תקציר בג”צ 1986/06 פלונית (27/05/2008): בית משפט עליון קיבל עתירה נגד החלטת בית דין רבני לערעורים שלא ליתן הארכת מועדת להגשת ערעור

בג”צ 1986/06 פלונית נ’ בית הדין הרבני הגדול (27/05/2008)

 

בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט גבוה לצדק

בג”ץ 1986/06

 

בפני:

כבוד הנשיאה ד’ ביניש

כבוד השופטת ע’ ארבל

כבוד השופט י’ דנציגר

 

העותרת:

פלונית

נ ג ד

המשיבים:

1. בית הדין הרבני הגדול

2. פלוני

 

עתירה למתן צו על תנאי

 

תאריכי הישיבות:

כ”א באייר התשס”ז (9.5.07)

י”ב באדר ב’ התשס”ח (19.3.08)

 

בשם העותרת:

עו”ד א’ ון-קרפלד; עו”ד ל’ אליאב

בשם המשיב 1:

עו”ד ש’ יעקבי

בשם המשיב 2:

עו”ד צ’ שטרסברג

 

פסק-דין

 

השופטת ע’ ארבל:

 

העתירה שלפנינו מופנית נגד החלטת בית הדין הרבני הגדול לדחות את בקשת העותרת להארכת מועד להגשת ערעור על פסק דינו של בית הדין הרבני האזורי בירושלים, אשר במסגרתו נדחתה תביעתה להכרה בזכויותיה בדירה בה התגוררה עם המשיב 2 ועם ילדיהם המשותפים.

ביום 9.5.07 התקיים דיון ראשון בעתירה ובעקבותיו הוצא ביום 17.8.07 צו על-תנאי. לאחר שהוגשו תגובות עדכניות מטעם הצדדים התקיים ביום 19.3.08 דיון נוסף בעתירה. עתה הגיעה העת להכריע בעתירה.

 

הרקע לעתירה

1. העותרת והמשיב 2 נישאו בשנת 1987 ולהם שישה ילדים, אשר במועד הגשת העתירה היו כולם קטינים. בשנת 2000 החלו להתנהל בין בני הזוג הליכי גירושין בבית הדין הרבני האזורי בירושלים: תחילה, הגיש המשיב 2 לבית הדין הרבני תביעה נגד העותרת לשלום בית ולחלופין לגירושין, ובה כרך את כל ענייני הרכוש המשותף של בני הזוג. בהמשך, הגישה גם העותרת לבית הדין תביעת גירושין ובה כרכה אף היא את נושא הרכוש. ביום 28.7.03 הכריז בית הדין על גירושיהם של בני הזוג בפסק דין שזו לשונו:

“א. הצדדים מתגרשים זמ”ז הג”פ כדמו”י.

ב. לצדדים אין דירה משותפת.

ג. לצדדים 6 ילדים משותפים שנמצאים בנתיים בהחזקה זמנית של האם והאב משלם מזונות לפי פס”ד של בימ”ש.

ד. האב מקבל את הילדים לביקורים כפי הסדר שנקבע בביה”ד יקבע תאריך לדיון.

ה. האישה ויתרה על כתובתה” (נספח כ”ו לעתירה).

אף שנושא חלוקת הרכוש המשותף של בני הזוג נדון במסגרת ההליכים שהתנהלו בפני בית הדין עובר למתן פסק הדין, בפסק הדין עצמו לא הוכרע נושא זה. בהמשך, התנהלו בין הצדדים מגעים להסדרת הסוגיות הרכושיות וכן התנהלו בפני בית הדין הרבני האזורי דיונים בנושא. בסיכומו של דבר, ביום 14.4.05 דחה בית הדין הרבני האזורי את תביעת העותרת בהתייחס לזכויותיה בדירת המגורים של המשפחה (להלן: הדירה). בית הדין התייחס להסכם שנערך בין בני הזוג בשנת 2000 ובו הועברו לעותרת מחצית הזכויות בדירה, אך ציין מנגד כי ההסכם כלל לא הובא לידיעת בית הדין; כי במהלך כל הדיונים בפניו ובטיוטות שגובשו להסכמים בין בני הזוג לא עלה מצד העותרת כל טיעון ביחס לבעלותה על הדירה; וכי תביעתה בעניין זה הוגשה על-ידי בא-כוחה רק בחלוף שנה ממועד הגירושין. לסיכום, קבע בית הדין כי “לאור כל הנ”ל אין ביה”ד נזקק לתביעה חדשה על הסכם ממונות שערכו הצדדים אצל עו”ד”, ומשכך – נדחתה הלכה למעשה תביעת העותרת בעניין זה.

