השופטת א’ חיות
העותרת:
פלונית
נגד
המשיבים:
1. בית הדין הרבני האזורי ת”א-יפו
2. בית הדין הרבני הגדול לערעורים
3. פלוני
התייצבות על פי החלטת בית-המשפט (מיום 13/12/2005):
היועץ המשפטי לממשלה
עתירה למתן צו על תנאי וצו ביניים
תאריכי הישיבות:
ט תמוז ה’תשס”ג (09/07/2003)
כא טבת ה’תשס”ד (15/01/2004)
בשם העותרת:
עו”ד מנשה בר-שלטון; עו”ד ינון בר-שלטון
בשם המשיבים 1 ו-2:
עו”ד שמעון יעקבי
בשם המשיב 3:
עו”ד גרשון שניידר, עו”ד הודיה שניידר
בשם היועץ המשפטי לממשלה:
עו”ד ד”ר חיה זנדברג
העותרת והמשיב 3 (להלן: המשיב) – יהודים, תושבי ישראל ואזרחיה, הכשרים להינשא כדת משה וישראל – נישאו בנישואים אזרחיים בקפריסין. עם השנים עלו נישואיהם על שרטון והם החלו בהליכי פירוד כאשר ענייני הרכוש, ענייני מזונות וסוגיית המשמורת על בתם, נדונים בבית המשפט לענייני משפחה. העותרת הגישה למשיב 1 תביעה נגד המשיב לשלום בית. בחלוף כשנה, הגישה בקשה לביטול התביעה על רקע החמרה נוספת בסכסוך בין בני הזוג. לאחר שהעותרת ביטלה את תביעתה לשלום בית, פנה המשיב למשיב 1 בבקשה לפסק דין הצהרתי כי אינו נשוי לעותרת. לחלופין, ביקש להתגרש מהעותרת מאחר שמערכת היחסים ביניהם הגיעה לקיצה. המשיב 1 קיבל את תביעת המשיב בהצהירו כי הצדדים אינם נשואים זה לזו כדת משה וישראל. בהבהרה שנתן, הוצהר כי הצדדים רשאים להינשא לאחרים, כפנויים. העותרת ערערה למשיב 2, שקיבל את הערעור והנחה את המשיב 1 להתיר את נישואי בני הזוג. לאור הנחיית המשיב 2, הוסיף המשיב 1 שורה לפסק דינו ולפיה הותרו הנישואין, חרף התנגדות העותרת, בלא לדון בעילות להתרת הנישואין. מכאן העתירה.
במהלך הדיון בעתירה, ולאחר שבית המשפט פנה אל המשיב 2 בבקשה להנמקת פסק דינו, נתן המשיב 2 פסק דין משלים (להלן: פסק הדין הרבני המשלים). בין היתר, נאמר בו כי נישואים אזרחיים מתוך בחירה ורצון להינשא שלא כדת משה וישראל נחשבים כנישואין בניגוד להלכה, ובמצב זה, אין נדרש גט מיד הבעל ליד האישה. ניתן להתיר את הנישואין על ידי מתן פסק דין לגירושין. את הבסיס ההלכתי למתן פסק דין לגירושין מצא המשיב 2 בהלכות ‘בני נח’. כדי לגרש בני זוג בהתאם למנהג האוניברסלי של כל בני נח, נדרשת הצהרה של בית הדין שבה הנישואין מופקעים מכאן ולהבא. עוד נקבע כי בגירושין ללא גט, אין צורך בעילות הלכתיות לכפיית הגט, וניתן להורות על התרת הנישואין אף בהיעדר הסכמה, כאשר מתברר שאין אפשרות לחיי שלום.
היועץ המשפטי לממשלה, שהוזמן להביע עמדתו בעתירה, התייחס, בין היתר, לתוקפם המשפטי של ‘נישואי קפריסין’ שנערכו בין יהודים, אזרחי הארץ ותושביה, ולדינים החלים על תביעת גירושין במצב דברים זה. לעניין זה, אימץ היועץ המשפטי לממשלה את האמור בפסק הדין הרבני המשלים, והסתפק בציון העובדה כי רישום הנישואין אינו מהווה ראיה לכאורה לנכונות האמור בו. לשיטתו, יכול בהחלט שבני הזוג יהיו זכאים לזכויות ממוניות – על פי רוב, בהתבסס על קונסטרוקציות חוזיות.
