בג”צ 2222/99 אנז’ל (אורה) גבאי נ’ בית-הדין הרבני הגדול, פ”ד נד(5) 401 (2000)
בג”צ 2222/99
אנז’ל (אורה) גבאי
נגד
1. בית-הדין הרבני הגדול
2. בית-הדין הרבני האזורי בתל-אביב-יפו
3. יצחק גבאי
בבית-המשפט העליון בשבתו כבית-משפט גבוה לצדק
[26/11/2000]
לפני הנשיא א’ ברק והשופטים י’ אנגלרד, א’ פרוקצ’יה
העותרת (להלן – האישה) והמשיב 3 (להלן – הבעל) הם בני-זוג אשר ניהלו הליכי גירושין ממושכים בבית-הדין הרבני ובכללם גם הליכים לחלוקת הרכוש ביניהם. בית-הדין הרבני האזורי ובית-הדין הרבני הגדול הכריעו בהחלטות שנתנו בשאלת חלוקת הרכוש בין בני-הזוג. האישה עותרת לבית-המשפט הגבוה לצדק כי יורה על ביטולן של החלטות אלה מן הטעם העיקרי כי, לטענתה, הן ניתנו תוך התעלמות מההלכה הפסוקה בבית-המשפט העליון בבג”ץ 1000/92 (להלן – הילכת בבלי [1]), המחייבת את כיבודה ואת יישומה של הילכת השיתוף בנכסים בין בני-זוג, יציר הדין האזרחי, גם בהתדיינויות בפני בית-הדין הרבני, ולפיכך זכויותיה הקנייניות קופחו. כן מבקשת האישה כי בית-המשפט הגבוה לצדק יקבע, כי יש לחלק את כלל הנכסים שנצברו על-ידי בני-הזוג במהלך נישואיהם שווה בשווה ביניהם.
בית-המשפט העליון פסק:
א.
(1) על בני-זוג שנישאו קודם לכניסתו לתוקף של חוק יחסי ממון בין בני זוג, ה’תשלג-1973 חלה הילכת השיתוף בנכסים שהיא יציר ההלכה הפסוקה בדין האזרחי. על-פי הילכת בבלי [1], חלה הילכת השיתוף האזרחית בין בני-זוג גם בבתי-הדין הרבניים (413א-ו).
(2) על ערכאה שיפוטית הנדרשת להחיל את חזקת השיתוף בין בני-זוג לבחון בשלב ראשון אם נתקיימו התנאים הבסיסיים הנדרשים לצורך גיבושה של החזקה, קרי קיום חיי נישואין במשך תקופה ארוכה תוך מגורים משותפים וחיי שלום (416ב-ג).
(3) הוכחת תנאים אלה מקימה חזקה בדבר כוונה משוערת לשיתוף מלא בכל הנכסים, כאשר ברקעה של כוונה זו מצויים הרכיבים של “אורח חיים תקין” ו”מאמץ משותף” המשמשים זה עם זה בערבוביה (416ג)
(4) המגמה המסתמנת במשפט הינה של חיזוק הילכת השיתוף בין בני-זוג על רקע עקרון השוויון שנלווה לו ממד חוקתי. חיזוק זה מתבטא בהקלה הניתנת להוכחת התנאים לקיום חזקת השיתוף מצד אחד והחמרת התנאים לסתירת חזקה זו מצד אחר (416ד).
ב.
(1) קיום התנאי בדבר מאמץ משותף של בני-הזוג אינו מחייב בהכרח תרומה כספית של כל אחד מבני-הזוג למאגר הנכסים שלהם. גם השקעת מאמץ מבית בדאגה לקיום המשפחה תיחשב השתתפות במאמץ הכולל (415א-ב).
(2) עובדת רישומו של פריט רכוש על שם אחד מבני-הזוג הינה בעלת ערך הוכחתי מסוים במסגרת הילכת השיתוף, אולם אין בה כדי לשלול, מניה וביה, את החלת חזקת השיתוף עליו. במקום זאת יש לבחון לגופן את הנסיבות הרלוונטיות הכוללות הקשורות ברישום זה ואת השלכתן על יישומה של חזקת השיתוף (415ב-ג).
(3) חשבונות בנק המוחזקים על-ידי בן-זוג בנפרד מבן-זוגו עשויים להיחשב, חרף ההפרדה, רכוש משותף, אם שימשו את בני-הזוג, הלכה למעשה, כ”קופה רעיונית משותפת” (415ו).
(4) זכויות סוציאליות הנובעות מעבודת בן-זוג במהלך חיי הנישואין, כגון פיצויי פיטורין, זכויות פנסיה והפרשות לקופות גמל, נחזות בדרך-כלל כרכוש משותף (415ז).
(5) חזקת השיתוף עשויה להקיף גם נכסים שנפלו בירושה לאחד מבני-הזוג במהלך הנישואין וגם נכסים שנרכשו לפני הנישואין ובן-הזוג הביאם אל תוך הנישואין(416א-ב).
ג.
(1) במקרה הנדון הפעילו בתי-הדין הרבניים אמת-מידה המשעינה את חלוקת הרכוש על ממד רישום הנכס בלבד, ובכך חרגו מהדין המחייב על-פי הילכת השיתוף האזרחית (416ז-417ב).
(2) בהיעדר מימצאים מדויקים לגבי שווי כל פריט רכוש שחולק בהחלטות בתי-הדין הרבניים לא ניתן להסיק מסקנה כלשהי לגבי השאלה אם בפועל חלוקת הרכוש על-ידי בתי-הדין הביאה לתוצאה של שוויון חלוקתי בערכים כספיים בין בני-הזוג(418ה-ו).
(3) אשר-על-כן יש מקום לפסול את החלטות בתי-הדין הרבניים ולהחזיר את העניין לבית-הדין הרבני האזורי על-מנת שישוב ויפסוק בעניין חלוקת הרכוש בהתאם להילכת השיתוף (427ג).
ד.
(1) כל הכרעה על דרך הפשרה בדין האזרחי נשענת על גורם ההסכמה של הצדדים לגבי פן מסוים של ההליך: יהא זה הפן המהותי שעניינו תוכן ההסדר לגופו, ויהא זה הפן הדיוני שעניינו בשאלה מי הגורם שיפסוק במחלוקת, מה תהיה המסגרת הדיונית שבתוכה יפעל, ומה טיב האמצעים הדיוניים שיעמדו לרשותו בתהליך ההכרעה (420א).
(2) ככלל, הפן האזרחי של הפשרה עניינו ביישוב מחלוקת כאשר הצדדים לה נכונים להסדיר בהסכמה הדדית עניין שהיו חלוקים לגביו תוך ויתור כזה או אחר על מה שנראה לכל אחד מהם כזכותו המשפטית או הדיונית בנושא השנוי במחלוקת(420א-ב).
(3) לעומת זאת על-פי הדין העברי, מוסמך בית-הדין במקרים מסוימים לכפות פסק על הצדדים גם כאשר הצדדים אינם מסכימים לכך. כך הוא כאשר אין ראיות היכולות להכריע את הדין לכיוון כזה או אחר או כאשר מתעורר ספק בדבר כשרותן של ראיות, או כשיש צורך לחלץ בעל-דין מן הצורך להישבע על גירסתו (421ד-ה).
(4) גם פסק-דין כאמור מכונה “פסק פשרה”, אולם משמעותו שונה בתכלית ממושג הפשרה המוכרת בדין האזרחי, או מזו המוחלת דרך שיגרה בבית-הדין הדתי, בהיות אלה האחרונים מיוסדים על הסכמה של הצדדים למתן פסק תוך סטייה מדין מהותי או מכללי הדיון והראיות (422ד-ה).
(5) במקרה הנדון פסק בית-הדין האזורי את דין חלוקת הרכוש בין בני-הזוג על דרך מתן פסק פשרה כפויה על הצדדים, משמצא כי אינו יכול לקבל הכרעה בדרך אחרת. תוצאת פסק הפשרה שניתן הביאה לקביעה מהותית שעל-פיה יחולק רכוש בני-הזוג בהתאם למבחן רישום הזכויות בפריטי הרכוש השונים על שם בן-זוג זה או אחר (422ו-ז).
(5) במקרה הנדון פסק בית-הדין האזורי את דין חלוקת הרכוש בין בני-הזוג על דרך מתן פסק פשרה כפויה על הצדדים, משמצא כי אינו יכול לקבל הכרעה בדרך אחרת. תוצאת פסק הפשרה שניתן הביאה לקביעה מהותית שעל-פיה יחולק רכוש בני-הזוג בהתאם למבחן רישום הזכויות בפריטי הרכוש השונים על שם בן-זוג זה או אחר (422ו-ז).
(6) בהנחה שפסק הפשרה מהווה חלק מהדין העברי המהותי, כי אז אין הוא יכול לעמוד כנגד כלל מהותי אחר המשתקף בהילכת השיתוף בין בני-זוג החל על בית-הדין מכוח הדין הכללי ואשר תוקפו גובר על הדין העברי באותו נושא (423ב).
(7) לעומת זאת אם יונח כי פסק הפשרה הוא עניין הנמנה על סדרי הדין בבית-הדין הדתי, גם אז, ככזה, אין הוא יכול לעמוד כנגד ובסתירה לכלל מהותי של הדין האזרחי המחייב את בית-הדין באותו עניין משום שאין להפעיל אמצעי דיוני כאשר פירוש הדבר התרחקות או מניעת יישומו של הכלל המהותי (423ג, 424ו).
(8) אשר-על-כן הטענה כי השימוש באמצעי של פסק הפשרה מהווה אמצעי מוכר מתחום סדרי הדין במשפט העברי אינה יכולה לתרץ את סטיית בית-הדין מהחלת הילכת השיתוף החלה ומחייבת אותו (424ו-ז).
ה.
(1) הימנעות של בית-דין דתי מלהחיל כלל של הדין המהותי האזרחי יכול שתיחשב לחריגה מסמכות, הנכנסת לגדרו של סעיף 15(ד)(4) לחוק-יסוד: השפיטה. לעומת זאת יש הרואים בהחלטת בית-דין רבני הסוטה מדין אזרחי מחייב עניין הנופל לגדרו של סעיף 15(ג) לחוק-יסוד: השפיטה, וככזה, עניין הנכלל בגדר אותם מקרים שבהם רואה בית-המשפט צורך לתת סעד למען הצדק (426ב, ד).
(2) להבחנה זו עשויה להיות השלכה על היקפה של התערבות בג”ץ במעשה השיפוטי העומד לדיון. שהרי, אם מדובר בהחלטת בית-הדין החורגת מסמכות, דינה ייגזר בדרך-כלל לביטול. לעומת זאת אם יסווג העניין בגדר מקרה שיש לתת לגביו סעד למען הצדק, כי אז נתון שיקול-דעת רחב לבחון את מהות התוצאה שאליה הגיע בית-הדין ולהעמידה במבחן הצדק גם אם לא יושמו בדווקנות כל פרטי הדין האזרחי המתחייב בנתיב שנבחר להשגתה (426ה-ו).
(3) במקרה דנן אין צורך להכריע בין הגישות השונות, שכן על-פי כל אחת מהן אין ההחלטות שניתנו על-ידי בתי-הדין הרבניים יכולות לעמוד (426ז).
ו. (אליבא דשופט י’ אנגלרד):
(1) קיימת דעה חשובה, ולפיה הילכת השיתוף יש לה תחולה גם במסגרת ההלכה היהודית בישראל, אם מכוח המנהג, אם מכוח הסכמת בני-הזוג (“אומדנא”), אם מכוח תקנת הציבור. במקרה דנן אין להניח כי בתי-הדין הרבניים שללו באופן עקרוני את תחולת הילכת השיתוף (427ו-428א).
(2) בית-הדין הרבני הגדול ייחס במקרה דנן לבית-הדין הרבני הכרעה בעניין חלוקת הרכוש בדרך של הטלת פשרה על הצדדים בעל כורחם (429ו).
(3) הכרעה בדרך של הטלת פשרה על הצדדים מוגבלת, על-פי עקרונות המשפט העברי, למצבים חריגים ונעשית במקרים נדירים. במקרה דנן לא היה מקום להכרעה כזו, שכן בית-הדין האזורי ציין בהחלטתו כי הובאו לפניו ראיות בעניין הרכושי, והטלת הפשרה היוותה “שינוי חזית” בלתי צפוי שלבעלי-הדין לא ניתנה הזדמנות להתייחס אליה בטיעונם (431ה-ו, 432א-ב).
(4) אשר-על-כן, קביעתו של בית-הדין הגדול בטעות יסודה, ויש מקום לבטלה ולהחזיר את הדיון לבית-הדין האזורי כדי שיבחן את זכויות בעלי-הדין על-פי הילכת השיתוף ועל-פי ההוכחות שהובאו בפניו (432א).
התנגדות לצו-על-תנאי מיום 15/09/1999. העתירה נתקבלה. הצו-על-תנאי נעשה מוחלט. החלטות בית-הדין הרבני האזורי ובית-הדין הרבני הגדול בוטלו והדיון הוחזר לבית-הדין הרבני האזורי.
ציון סמוכה – בשם העותרת;
שמעון שובר – בשם המשיב 3.
ניתן היום, כ”ח בחשוון תשס”א (26/11/2000).