תקציר בג”צ 209/73‏ עודה (לאפי) (11/11/1973): בית משפט עליון דחה עתירה נגד החלטת משרד הפנים שלא ליתן אשרת ישיבת קבע ואזרחות ולגרש

בג”צ 209/73‏ עודה (לאפי) נ’ שר הפנים, פ”ד כח(1) (1973) 13

 

בג”צ 209/73

1. נג’לה חסין עלי עודה (לאפי)

2. מחמד מוסה מחמוד לאפי

נגד

שר הפנים

 

בבית-המשפט העליון בשבתו כבית-משפט גבוה לצדק

[27/05/1973, 05/09/1973, 11/11/1973]

לפני השופטים לנדוי, ברנזון, קיסטר

 

שני העותרים, בעל ואשתו, בעלי אזרחות ירדנית, מבקשים לחזור אל ביתם בבית- צפאפה. בקשתם לישיבת קבע בארץ נדחתה, ועל כך הם קובלים בעתירתם.

בית-המשפט הגבוה לצדק פסק:

א.

(1) (בעקבות בג”צ 482/71 [1]) שיקול-דעתו של שר הפנים, או מי שהוסמך על-ידו, להרשות או לסרב את הכניסה למדינת ישראל וישיבת קבע בה, הוא שיקול-דעת מוחלט.

(2) בבקשה לישיבת קבע בארץ אין טענת ההפלייה תופסת, מפני שהמדובר איננו בשמירת השוויון בין אזרח לאזרח, אלא רשויות המדינה פועלות בה כלפי חוץ והמדינה עמה היא העומדת כביכול מול מי שמבקש להשתקע בה לישיבת קבע.

(3) לשם שמירת אינטרסים חיוניים של המדינה ניתן לשר הפנים שיקול-הדעת המוחלט, שיוכל להרשות ליחיד או לסוג של אנשים ישיבת קבע, בעוד שהוא מסרב לאחרים.

(4) משוא-פנים כלפי אנשים “המקורבים למלכות” נוגד את עקרונות הדמוקרטיה ושחיון הכל בפני החוק.

ב. העובדה שהעותרים נמצאים בארץ, אחרי הארכות רשיון הביקור וצו-הביניים שניתן בבג”צ, אין בכוחה לשנות את מצבם לצורך העתירה, אלא יש לראותם כאילו מילאו בשעתו אחרי חובתם לעזוב את המדינה בתום תקופת הרשיון שניתן להם.

 

התנגדות צו-על-תנאי מיום כה אייר ה’תשל”ג (27/05/1973), המכוון למשיב והדורש ממנו לבוא וליתן טעם, מדוע לא יותר לעותרים להישאר בבית-צפאפה, בירושלים, כתושבי קבע, ומדוע לא יוענקו להם תעודות זהות ישראליות; וכן מדוע לא תבוטל החלמת מנהל הלשכה לעליה ומרשם, ירושלים, לפיה על העותרים וילדיהם לעזוב את הארץ. הצו-על-תנאי בוטל.

 

מ’ יאיר – בשם העותרים;

ד”ר מ’ חשין, המשנה ליועץ המשפטי לממשלה – בשם המשיב.

 

ניתן היום, טז חשון ה’תשל”ד (11/11/1973).

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *