תקציר בג”צ 206/70 שרגאי (02/11/1970): בית משפט עליון הצהיר שהחלטת בית דין רבני כי האשה מורדת והאיש פטור ממזונותיה אינה מחייבת את בית משפט בדונו בתביעת מזונות אשה

בג”צ 206/70 שרגאי נ’ בית-הדין הרבני הגדול, פד”י כד(2) 487 (1970)

 

בג”צ 206/70

המרצה 628/70

רות שרגאי

נגד

בית הדין הרבני הגדול ירושלים, בית הדין הרבני האזורי ירושלים ויהודה שרגאי

 

בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט גבוה לצדק

[2.11.70, 24.9.70, 14.9.70, 10.7.70]

לפני השופטים לנדוי, ויתקון, י’ כהן

 

הצו-על-תנאי שהוצא לבקשת העותרת מכוון נגד פסק-דינו של בית הדין הרבני הגדול על שתי הוראותיו העיקריות: זו האומרת שלענין המזונות דין העותרת הוא כרין מורדת, וזו המורה לבית הדין האזורי לדון ולפסוק בענין החזקת הילדים.

 

בית המשפט הגבוה לצדק פסק:

א.

(1) קיים הבדל מהותי בין קביעת בית הדין הרבני שהאשה היא מורדת “לכל דיני המורדת”, המפסידה מזונותיה כאחת מתוצאות מרידתה, לבין קביעתו שדינה של האשה כמורדת לענין המזונות בלבד (“מעין מורדת”).

(2) פסיקת בית הדין הרבני שהאשה היא “מעין מודדת” היא פסיקה בדיני מזונות, אשר אינה בתחום סמכותו הייחודית של בית הדין הרבני, ואין בה כדי להשפיע על תביעת המזונות המתבררת בפני בית המשפט המחוזי.

ב. משהמשיכה האשה בפניותיה לבית הדין הרבני, בענין החזקת הילדים, גם לאחר שתיק הגירושין נסגר, ובלא מחאה נגד סמכות בית הדין, הריהי קשורה בהסכמתה להת­דיין בפני בית הדין הרבני.

 

התנגדות לצו על תנאי מיום ו’ בתמוז תש”ל (10.7.70), המכוון למשיבים והדורש מהם לבוא וליתן טעם, מדוע לא תבוטל החלטתו של המשיב מס’ 1 מיום כ”ד במיון תש”ל (28.6.70), בתיק ערעור תש”ל/92, לפיה הוחלט, בין היתר, כי ל”ענין מזונות” דין העותרת כ”מורדת”, וכי יש להחזיר את הדיון למשיב מס’ 2 כדי שיפסוק בדבר החזקת הילדים, ומדוע לא יימנעו המשיבים מס’ 1 ומס’ 2 מלדון בענין החזקת הילדים ובענין זכות האשה והילדים למזונות. הצו-על-תנאי נעשה מוחלט בחלקו.

 

ד’ אבי-יצחק – בשם העותרת;

מ’ שרף – בשם המשיב מס’ 3;

לא הוגשו טענות בשם המשיבים מס’ 1, מס’ 2.

 

פסק-דין

השופט לנדוי: ושוב אנו נדרשים לדון בבעיה של תחימת התחומים בין סמכותו הייחודית של בית הדין הרבני בעניני נישואין וגירושין וסמכותו המקבילה של בית המשפט המחוזי בתביעות למזונות ולהחזקת ילדים.

העותרת והמשיב השלישי (להלן – המשיב) הם בעל ואשה, ולהם שני ילדים קטינים, בת תשע ובן שבע. בין בני הזוג פרצו סכסוכים וביום כ’ בכסלו תשכ”ט (11.12.68) הגישה העותרת תביעת גירושין נגד המשיב לבית הדין הרבני האזורי בירושלים. המשיב הגיב על כך ביום כ”ח בניסן תשכ”ט (16.4.69) בהגשת תביעה לשלום בית – שבית הדין יצווה על העותרת לחיות עמו חיים תקינים. להלן אומר המשיב בתביעתו שאם בית הדין לא יצליח בכך והעותרת תעמוד בסירובה, הרי היא מורדת, והוא מבקש להכריזה בתור שכזו, ולחיי­בה “לקבל גט וכל הכרוך בכך – של אשה מורדת”. כן ביקש המשיב מבית הדין שהחזקת הילדים תהיה אצלו, אם העותרת תעמוד במרדה, ושבכל מקרה יחליט בית הדין “בכל עניני הרכוש, לרבות מזונות האשה והילדים וכל הקשור בכך”.

בית־הדין האזורי התחיל לדון בתביעות וביום א’ בתמוז תשכ”ט (17.6.69) דחה את המשך הדיון לשמיעת עדי העותרת. אולם ב- ז’ באלול (21.8.69) הודיעה העותרת לבית הדין בעל-פה על ביטול תביעתה לגירושין, וביום כ”ד באלול (7.9.69) חזרה על הודעתה בכתב והצהירה כי היא מבקשת לסגור את תיק הגירושין. עוד לפני כן, ביום 69.7.7, הגישה העותרת בשמה ובשם הילדים תביעת מזונות נגד המשיב לבית המשפט המחוזי בירושלים, ובן ביקשה שם מתן צו למזונות זמניים.

ביום 5.9.69 דחה בית המשפט המחוזי את הבקשה למזונות זמניים. על כך ביקשה העותרת לערער לבית המשפט העליון. בקשתה (בר”ע 120/69 [1]) התבררה כערעור וביום 21.10.69 קיבל בית המשפט העליון את הערעור והחזיר את הדין לבית המשפט המחוזי, על מנת שידון בענין המזונות הזמניים לגופו (פסק הדין פורסם בפד”י, כרך כג(2), ע’ 171). בהתאם לכך הוציא בית המשפט המחוזי ביום 29.10.69 צו לתשלום מזונות זמניים על ידי המשיב לעותרת ולילדים.

ביום 11.11.69 התחיל בית המשפט המחוזי בבירור התביעה העיקרית לתשלום מזונות לאשה ולילדים. הוא הספיק עד כה לסיים את פרשת הוכחותיה של העותרת ולהתחיל בשמיעת עדי המשיב. העותרת מבקשת להוכיח בפני בית המשפט המחוזי שהיא זכאית למזונות אף שאינה גרה עם המשיב, ושאין היא מורדת.

לאחר הגשת התביעה למזונות בבית המשפט המחוזי פנה המשיב לבית הדין הרבני האזורי בבקשה להחליט באופן דחוף שהעותרת מורדת, וכן לדון בדבר החזקת הילדים. המשיב גם התנגד לביטול תיק הגירושין כבקשת העותרת. ביום ט”ז בשבט תש”ל (22.1.70) נתן בית הדין האזורי החלטה ברוב דעות לסגירת תיק הגירושין וכי “על האשה להוכיח נגד תביעת הבעל להכריז עליה כמורדת ולהצדיק את סירובה לחזור ולחיות עם בעלה בשלום”, ואילו “הבעל זכאי לטעון ולהוכיח נגד טענות האשה ועדיה שהשמיעה האשה בתיק הגירושין שבינתיים נסגר על ידי האשה, טרם הספיק הבעל להתגונן כנגד האשה והאשמותיה”.

על החלטה זו עירער המשיב לבית הדין הגדול לערעורים. בית הדין הגדול הציע לבני הזוג להשלים ביניהם. על כך הגיבה העותרת בכתב בסירוב מוחלט, בהטילה את מלוא האשמה בפירוד על המשיב, המציק לה לדבריה. בסיום מכתבה היא אומרת:

“בין יהודה שרגאי וביני נשרפו כל הגשרים ואין שום תקווה להקימם מחדש, גם לא על ידי מתן נסיון נוסף אשר אין לי כל ספק שיגרום לי רק סבל נפשי שהוא מעבר לכוחותי.”

על עמדה בלתי פשרנית זו חזרה העותרת בישיבה בפני בית הדין הגדול שהתקיימה ביום י’ במיון תש”ל (14.6.70), אליה הוזמנו בני הזוג, בעוד שהמשיב טען שאין סיבה מדוע “לא יחיו הוא ואשתו יחדיו בשלום” והוסיף כי הוא “מוכן להתחייב שלא יהיו שום דברים מצדי שלא כהוגן ואם בית הדין יקבע בינינו סדרי חיים, אעשה את הכל כדי למלא אחרי זה”.

אחרי שמיעת טענותיהם של בני הזוג נתן בית הדין הגדול ביום כ”ד בסיון (28.6.70) את פסק דינו, נשוא העתירה שלפנינו, ובו נאמר:

“אחרי שמיעת הערעור, ואחרי שהמערער הצהיר בפנינו שהוא רוצה בשלום ומוכן לקבל עליו את כל התנאים שיוטלו עליו על ידי בית הדין בקשר להסדר של שלום, ואחרי שהמשיבה עומדת בסירובה להשלים עם המערער אפילו לתקופה של נסיון, ואחרי העיון בכל החומר ולאור טענות הצדדים לפני בית־הדין האזורי ולפנינו, אנו קובעים כי סירובה של המשי­בה לחזור ולחיות עם המערער בשלום, אין לו הצדקה, ולענין מזונות דינה כמורדת.

אין בקביעה זו כדי להכריזה, בשלב זה, כמורדת, לענין להפסידה כתובתה ויתר זכויותיה הממוניות, פרט למזונות, אם ישנן כאלה. אשר לערעור בדבר סגירת תיק הגירושין. אין אנו רואים יסוד לער­עור ולפי הנסיבות של המקרה הזה היתה למשיבה הזכות לבטל את תביעתה לגירושין.

אשר לערעור בענין החזקת הילדים, שהם בת ובן לאחר גיל שש, אנו מחליטים להחזיר את הדיון לבית הדין האזורי לברר מהי טובתם של שני הילדים, להיות עם אביהם, או אצל אמם, ולהחליט בהתאם.”

הצו-על-תנאי שהוצא לבקשת העותרת מכוון נגד פסק-דין זה על שתי הוראותיו העי­קריות: זו האומרת שלענין המזונות דין העותרת הוא כמורדת וזו שהורתה לבית הדין האזורי לדון ולפסוק בענין החזקת הילדים. אדון בשני ענינים אלה כסדרם.”

העותרת טוענת שההחלטה לראותה לענין המזונות כמורדת הינה בטלה מחוסר סמכות, היות וענינה של ההחלטה הוא מזונות, ואילו היא, העותרת, אינה מסכימה להתדיין על מזונותיה בפני בית הדין הרבני, והשתמשה בזכות הברירה הנתונה לה לפי סעיף 4 של חוק שיפוט בתי דין רבניים (נישואין וגירושין), תשי”ג-1953, והביאה את תביעתה למזונות בפני בית המשפט המחוזי. כן היא טוענת שבפסיקה זו של בית הדין הגדול יש משום התערבות בהליכי תביעתה למזונות בפני בית המשפט המחוזי – התערבות הנוגדת את הסדר הציבורי ואת חובת הכיבוד ההדדי בין בית דין ובית משפט. ועוד היא אומרת שבית הדין הגדול פגע בעיקרי הצדק הטבעי, היות ושלל ממנה את מזונותיה, בלי לשמוע את הוכחותיה על כך, שיש לה סיבות מספיקות לסירובה לגור יחד עם המשיב.

אך עדיין עומדת השאלה העיקרית, אם בית הדין הרבני היה מוסמך לפסוק בענין המזונות, מתוך מגמה ברורה לחייב בפסיקתו גם את בית המשפט המחוזי בתביעת המזונות שהוגשה לפניו על ידי העותרת. זו שאלה של סיווג או מיון של תוכן פסיקתו של בית  הדין הגדול: אם הוא פסק בענין של “מורדת”, פסק בתחום סמכותו הייחודית, אך אם פסק בענין של מזונות, אין פסיקתו מחייבת את בית המשפט המחוזי, כי אין בכוחו של בית הדין להפסיק בדרך זו תביעת מזונות שהוגשה כדין על ידי העותרת.

על יסוד האמור אני מציע לעשות את הצו-על-תנאי מוחלט בחלקו, בדרך מתן הצהרה שקביעת בית-הדין הגדול בענין המזונות בפסק דינו מיום כ”ד בסיון תש”ל (28.6.70) אינה מחייבת את בית המשפט המחוזי בתביעת המזונות שהוגשה לפניו על־ידי העותרת ולבטל את הצו-על-תנאי במה שנוגע לסמכות בתי הדין הרבניים להמשיך ולדון בענין החזקת הילדים.

ברצוני להוסיף שבא-כוח המשיב הצהיר לפנינו ביום התשובה, שאם העותרת לא תסכים לחיות בשלום עם המשיב, הוא ידרוש לתת לה גט של מורדת, ובא-כוח העותרת הצהיר לפנינו מצדו שהעותרת מוכנה לקבל את הגט מן המשיב, ואם הבנתיו נכון, היא מוכנה גם לוותר על תביעותיה הממוניות, וכן היא תסכים שבית הדין הרבני יפסוק בענין החזקת הילדים. נוכח הצהרות אלה אינני רואה מדוע לא יושם עתה קץ לסכסוך המר הזה. רק יצר ההתנצחות של בני-הזוג (או של מי מהם) יוכל עוד למנוע זאת.

 

השופט ויתקון:

בענין המזונות לעותרת אני מסכים לתוצאה שאליה הגיע חברי הנכבד, השופט לנדוי, ומטעמו, אך בלי להביע דעה על יתר נימוקי העתירה לענין זה. בנוגע להחזקת הילדים, אני מסכים לכל אשר אמר חברי.

 

השופט י’ כהן:

אני מסכים לתוצאה שאליה הגיע חברי הנכבד השופט לנדוי, ולנימוקיו בסייג אחד. אין אני בטוח כלל שניתן ליישב פסק דין זה עם כמה מפסקי דין שניתנו בבית משפט זה בעבר. כוונתי בעיקר לפסק הדין בענין מקיטן (ע”א 54/65 [6]).

בנתון להערות הנ”ל אני מצטרף לדעת חברי, השופט לנדוי.

 

הוחלט לעשות את הצו-על-תנאי מוחלט בחלקו, בדרך מתן הצהרה שקביעת בית הדין הגדול בענין המזונות בפסק דינו מיום כ”ד בסיון תש”ל (28.6.70) אינה מחייבת את בית המשפט המחוזי בתביעת המזונות שהוגשה לפניו על ידי העותר ולבטל את הצו-על-תנאי במה שנוגע לסמכות בתי הדין הרבניים להמשיך ולדון בענין החזקת הילדים. אין צו להוצאות בעתירה זו.

 

ניתן היום, ג’ בחשון תשל”א (2.11.1970).

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *