תקציר בג”צ 1930/94‏ נתן (19/09/1994): בית משפט עליון דחה עתירה נגד אי ביטול התחייבות לשירות קבע כתנאי להכשרה כעיתונאי צבאי

בג”צ 1930/94‏ ‎נתן‎ ‎נ’ שר הביטחון, פ”ד מח(4) (1994) 643

 

בג”צ 1930/94

1. יובל נתן

2. גדי מונסה

3.אסף שריב

4. ינאי גוז

5. רוני כספי

6. אורי נסים

7. גל הורנשטיין

8. רוני רועי

9. סמדר הללי

10. יונתן לוי

11. יואב זאבי

12. אסף לויטין

נגד

1. שר הביטחון, מר יצחק רבין

2. ראש המטה הכללי, רב-אלוף אהוד ברק

3.ראש אכ”א, אלוף יורם יאיר

4. קצין חינוך ראשי, תא”ל שלום בן-משה

5. קצין שלישות ראשי, תא”ל חיים אשכנזי

 

בבית המשפט העליון בשבתו כבית-משפט גבוה לצדק

[19/09/1994]

לפני המשנה לנשיא א’ ברק והשופטים ג’ בך, מ’ חשין

 

העותרים, שהתחייבו לשרת בצה”ל, בתנאי שירות חובה, תקופה בת שישה חודשים בנוסף על תקופת שירותם הסדיר, מבקשים לבטל את התחייבותם.ההתחייבות האמורה ניתנה על-ידי העותרים, כתנאי מוקדם לשיבוצם בתפקידי כתבים ועורכים בעיתון “במחנה”, בתקופת שירותם הסדיר. כל אחד מן העותרים עבר קורס לכתבים צבאיים שנמשך כשישה שבועות, ובסיומו הוכר כל אחד כ”עיתונאי צבאי”. לטענת העותרים, זכאים הם לשרת בצה”ל ככל המגויסים האחרים, אשר לא חתמו על הצהרת התנדבות לשירות סדיר נוסף (שס”ן), מן הטעמים הבאים: רשויות צה”ל לא היו מוסמכות להתקשר עם העותרים בהתחייבות השס”ן; גם אם יש בידיהן סמכות כזו – היא הופעלה בהיעדר סבירות, דבר הפוסל את ההתחייבות; הרשויות הפלו אותם לרעה לעומת כתבים בעיתון צבאי אחר. עוד טענו העותרים, כי בחישוב תקופת שירותם יש לנכות את תקופת השירות הסדיר הנוסף שלה התחייבו, באשר תקופת שירות בהתנדבות מוכרת היא לניכוי מתקופת השירות הסדיר. העותרים סומכים טענתם זו על האמור בסעיפים 17(ב) ו-17(ז) לחוק שירות ביטחון [נוסח משולב], ה’תשמ”ו-1986. המשיבים טוענים, בין היתר, כי העותרים מבקשים להשתחרר מהתחייבותם המחייבת אותם, לאחר שזכו ליהנות מההסדר שעשו עם רשויות צה”ל. עוד טענו, כי תקופת השירות הסדיר הנוספת באה כנגד תקופת הכשרתם של העותרים לתפקידיהם; עתה, משקיבלו את שלהם – לרבות הכשרתם במסגרת שירותם להיות כתבים צבאיים – ולאחר שהם נתקבלו וחיילים אחרים נדחו, אין לאפשר להם ליסוב על עקביהם ולהתעלם מכל אשר היה כלא-היה. בית המשפט הגבוה לצדק פסק:

א.

(1) בקובעו את שנקבע בסעיף 17 לחוק שירות בטחון [נוסח משולב] – ובדברו ב”מתנדבים” – אמר החוק לפרוש חופתו על כל מי שמרצונו החופשי ובלא כפייה הצהיר כי מבקש הוא להוסיף ולשרת בשירות סדיר לאחר סיום השירות שהוא חייב בו על-פי חוק (651ב).

(2) “התנדבות”, בגדריו של החוק, פירושה הבעת רצון מתוך בחירה חופשית לשרת בשירות סדיר נוסף, מעבר לשירות החובה (651ב-ג).

(3) יהא אשר יהא הגורם הממריץ את פלוני ל”התנדב” לשירות סדיר נוסף; כל עוד מתחייב הוא מרצונו החופשי, יש לראותו כמתנדב, שהרי נטל על עצמו את שלא חייב היה ליטול על עצמו (651ג).

(4) בנסיבות דנן, לא הועמדו העותרים בפני מצב של אין בררה, בתחומי הסבירות, ו”התנדבותם” לא נבעה מאילוץ אשר עיקר את יסוד הרצון והבררה. הם השתוקקו עד למאוד לחתום על הצהרת ההתנדבות וכך לזכות בתפקידי כתבים בעיתו (651ד-ו).

ב.

(1) אין לקבל את הטענה, שלפיה בהתאם להוראות סעיפים 17(ז) ו-17(ב) לחוק שירות בטחון [נוסח משולב] אין על העותרים לשרת שירות סדיר נוסף. טענתם של העותרים, הסומכת על סעיפים אלה, אין בה ממש – לא בפירושו המילולי של החוק, לא בבחינת ההיסטוריה של החקיקה ולא לאור מטרתו ותכליתו של החוק (651ז- 652ב).

(2) סעיף 17(א) לחוק עניינו במי שאינו חייב בשירות סדיר ומתנדב, בעוד שסעיף 17(ב) עניינו במי שחייב בשירות סדיר ומתנדב לשירות סדיר נוסף. העותרים דנן הם מן האחרונים (652ד).

(3) סעיף 17(ז) לחוק מורה כי תקופת שירות ההתנדבות תופחת מתקופת השירות הסדיר שיהיה חייב בה המתנדב. לשון הסעיף היא לשון עתיד וממילא אין עניינו בעתירה דנן, שכן העותרים היו חייבים בשירות סדיר בעת שחתמו על הצהרת ההתנדבות (652ד-ה).

ג.

(1) תיקוני החקיקה העוקבים, מאז תחילתו של חוק שירות בטחון, ה’תש”ט-1949, ועד הנוסח המשולב של שנת ה’תשמ”ו, לא זו בלבד שלא נתכוונו ולא באו למנוע גיוס מתנדבים לשירות סדיר נוסף, אלא שמעיקרם נועדו הם לנטוע בחקיקה את מוסד ההתנדבות (653ו).

(2) הוראת סעיף 17(ז) לחוק שירות בטחון [נוסח משולב] – שעניינה התנדבות לשירות סדיר שאינו שירות סדיר נוסף – הגיונה כל הימים כהגיונה בעת שראתה אור עולם: ניכוי תקופת התנדבות של מי שאינו חייב בשירות סדיר משירות סדיר שאותו אדם יהיה חייב בו לימים; התנדבות לשירות סדיר שניתן לנכותה משירות סדיר, אין ולא כלום בינה לבין התנדבות לשירות סדיר נוסף, שאין הוא מנוכה מן השירות הסדיר (653ז-654א).

(3) פירושם של העותרים לחוק יש בו כדי לסכל מעצמו את עצם החוק ובוודאי יש בו כדי להצמית את תכלית החקיקה, וממילא נדון הוא לכישלון (654ב-ג).

ד.

(1) קיימות נסיבות מיוחדות לכל אחד ואחד מן הכתבים האחרים בעיתון, ויש להבחין גם בין העותרים לבין בעלי מקצועות אחרים בעיתון, שתקופת הכשרתם קצרה יותר (654ו-ז).

(2) בנסיבות דנן, כתבים בעיתון צבאי אחר לא הוחתמו על התחייבות לתקופת שירות סדיר נוספת, מחמת תקלה. טעות, אם טעות בתום-לב היא, לא תשמש יסוד לטענת הפליה, שכן סדרי מינהל תקינים מחייבים שתקלה במקום אחד אין בה כדי להצדיק תקלה במקום אחר (654ז-655א).

ה.

(1) בג”צ לא יושיט סעד לעותר האומר להתכחש להתחייבותו או למבקש להפר חיוב שנטל על עצמו; ההלכה כי הסכמים יש לכבד חותכת את שיטת המשפט לרוחבה, וכוחה עמה בשדה המשפט הציבורי ככוחה בשדה המשפט הפרטי (655ב-ג).

(2) בנסיבות דנן, מדובר על חיילי שירות סדיר המתנדבים לשירות סדיר נוסף והתנדבות זו כרוכה ושלובה בשירות הסדיר גופו, הכפוי על המשרתים בו. יסוד הכפייה הכרוך בשירות מקשה על לימוד גזרה שווה מתקדימי ההלכה האמורה. על-כן, יש לבדוק אם רשויות הצבא נהגו בעותרים בהגינות ראויה, הגינות הנדרשת מכל רשות ציבורית העושה שימוש בשיקול-דעתה, לא כל שכן בנסיבות של כפייה (657ו-ז).

ו.

(1) לא יהא זה ראוי להגביל את דרכי התקשרותם של שלטונות צה”ל עם חיילים, למילוי תפקידים שונים, המחייבים, בין השאר, תקופות הכשרה או שירות ארוכות. לצבא צרכים משלו, והוא שיעשה את תכנון כוח האדם בו למילוי צרכים אלה כהלכתם וכסדרם (659א-ב).

(2) ראוי הוא – ו”ראוי” הוא מושג משפטי המצמיח זכות וחובה – ששלטונות צה”ל יקפידו הקפד היטב כי לא ייעשה שימוש יתר בכוחם לשיבוץ חיילים בתקופת שירות הסדיר, כדי להשיג הסכמתם לשרת תקופות שירות נוספות בתנאי שירות חובה (659ב).

(3) הצורך בתקופת הכשרה במקצוע צבאי, אין בו כשלעצמו כדי לזכות את צה”ל לדרוש מן החייל כי יחתום על תקופת שירות סדיר נוספת בתנאי שירות חובה. כך גם אין בעצם האפשרות שחייל יוכל להפיק תועלת מעיסוקו בצבא לאחר שישתחרר משירות, כדי להצדיק ציפייה שהחייל יסכים לשירות סדיר נוסף בתנאי חובה (659ג-ד).

(4) מקום שחייל נותן הסכמתו לשירות סדיר נוסף, בתנאי שירות חובה, על הצבא להראות, למצער, כי נתקיים מיתאם בין אורך תקופת ההכשרה שהחייל עבר ­או אמור לעבור – לבין אורכה של תקופת השירות הנוספת שהחייל נוטל על עצמו (659ד).

(5) בנסיבות דנן, בחודשי השירות הנוספים לכיסוי תקופת ההכשרה, מתחו רשויות הצבא ביתר את שיקול-דעתן. עם זאת, אין בג”צ מוצא לנכון להתערב, שכן העותרים לא נהגו כפי שראוי היה כי ינהגו: בחתימתם על הצהרות ההתנדבות הם חייבו עצמם בדבר, מה גם שפנייתם לבית המשפט הייתה לאחר ש”אכלו תוכו של פרי” (659ה-ו).

(6) (אליבא דשופט ג’ בך): יש להשאיר בצריך עיון את השאלה מהם השיקולים, המטרות והנסיבות, אשר לאורם רשאיות רשויות הצבא להחתים חיילים על התחייבויות, כאשר הללו מבקשים לשרת ביחידות מסוימות אשר השירות בהן מבוקש במיוחד ועשוי להביא לנוגעים בדבר תועלת מרובה – מקצועית ואחרת (660א).

 

התנגדות לצו-על-תנאי מיום 07/04/1994. העתירה נדחתה. הצו-על-תנאי בוטל.

 

ניתן היום, יד תשרי ה’תשנ”ה (19/09/1994).