בית המשפט העליון (מפי הנשיא (בדימ’) א’ ברק) פסק:
א.
(1) פקיד הרישום במרשם האוכלוסין נוהג לרשום נישואים אזרחיים על יסוד תעודה ציבורית שמוגשת לו בעניין הנישואין. אין ברישום כדי להעיד על תוקפם המהותי של הנישואין. הרישום הוא לצרכים סטטיסטיים בלבד (518ז-519א).
(2) אם הנישואין שנערכו מחוץ לישראל אינם נישואין כדת משה וישראל, כל קושי אינו מתעורר – מבחינת המשפט האזרחי ובית המשפט האזרחי – אם בשעת הנישואין לא היו בני הזוג אזרחי המדינה או תושביה. במצב דברים זה, נקבע תוקף הנישואין על פי כללי המשפט הבינלאומי הפרטי הישראלי. על פיהם, אם החוק האישי של בני הזוג בשעת עריכת הנישואין מכיר בתוקפם של הנישואין, יכיר בהם המשפט האזרחי הישראלי (519ד-ה).
ב.
(1) אם בעת הנישואים האזרחיים מחוץ לישראל, בני הזוג שניהם הם תושבי הארץ או אזרחיה, ניתן היה להצביע בעבר על שתי גישות אפשריות. על פי הגישה האחת, בבחינת תוקפם של נישואין שיש בהם אלמנט זר יש לפנות לכללי המשפט הבינלאומי הפרטי (519ז).
(2) כללי המשפט הבינלאומי הפרטי האנגליים, שנקלטו במשפט הישראלי דרך סימן 46 לדבר המלך במועצה על ארץ ישראל, 1922-1947 (להלן: דבר המלך), מבחינים בין תוקף הנישואין מבחינת הצורה
(formal validity)
לבין תוקף הנישואין מבחינת כשרות הצדדים להינשא
(essential validity).
בשאלות של צורה מוחל חוק מקום עריכת הנישואין
(lex loci celebrationis).
בשאלת כשרות הצדדים מוחל חוק הדומיסיל בעת עריכת הנישואין
(lex domicilii)
או החוק של המקום שבו מיועדים הנישואין להתממש. כאשר עסקינן בנישואים אזרחיים בין יהודים בעלי כשרות להינשא זה לזה, תוקפם מבחינת צורת הנישואין (טקס אזרחי) ייבחן לפי החוק במקום עריכתם. בהנחה שטקס נישואים אזרחי הוא צורת נישואין תקפה במקום עריכת הנישואין, הנישואין מוכרים במשפט הישראלי, שכן לבני הזוג כשרות להינשא על פי דינם האישי. הדברים אמורים לגבי נישואים אזרחיים בנוכחות אישית (520א-ג).
(3) הגישה השנייה לבחינת תוקף הנישואים האזרחיים דוחה את תחולתם של כללי המשפט הבינלאומי הפרטי האנגלי (על הבחנתם בין תוכן לצורה) מפני הדין האישי. אם הדין הדתי שולל את הנישואין, הרי שאין להם תוקף במשפט הישראלי (520ד, ז).
(4) הוראתו של סימן 47 לדבר המלך, המחיל את הדין הדתי בתור דינו האישי של אזרח מקומי, אינה אלא “חוק מוניציפלי-פנימי גרידא”. הוראת הסימן כפופה לכללי המשפט הבינלאומי הפרטי. מכאן שתוקף של נישואין שערכו בני זוג יהודים מחוץ לישראל, אפילו היו שני בני הזוג אותה שעה תושבי הארץ ואזרחיה, ייקבע תוך התחשבות בכללי ברירת הדין המקובלים בישראל. על פיהם, הנישואין תקפים מבחינת הצורה (הדין הזר) ועל פי המהות (המשפט העברי), ועל כן הם נישואין תקפים בישראל (הן מבחינת ההיבט החיצוני והן מבחינת ההיבט הפנימי) (521ד-ה).
ג.