2. העותרת, אשר סברה כי יסודו של פסק הדין בטעות, ביקשה לערער עליו לבית הדין הרבני הגדול. מאחר ומצבה הכלכלי לא אפשר לה להעמיד לעצמה ייצוג משפטי, פנתה העותרת ביום 1.6.05 ללשכה לסיוע משפטי לקבלת סיוע בהגשת הערעור. יצוין, כי אין מחלוקת בין הצדדים על כך שפסק הדין, אשר ניתן כאמור ביום 14.4.05, הודפס רק ביום 3.5.05, נשלח לידי בא-כוחה של העותרת דאז ביום 5.5.05, והגיע לידיו בפועל במועד כלשהו לאחר מכן שאינו ידוע לעותרת במדויק.

עקב עיכובים שחלו בטיפול בפניית העותרת ללשכה לסיוע משפטי, ולטענתה – חרף פניותיה להחשת הדבר, העותרת זומנה לראיון בלשכה רק ביום 1.1.06. ביום 22.1.06 – בחלוף למעלה משישה חודשים ממועד פנייתה הראשונה – נענתה בקשת העותרת לקבלת ייצוג. מינוי לייצוגה של העותרת נתקבל בפועל במשרד באת-כוחה הנוכחית ביום 24.1.06. מספר ימים לאחר מכן, ביום 30.1.06 – ומשחלף בינתיים המועד להגשת ערעור על פסק הדין – הגישה העותרת לבית הדין הרבני הגדול, באמצעות באת-כוחה, בקשה להארכת מועד להגשת ערעור ולצידה את הערעור עצמו. ביום 1.2.06 דחה בית הדין הרבני הגדול את הבקשה להארכת מועד, בקבעו כך:

“ביה”ד הגדול החליט כדלהלן:

“הבקשה להארכת מועד להגשת ערעור על פסק דין שניתנה ביום ה’ בניסן תשס”ה נדחית”” (נספח א’ לעתירה).

 

על כך העתירה שלפנינו.

 

טענות הצדדים

3. לטענת העותרת, בדחותו את בקשתה להארכת מועד ובסירובו לקבל את ערעורה לרישום ולדיון – כמו גם בעשותו שני אלו בלא לנמק את החלטתו – חרג בית הדין הרבני הגדול מסמכותו. ראשית, טוענת היא כי מאחר והטעם לאיחור שחל בהגשת הבקשה היה העיכוב שאירע בקבלת ייצוג משפטי מטעם הלשכה לסיוע משפטי – עניין שלא היה תלוי בה אלא בלשכה – היה על בית הדין להיעתר לבקשה. שנית, טוענת היא כי דחיית בקשתה להארכת מועד עומדת בניגוד לפסיקה הקובעת כי צורך בסיוע משפטי ועיכוב בקבלתו עשויים להוות טעם מיוחד למתן הארכת מועד. שלישית, מציינת העותרת כי ההחלטה האמורה פגעה בזכות הגישה שלה לערכאות ואף גרמה לה נזק בלתי-הפיך, שכן נמנעה ממנה האפשרות לערער על פסק דין שבמסגרתו נשללו ממנה זכויותיה בדירה בה התגוררה עם ילדיה במשך שנים, כמו גם במיטלטלין הרבים של בני הזוג וברכב המשותף, וכל זאת כשעסקינן באישה הסובלת מנכות קשה. רביעית, טוענת העותרת כי כעולה מכתב הערעור שהוגש, סיכויי הערעור להתקבל הינם טובים.

בהקשר אחרון זה ובכלל, מתייחסת העותרת בהרחבה לגופו של הסכסוך בין הצדדים באשר לזכויותיה בדירה ובתוך כך מציינת כדלקמן: במועד נישואי בני הזוג העניקו להם הורי המשיב 2 מתנה בסך של 250 אלף דולר לרכישת דירה, ואולם בתחילה עשו בני הזוג שימוש במתנה זו לצרכי מחייה שוטפים ולא ניצלו את הכסף לרכישת דירה. בשנת 1992 לערך רכשו בני הזוג את הדירה נשואת המחלוקת בשכונת נווה יעקב בירושלים, וזאת כשהם משתמשים בסכום של 70 אלף דולר שנותר ממתנת החתונה האמורה ובסכום נוסף של 75 אלף דולר שהורי המשיב 2 הסכימו לתת לבני הזוג בתנאי שירכשו דירה בתוך פרק זמן של שבועיים. לטענת העותרת, הגם שהדירה נרשמה על שמו של המשיב 2 בלבד, מדובר בדירה משותפת של הצדדים, ובהתאם לכך הם אף חתמו בפני עורך דין ביום 29.5.00 על הסכם מתנה שלפיו תירשמנה מחצית מהזכויות בדירה על שמה. בנוסף, חתמו הם על ייפוי כוח להעברת הזכויות בדירה לעותרת והעסקה אף דווחה לרשויות המס והונפק אישור מטעמן של האחרונות לרישום העותרת כבעלים בפנקסי המקרקעין. בסופו של דבר, במועד שבו המשיב 2 אמור היה לחתום על המסמכים להעברת הזכויות בדירה לעותרת, הוא חזר בו מהסכמתו לכך, ומטעם זה העברת הזכויות לא נרשמה בפועל בלשכת רישום המקרקעין. העותרת מוסיפה ומציינת כי התגוררה בדירה עם ילדיה עד ליום 20.2.02 לערך, שאז – עקב האלימות שספגה מהמשיב 2 – נמלטה מן הבית עם ילדיה למקלט לנשים מוכות. מאז, לא חזרו הם להתגורר בדירה. לטענתה, בניגוד לקביעת בית הדין הרבני, נושא זכויותיה בדירה הועלה על-ידה באופן מפורש ועקבי הן עובר לגירושיהם והן לאחר מתן פסק הדין לגירושיהם, וכך עולה לדבריה הן מכתב התביעה שהגישה, הן מפרוטוקול הדיונים שהתנהלו בפני בית הדין והן מהחלטות שונות שניתנו על-ידי בית הדין לאחר סידור הגט בהתייחס לבקשות שונות שהגישה בנושא.

על בסיס כל האמור, טוענת העותרת כי יש להורות על ביטול החלטת בית הדין הרבני הגדול לדחות את בקשתה להארכת מועד להגשת ערעור ולהורות לבית הדין לקבל את הערעור שהגישה לרישום ולדיון בפניו.

4. לטענת המשיב 2 אין מקום להיעתר למבוקש בעתירה הן מאחר ומדובר בניסיון להפוך את בית המשפט העליון בשבתו כבית משפט גבוה לצדק לכדי בית משפט לערעורים על החלטות בית הדין הרבני הגדול – דבר המנוגד להלכה הפסוקה, והן מן הטעם כי אף לגופם של הדברים אין כל הצדקה להתערב בהחלטת בית הדין הרבני, אשר ניתנה בהתאם לתקנות ולסדרי הדין הנוהגים.

אשר לבקשת העותרת להארכת מועד להגשת הערעור, טוען המשיב 2 כי זו נדחתה בדין, וזאת בפרט בהתחשב בכך שהעותרת היתה מיוצגת לאורך כל ההליכים בפני בית הדין הרבני; בכך שהעותרת לא טרחה לפנות לבאי-כוחה הקודמים בבקשה לסיוע משפטי; בכך שמאז פנייתה ללשכה לסיוע משפטי המתינה העותרת בחוסר מעש למעלה מחצי שנה מבלי לעשות כל ניסיון לזרז את מתן הייצוג; ובכך שמשיקוליה שלה העדיפה היא להמתין תשעה חודשים ממועד מתן פסק הדין ועד למועד הגשת הבקשה להארכת מועד לבית הדין הרבני, תוך שאף בבקשה זו לא פירטה כל טעם שיש בו כדי להצדיק את הארכת המועד שהתבקשה. לדבריו, הלכה למעשה מבקשת העותרת כי יתאפשר לה לערער על פסק הדין במועד ובאופן הרצוי לה, וזאת בהתעלם מהוראות סדרי הדין ומזכויותיו שלו כי בירור המחלוקות ביניהם בפני הערכאות השיפוטיות יסתיים.

אשר לסיכויי ערעורה של העותרת טוען המשיב 2 כי אלו הינם קלושים, וזאת תוך שהוא דוחה מכל וכל את טענותיה של העותרת בדבר זכויותיה בדירה. לדבריו, הדירה נרכשה בכסף שניתן לו במתנה על-ידי הוריו זמן רב קודם לנישואיהם ובהתאם לכך גם נרשמו הזכויות בה. הפעולות שבוצעו להעברת מחצית הזכויות בדירה לידי העותרת היו לטענתו חלק מניסיונותיה לפתות אותו לתת לה חלק ברכושו כתנאי להגעה לשלום בית – ניסיונות אשר לא צלחו בסופו של דבר.

5. המשיב 1 מצטרף ככלל לעמדת המשיב 2 כי דין העתירה להידחות. לדבריו, עם כל ההבנה למצבה הקשה של העותרת, לא היתה הצדקה להיעתר לבקשתה להארכת מועד, ומכל מקום, אין כל עילה להתערבותו של בית משפט זה בהחלטת בית הדין הרבני הגדול לדחות את הבקשה.

 

דיון והכרעה

 

סיכומם של הדברים

16. בית הדין הרבני הגדול – בהחלטה נעדרת הנמקה – דחה את בקשת העותרת להארכת מועד להגשת ערעור על פסק דינו של בית הדין הרבני האזורי. בהתחשב במהותו של הסכסוך בין הצדדים ובפגיעה שנגרמה עקב כך לזכות הערעור של העותרת, לזכות הגישה שלה לערכאות, וליכולתה להיאבק על זכויותיה הקנייניות, היה בהחלטתו זו משום פגיעה בכללי הצדק הטבעי המשולה לחריגה מסמכות. הגם שלא כל מקרה מעין זה יצדיק ביטולה של החלטה שניתנה בחוסר סמכות כאמור, ומבלי להתעלם מהאינטרס הברור של המשיב 2 בסופיות הדיון, בנסיבות העניין אני סבורה כי משהעיכוב שחל בהגשת הערעור נבע בעיקרו מנסיבות שלא היו בשליטת העותרת אלא בלשכה לסיוע משפטי שלשירותיה נזקקה; עקב מהות הליך הערעור שלגביו התבקשה הארכת המועד; ולאור סיכוייו הבלתי-מבוטלים של הערעור להתקבל, ההחלטה שלא להאריך לה את המועד להגשת ערעור – תוך שהלכה למעשה נמנע ממנה בעניין הנדון יומה בבית המשפט – החמירה עמה יתר על המידה ועל כן דינה להתבטל. יפים בהקשר זה הדברים הבאים, אשר נראה כאילו נכתבו ממש לענייננו אנו:

“יש לזכור, כאמור, כי אף ביישום סדרי הדין הנהוגים בפניו מחויב בית-הדין בשמירה על עקרונות היסוד של דיון בשיטת המשפט הישראלית, ובענייננו, ספק אם אלה נשמרו.

קשה להשתחרר מן הרושם, כי טענות רלוונטיות ומשמעותיות של העותרת לא זכו כלל לדיון או לאוזן קשבת – לא בפני בית-הדין האזורי ולא בפני בית-הדין לערעורים. נראה כי זכותה להישמע לא קוימה כהלכתה. במצב דברים זה סברתי כי נכון יהיה, למצער, לאפשר לעותרת את יומה בבית-הדין לערעורים” (עניין מואסי, בפסקאות 14-15).

17. בשולי הדברים אציין כי לכאורה עשויה היתה להתעורר בענייננו שאלה מקדמית והיא האם לכתחילה היתה לבית הדין הרבני, מכוח עקרון הסמכות הנמשכת, סמכות לדון בעניינים הרכושיים של בני הזוג לאחר שנתן פסק דין סופי לגירושיהם (והשוו: בג”צ 6103/93 לוי נ’ ביה”ד הרבני הגדול בירושלים, פ”ד מח(4) 591, 608-612 (1994); בג”צ 2893/03 פלונית נ’ בית-הדין הרבני הגדול, פ”ד נח(2) 550, 560-562 (2004); בג”צ 8638/03 אמיר נ’ בית הדין הרבני הגדול בירושלים, פסקאות 14 ו-25 (לא פורסם, 6.4.2006)). ואולם, משבני הזוג עצמם לא העלו כל טענה בנושא זה, לא ראיתי צורך להידרש לכך.

18. אשר על כן, אם דעתי תישמע, נורה על ביטול החלטתו של בית הדין הרבני הגדול מיום 1.2.06 ונאריך את המועד להגשת ערעור על פסק דינו של בית הדין הרבני האזורי מיום 14.4.05 עד למועד הגשתו בפועל על-ידי העותרת. העותרת תגיש אפוא את ערעורה לבית הדין הרבני הגדול לא יאוחר מיום 1.7.08. בית הדין הרבני ידון בערעורה וייתן את הכרעתו בו.

