תקציר בג”צ 202/57 סידיס (24/11/1958): בית משפט עליון פסק כי חקיקת חוק שיוויון זכויות האשה ביטלה את זכות האיש לנכסי מלוג של אשתו לפי דין תורה

בג”צ 202/57 סידיס נ’ בית-הדין הרבני הגדול ירושלים, פד”י יב (1958) 1528

 

בג”צ 202/57

סידיס

נגד

הנשיא וחברי בית-הדין הרבני הגדול ירושלים, שמואל סידיס ואח’

 

בבית-המשפט העליון בשבתו כבית-משפט גבוה לצדק

[24/11/1958 ,12/11/1958, 11/11/1958, 27/05/1958, 03/04/1958, 21/02/1958, 14/11/1957]

לפני השופטים זילברג, גויטיין, ברנזון

 

זכותו של הבעל לאכילת פירות בנכסי מלוג של אשתו נוכח הוראות חוק שיווי זכויות האשה, ה’תשי”א-1951.

זכותו של הבעל, זכות אכילת פירות נכסי מלוג, אינה רק זכות אישית, אובליגטורית, המחייבת את האשה למסור לבעלה את הפירות, אלא הינה אף זכות חפצית, ריאלית, הרובצת כשעבוד על נכסי האשה, ומקנה לבעל “קנין” מסויים בגוף הנכסים – אחד הסימנים המובהקים לאופי הריאלי של זכות זו הוא, כי לאחר שהבעל זכה בפירות, היינו כשהאשה כבר נשואה באחת משלוש דרכי הקידושין אין הוא יכול “להסתלק” מזכות זו, כי נשואה “ידו כידה” או אפילו “ידו עדיפה מידה” – דרכם של דיני ישראל, כדרך כל שיטות המשפט הנאורים, להבחין בין “זכות למשהו” (זכות תביעה, דרישה, חוב המגיע) לבין “זכות במשהו” (בעלות, שעבוד, זכות שימוש וכדומה); על הראשונה אפשר לוותר, להסתלק הימנה, ואילו את השנייה אפשר רק להקנות או להעביר על-ידי מכירה, מתנה, הקדש הפקר וכיוצא בזה – גם זכות אכילת הפירות של נכסי מלוג, לא “זכות למשהו” אלא זכות “במשהו” – זכותו של הבעל אינה מצטמצמת רק בגבול אכילת הפירות, אלא אוצלת גם על בעלות האשה בגוף הנכסים, גורמת לכך כי “קנין הפירות” שלו הוא כמעט “קנין הגוף” ממש, כפי שנובע הדבר מתוך “תקנת אושא – נוכח האמור לעיל אין מנוס מן המסקנה כי כתוצאה מהוראת סעיף 2 לחוק שיווי זכויות האשה בוטלה במדינת ישראל, מבחינה חילונית, במשפט הפוזיטיבי המקומי, זכותו של הבעל היהודי לאכול פירות נכסי מלוג של אשתו, הואיל והוראה זו אינה יכולה לדור בכפיפה אחת עם זכות אכילת הטירות הקנויה לבעל על-פי דיני ישראל – הוראת סעיף 2 הנ”ל היא לא רק מטריאלית כי אם יש לה גם גוון פרוצסואלי האוסר על בתי-המשפט ובתי-הדין לפסוק בניגוד להוראותיו המטריאליות, ועקב הציווי הזה נהפך חוק שיוויון זכויות האשה לחוק רטרואקטיבי החל גם על זכויות שנרכשו או נולדו לפני פרסומו – פסק-דין הצהרתי המכריז על קיום זכות מסויימת אינו “משריין” אותה בפני “פגיעתו” של המחוקק – ההצהרה אינה מוסיפה כוח ועוצמה לזכות המוצהרת, היא רק שומרת עליה מפני כפירה והכחשה עתידה, ובכך נשתנה פסק-דין הצהרתי מפסק-דין מצווה ומחייב – בסעיף 10 לחוק הדיינים, ה’תשט”ו – 1955, הושמטה אמנם משבועת הדיינים המלה “ולחוקיה” (של מדינת ישראל) המצויה בשבועת השופטים האזרחיים לפי סעיף 11 לחוק השופטים, ה’תשי”ג – 1953, אך ספק גדול הוא אם יש בכלל ערך משפטי כלשהו (להבדיל ממוסרי) לנוסח השבועה – נראה כי כל שופט, ואפילו אם הוא דיין, מושבע ועומד, מעצם תפקידו, לפסוק בהתאם לחוק – חוקי מדינת ישראל מחייבים לפעמים, את השופטים האזרחיים לפסול פסק-דין דתי הנוגד את חוקי המדינה – חוק בתי-המשפט, ה’תשי”ז-1957 הוא מאוחר גם לחוק הדיינים, ואף-על-פי-כן הוא, במידה מסויימת, “מטיל מרות” של בית-המשפט האזרחי על בית-הדין הדתי.

דיון נוסף – דרושים נימוקים חזקים ביותר כדי להניע את בית-המשפט הגבוה לצדק להחליט בחיוב בדבר דיון נוסף – לעומת סעיף 8(ב) לחוק הנ”ל, לא דרש המחוקק בסעיף 8(א) שההלכה שנפסקה יהיו בה משום חשיבות, קושי או חידוש, ומכאן שלבית-המשפט בדונו בבקשה לפי סעיף 8(א) שיקול-דעת רחב יותר – היזקקות יתר למוסד של דיון נוסף תפגע קשה בעקרון הסופיות של החלטות בית-המשפט העליון ולא זאת הייתה כוונת המחוקק – במקרה כגון זה שלפנינו, פסק-הדין אינו בעל אופי מהפכני אלא מסתפק בפירוש הוראות ברורות שבחוק ואין כאן מקום לדיון נוסף.

 

לויצקי ו- ארונובסקי – בשם המבקשת;

אין הופעה בשם המשיבים מס’ 1 ומס’ 2;

קרונגולד – בשם המשיב מס’ 3;

המשיב מס’ 4 טען לעצמו;

אין הופעה בשם המשיב מס’ 5.

 

ניתן היום, כח חשוון ה’תשי”ט (11/11/1958).

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.