(1) ההכרה בתוקפם של הנישואין מתבקשת על פי כללי המשפט הבינלאומי הפרטי, המהווים חלק אינטגרלי של המשפט הישראלי. הם נקלטו בעבר מתוך המשפט האנגלי. עתה הם עומדים על רגליהם. הם מתפתחים עם פיתוח המשפט הישראלי. הם מהווים, על כן, אבר בלתי נפרד מהמשפט המקובל הישראלי. על פיהם, כאשר מצוי בנישואין אלמנט זר, יש להתחשב בו (521ב-ג).
(2) תוצאה זו מתבקשת גם על רקע מציאות החיים בישראל. אלפי יהודים, אזרחי המדינה ותושביה, מבקשים לממש את נישואיהם בדרך של נישואים אזרחיים המתבצעים מחוץ לישראל. זו תופעה חברתית שהמשפט צריך שיתחשב עימה (521ה-ו).
(3) הנכונות להכיר בתוקפו של סטטוס שרכשו יהודים – אזרחי המדינה או תושביה – בחסותו של דין זר שאינו נוגד את תקנת הציבור בישראל, מתחזקת לאור ההכרה במעמדה של הזכות לנישואין ולחיי משפחה ולאור החובה בדבר כיבוד התא המשפחתי (522א-ב).
ד.
(1) התשובה לשאלה כיצד מתגרשים בני זוג ישראלים, יהודים אזרחי המדינה או תושביה, אשר נישאו בנישואים אזרחיים מחוץ לישראל, מצוייה בסעיף 1 לחוק שיפוט בתי דין רבניים, ה’תשי”ג-1953, הקובע כי “ענייני נישואין וגירושין של יהודים בישראל אזרחי המדינה או תושביה יהיו בשיפוטם היחודי של בתי דין רבניים”. “ענייני גירושין” של יהודים כולל גם גירושין שלא בדרך של ‘גט’ (523ג- ד).
(2) בני זוג יהודים שנישאו מחוץ לישראל בנישואים אזרחיים, אינם נשואים אמנם כדת משה וישראל ואין הם זקוקים לגט. עם זאת, הם נשואים על פי הלכות בני נח, אשר הינן חלק מהמשפט העברי, והם זקוקים לפסק דין של גירושין. גט וגירושין אינם היינו הך (524ג- ד).
(3) למערכת השיפוט האזרחית אין חלופה אזרחית טובה ואפקטיבית להתרת קשר הנישואין בין שני בני זוג יהודים. לנוכח הבדיקה האינדיווידואלית הנדרשת בכל מקרה ומקרה באשר לתוקפם ההלכתי של הנישואים האזרחיים, שימור הסמכות בידי בית הדין הרבני מבטיח כי בעקבות פסק הגירושין ייחשב כל אחד מן הצדדים כפנוי, לפי דינו האישי (524ז – 525א).
ה.
(1) סמכותם של בתי הדין הרבניים לדון בגירושין של יהודים ישראלים שנישאו מחוץ לישראל בנישואים אזרחיים אינה משתרעת גם על ההיבטים הממוניים של הגירושין. סמכותם של בתי הדין הרבניים לדון בעניינים הממוניים הקשורים בתביעת הגירושין קבועה בסעיף 3 לחוק שיפוט בתי דין רבניים, שעל פיו יהא לבית דין רבני שיפוט ייחודי בכל עניין הכרוך בתביעת הגירושין, לרבות מזונות לאישה ולילדי הזוג (525א-ב).
(2) כדי שהכריכה בתביעת גירושין תשמש נימוק לשלילת הסמכות של בית המשפט האזרחי בעניין הכרוך, נדרש בעל דין, המסתמך על הכריכה, לעמוד בשלושה תנאים: עליו לתבוע בכנות גירושין; עליו לכרוך כדין את העניין הנוסף; עליו לכרוך בכנות את העניין הנוסף. שלושת מבחני העזר נועדו למנוע ניצול לרעה של הסדר הכריכה על ידי מי מבני הזוג (525ג-ד).
(3) בן זוג יהודי שבחר להינשא בטקס אזרחי מחוץ לישראל ופונה לבית דין רבני שאינו מכיר בגילויים של סטטוס הנישואין במישור החיובים בין בני הזוג, אינו פועל ב’כנות’ אם הוא מבקש להביא גם את ענייני הממון והרכוש לפני בית הדין הרבני. במצב דברים זה, בכריכת ענייני הרכוש טבוע שימוש לרעה בכלי המשפטי של ‘כריכה’ (525ו-ז).
(4) כפיית התדיינות על בן הזוג בפורום המתכחש לגילויים הרכושיים של סטטוס הנישואין, מנוגדת לעקרונות הצדק. בנסיבות אלה, כריכה במטרה להעניק לבית הדין סמכות שיפוט ייחודית אינה יכולה להיחשב כריכה ‘כנה’. זאת ועוד: מכיוון שהמשיב 2 הגביל את הכרתו בנישואים האזרחיים בין יהודים אזרחי המדינה ותושביה אך להיבט החיצוני בלבד, מן הראוי לשקול אם גם ענייני החזקת הילדים של בני הזוג – שהינם עניין ‘פנימי’ מובהק – יהיו בסמכותם של בתי המשפט האזרחיים, ואין מקום לכרכם “מטיבם ומטבעם” עם הגירושין, שלא נועדו אלא להסדיר את ‘יחסי החוץ’ של הצדדים בלבד (526א-ב).
ו.
(1) לעניין העילות שלפיהן יפסוק בית הדין הרבני בתביעה לגירושין או להתרה של נישואים אזרחיים, תיתכנה כמה אפשרויות. האפשרות האחת היא שעצם העובדה שהנישואין לא נערכו כדת משה וישראל מקימה עילה להתיר את הנישואין. אפשרות שנייה היא כי חייבת להתקיים עילה הלכתית – כאילו היו הנישואין כדת משה וישראל – לגט. אפשרות שלישית היא כי בית הדין יפסוק גירושין רק על פי עילות הגירושין הקיימות בדין מקום עריכת טקס הנישואים האזרחי. על פי גישה רביעית, עילת הגירושין נעוצה במערכת היחסים ובמציאות החיים המתקיימת בפועל בין בני הזוג. עילת הגירושין, לפי גישה אחרונה זו, היא – בעיקרו של דבר – קרע בלתי ניתן לאיחוי בין בני הזוג, שהביא לסיום הנישואין דה-פקטו (526ג-ה).
(2) עובדת הנישואים האזרחיים אינה יכולה להוות, כשלעצמה, עילה לגירושין. הדבר אינו עולה בקנה אחד עם ההכרה בתוקף הנישואין במשפט הישראלי ועם כיבוד הזכות לחיי משפחה (526ו-ז).
(3) עמדתו השלילית של הדין הדתי כלפי נישואים אזרחיים אינה יכולה להוביל להתרת קשר נישואין שנערך בחסותו של הדין האזרחי. הכרה בעילת גירושין כזו, אין בה משום התחשבות ראויה בדין שבחסותו נערכו הנישואים האזרחיים. כמו כן, אין לראות בנישואים אזרחיים, מעצם צורת היווצרותם, כלי הנותן בידי כל אחד מן הצדדים זכות מיידית, אוטומטית, להתרתם (526ז -527א).
ז.
(1) אין כל צידוק לייבא את דיני הגירושין של מי שנישא כדת משה וישראל אל אלה שנישאו מרצונם החופשי בנישואים אזרחיים ואינם נשואים כדת משה וישראל (527ה).
(2) בנישואין כדת משה וישראל, קשור בית הדין הרבני במגבלותיו של הדין הדתי. עילות הגירושין ההלכתיות הן מצומצמות. לעתים, הדבר מערים קשיים גדולים, יוצר חוסר שוויון וגורם מצוקה קשה לבני הזוג ולילדיהם (527ו).
(3) התרת נישואים אזרחיים באמצעות פסק דין לגירושין, ושלא באמצעות גט, נעשית על ידי בית הדין עצמו, שיכול לפסוק – על פי שיקול הדעת השיפוטי – גירושין ללא הטלת ‘אשמה’ ואף ללא הסכמתו של בן זוג סרבן. איש אינו נדרש לקנות את חירותו על ידי ויתורים ממוניים או אחרים. כמובן, שיקול הדעת של בית הדין הרבני, ככל שיקול דעת שיפוטי, לעולם אינו מוחלט. הוא מופעל במסגרת המטרות שהדין נועד להגשימן (527ז-528א).
ח.
(1) אין לקבל כי בית הדין מוגבל בעילות הגירושין המוכרות לפי דין מקום עריכת טקס הנישואים האזרחי (528ב).
(2) כללי המשפט הבינלאומי הפרטי מחייבים לכבד סטטוס זר, אך אין הם מצווים להכיר בכל גילוייו של אותו סטטוס לפי הדין הזר. ההכרה בסטטוס שיוצרים הנישואים האזרחיים, אין פירושה כי בית המשפט כבול בהשקפותיו של הדין הזר לגבי הזכות לגירושין (528ב-ג).
(3) ההכרה בסטטוס הזר משמעה, לעניין גילוייו המשפטיים, כאילו היה סטטוס מקומי. אם מרכז חייהם של בני הזוג מצוי בישראל, אין כל דופי בכך שהם יוכפפו להשקפותיה של החברה בישראל לגבי הזכות לגירושין ואופן יישומה הלכה למעשה (528ד).
ט.
(1) יש לקבל ‘עילת גירושין’ הנעוצה בקיומו של קרע בלתי ניתן לאיחוי בין בני הזוג. גישה זו תואמת את הגישות המודרניות באשר לעילות הגירושין, שאינן מבוססות אך על אשמה ואינן מוגבלות אך להסכמה (529ג).
(2) הרס חיי הנישואין הוא ‘עילת גירושין’ העומדת בפני עצמה. היא אינה יונקת חיותה מטקס הנישואים האזרחי. לא האופי האזרחי של הנישואין הוא העילה לגירושין, אלא יחסיהם של בני הזוג שהגיעו למשבר שאינו ניתן לאיחוי (529ד-ה).
(3) יש לאפשר למי שחי זמן רב בנפרד מבן או בת זוגו, לאחר שיחסיהם התמוטטו, לצאת ממסגרת הנישואין. לצד זה, יש להבטיח הסדרה צודקת והוגנת של חלוקת רכוש ותמיכה כלכלית בין בני הזוג (529ה-ו).
י.
(1) אין לקבל פרקטיקה של התרת הקשר באופן מיידי, ללא כל בירור של מערכת היחסים ובלי לנסות להשכין ‘שלום בית’ בין בני הזוג (530ב).
(2) האינטרס החברתי-ציבורי מחייב הגנה על התא המשפחתי ובכלל זה תא המושתת על נישואים אזרחיים בין בני זוג יהודים. גם במסגרת תביעות גירושין צריכה להתאפשר חתירה ל’שלום בית’, ליישוב הקרע בין בני הזוג ולשיקום התא המשפחתי (530ד-ה).
(3) לשמירה על יציבות הנישואין יש השלכות מרחיקות לכת גם על ילדיהם של בני הזוג. פירוק מיידי של התא המשפחתי, ללא כל ניסיון להשכין ‘שלום בית’, אינו עולה לרוב בקנה אחד עם טובתם של הילדים (530ה).
(4) עצם הצורך בשיתוף המדינה, באמצעות ערכאות שיפוטיות, בפירוק הנישואין, יש בו משום עיכוב או בלם מפני החלטות פזיזות ובלתי שקולות. אך אין להסתפק בכך. התרת הנישואין אינה יכולה להיעשות כלאחר יד, באופן מיידי ואוטומטי. טבעו של סכסוך בין בני זוג, שרוב רובו בסתר ורק אפס קצהו בגלוי. על בית הדין לעשות מאמץ להיכנס לעובי הקורה. עליו לקבל תמונה מלאה על מערכת היחסים במשפחה. עליו לבדוק שאכן הקרע בין בני הזוג אינו ניתן לאיחוי, עד כדי הרס חיי הנישואין (531א-ב).
(5) בסופו של יום, ההגנה על מוסד הנישואין לא תבוא בדרך של כבילת בני הזוג לקשר נישואין שהתפרק בפועל. אין לראות עוול בגירושין לפי דרישתו של אחד מבני הזוג כאשר התא המשפחתי התפרק בפועל וחיי הנישואין התרוקנו מתוכנם. גישה זו מאזנת כראוי בין הצורך להגן על יציבות הנישואין, מחד גיסא, ועל חירות הפרט בעיצוב חייו האישיים, מאידך גיסא (531ד, ו-ז).
(6) ככל שיש ביקורת על דיני ה’גירושין ללא אשמה’, בכך שהם מותירים את בן הזוג ה’חלש’ ללא הגנה כלכלית לאחר הגירושין, אין מתחייבת מכאן המסקנה שיש לשלול אפשרות זו. את הדאגה הכלכלית לבן הזוג החלש יש להשיג בדרכים אחרות. ההגנה על ‘צד חלש’ בקשר הזוגי אינה צריכה להיות בדרך של כבילת בן הזוג לקשר נישואין פורמלי שהתפרק בפועל (533ד).
יא.
(1) הזכויות ההדדיות בין בני הזוג – סטטוס הנישואין ‘כלפי פנים’ – נדונות בבית המשפט האזרחי. לעניין הדין שעל פיו ידון בית המשפט האזרחי, יהא על בתי המשפט האזרחיים לפתח דיני משפחה אזרחיים אלה (533ו-ז).
(2) המשפט האזרחי הישראלי כולל כלים משפטיים אשר בעזרתם ניתן לפתח דינים אלה. בראשם עומד המכשיר החוזי בכלל, ועקרון תום הלב בפרט (533ז -534א).
(3) המזונות ‘ה’אזרחיים יבטיחו את רמת חייו של בן הזוג ה’חלש’ ויאפשרו את שיקומו לאחר הגירושין. חזקת שיתוף הנכסים – ככל שהיא חלה בנישואין כדת משה וישראל – תחול, כמובן, בהתאם לתנאיה, גם על מי שנישאו בנישואים אזרחיים ויהא בה – ובהוראות חוק יחסי ממון בין בני זוג, ה’תשל”ג-1973 – כדי לתרום להגנת הצד החלש בחיי המשפחה, לקדם את השוויון בין בני הזוג ולהבטיח עצמאות כלכלית לאחר הגירושין (534ג).
יב.
(1) ההכרה ‘כלפי חוץ’ שמעניק המשיב 2 לנישואין האזרחיים בין יהודים על פי המשפט העברי עצמו היא בעלת חשיבות רבה. אף שאין בה הכרה ביצירת סטטוס מלא של נישואים אזרחיים, הרי שיש בה משום תרומה למניעת קרע בין הדין האזרחי לבין הדתי; בכך מתאפשר לדין האזרחי להכיר בסמכותם של בתי הדין הרבניים לפסוק בעניין הגירושין של בני זוג יהודים שנישאו בנישואים אזרחיים מחוץ לישראל; בכך מובטח כי ניתוק הקשר בין בני זוג יהודים שנישאו מחוץ לישראל ישחרר כל אחד מהם, הן על פי המשפט העברי והן על פי המשפט האזרחי – בין בדרך של גט (במקום שהוא נדרש) ובין בדרך של פסק גירושין שאינו גט (מקום שהוא נדרש) – מקשר הנישואין מקום שיש עילה ראויה לכך. בכך מושגת האפשרות כי כל אחד מבני הזוג, הגבר והאישה, יוכלו להינשא מחדש, אם הם יחפצו בכך, בלא שתתעורר כל בעיה של פסולי חיתון על פי המשפט העברי (535ד-ז).
(2) (אליבא דשופטת מ’ נאור): לא ניתן, עתה, להחזיר את הגלגל אחורנית ולבקש שהנישואין יותרו ‘כאילו’ היו נישואין כדת משה וישראל. דרישה זו אינה עולה בקנה אחד עם כוונתם המשותפת של הצדדים כשבאו בברית הנישואין. לצורות שונות של חיים בצוותא של בני זוג – נישואין על פי ההלכה, נישואים אזרחיים, חיים כידועים בציבור – עשויות להיות תוצאות שונות במקרה של פרידה. על הבוחרים באחד האפיקים של חיים משותפים – לתת את הדעת לכך (536ד-ה).
עתירה למתן צו על-תנאי ולצו ביניים. העתירה נדחתה.
מנשה בר שלטון, ינון בר שלטון – בשם העותרת;
שמעון יעקבי – בשם המשיבים 1 ו- 2 ;
גרשון שניידר, הודיה שניידר – בשם המשיב 3;
חיה זנדברג, סגן בכיר א’ לפרקליט המדינה – בשם היועץ המשפטי לממשלה.
ניתן היום, ל חשוון ה’תשס”ז (21/11/2006).