בנסיבות העניין, אציע לחבריי להימנע מליתן צו להוצאות במסגרת הליך זה.

 

הנשיאה ד’ ביניש:

 

אני מסכימה לפסק-דינה של חברתי השופטת ארבל, ורואה להוסיף דברים קצרים בתמיכה לעמדתה.

כפי שצוין בפסק-דינה של חברתי, בית-המשפט הגבוה לצדק אינו יושב כערכאת ערעור על פסיקתם של בתי-הדין הדתיים. בית-משפט זה ייזהר במיוחד מהתערבות בהחלטותיהם הדיוניות של בתי-הדין הדתיים, אך לא ימשוך ידו מכך במקרים חריגים ויוצאי דופן המחייבים זאת.

חברתי ראתה להתערב בהחלטתו של בית-הדין הרבני הגדול בעילה של חריגה מסמכות עקב סטייה מכללי הצדק הטבעי (סעיף 15(ד)(4) לחוק יסוד: השפיטה). כפי שציינה חברתי, בית-הדין הרבני הגדול לא נתן כל הנמקה להחלטתו לדחות את בקשתה של העותרת להארכת מועד להגשת ערעור, וזאת על-אף שאין מחלוקת (ואף לא נטען לפנינו) כי בית-הדין היה פטור מחובת ההנמקה. בהמשך פסק-דינה הבהירה חברתי כי יש להורות על ביטול החלטתו של בית-הדין הרבני הגדול בהתחשב במהות ההחלטה הנדונה והשלכותיה הקשות על העותרת וכן בהתחשב בתוכנה של ההחלטה.

לשיטתי, ההתערבות בהחלטתו של בית-הדין הרבני הגדול נדרשת גם בשל העילה של מתן סעד מן הצדק (סעיף 15(ג) לחוק יסוד: השפיטה), שיש לתת לה משקל בנסיבות העניין. כפי שציינה חברתי בפסקה 10 לפסק-דינה, העדר הנמקה אינו פגם המצדיק בהכרח ביטולה של החלטה שניתנה, והדבר תלוי בנסיבותיו של כל מקרה לגופו. בנסיבות המקרה שלפנינו, דומה כי ההצדקה להתערבותנו נובעת בעיקרה מהחשש מפני עיוות דין. כפי שהבהירה חברתי, העותרת איחרה בהגשת הערעור לבית-הדין הרבני הגדול עקב עיכוב בהסדרת ייצוגה מטעם לשכת הסיוע המשפטי, כאשר לא ניתן לומר כי לא פעלה בשקידה סבירה לשם מימוש זכויותיה. ההליך במסגרתו הוגשה הבקשה להארכת המועד להגשת ערעור, עניינו בדירה בה התגוררה העותרת עם ששת ילדיה משך חלק ניכר משנות הנישואין. כפי שציינה חברתי בפסק-דינה, קיימות אינדיקציות בתיק לכך שבניגוד לקביעתו של בית-הדין האזורי, העלתה העותרת במשך ההליכים בפני בית-הדין את הטענה כי היא בעלת מחצית מהזכויות בדירה ואף התייחסה בטיעוניה לקיומו של הסכם מתנה בין בני-הזוג. דומה כי על רקע הסיבות לעיכוב בהגשת הערעור וכן חשיבות העניין והשלכותיו הברורות מבחינתה של העותרת, היה מקום ליתן לה הזדמנות לשטוח טענותיה בפני בית-הדין הרבני הגדול לשם בירור טענותיה בנוגע לזכויותיה הקנייניות בנכס. משמעות דחיית הבקשה להארכת המועד עשויה להיות נוקשות בלתי מידתית בהפעלת סדרי-הדין, תוך פגיעה בזכותה של העותרת למצות הליכים ולהשמיע טענותיה בפני ערכאת הערעור כשהיא מיוצגת על-ידי עורך-דין בעניין שהוא הרה-גורל מבחינתה. בנסיבות חריגות ויוצאות דופן אלה, אני מסכימה כי מן הצדק להתערב בהחלטתו הנדונה של בית-הדין הרבני הגדול, להאריך את המועד להגשת ערעור ולאפשר לעותרת לברר את ערעורה לפניו.

 

השופט י’ דנציגר:

 

אני מסכים לפסק דינה של כבוד השופטת ארבל ומצטרף להערותיה של כבוד הנשיאה.

 

הוחלט כאמור בפסק דינה של השופטת ע’ ארבל.

 

ניתן היום, כ”ב באייר תשס”ח (27.5.08).

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *