תקציר בג”צ 1842/92‏ ‎בלויגרונד (‎03/06/1992): בית משפט עליון דחה עתירה נגד החלטת בית דין רבני כי הילד יעבור להתגורר עם אביו בארצות הברית

בג”צ 1842/92‏ ‎בלויגרונד‎ ‎נ’ בית הדין הרבני הגדול בירושלים, פ”ד מו(3) 423 (1992)

 

בג”צ 1842/92

נעמי בלויגרונד

נגד

1. בית הדין הרבני הגדול בירושלים

2. בית הדין הרבני בתל-אביב-יפו

3. יעקב בלויגרונד

 

בבית המשפט העליון בשבתו כבית-משפט גבוה לצדק

[3.6.92]

לפני הנשיא מ’ שמגר והשופטים ד’ לוין, מ’ חשין

 

העתירה נסבה על פסק-דינו של המשיב 1, לפיו תעבור המשמורת על בנם הקטין של העותרת ושל המשיב 3, מהאם – העותרת בישראל אל האב – המשיב בארצות הברית. בהסכם הפירוד, שנעשה בין העותרת לבין המשיב 3 ושבעקבותיו הוסדרו גירושיהם, סוכם, כי המשמורת על ילדי בני הזוג תתפצל, באופן ששתי בנות תחיינה עם המשיב 3 בארצות הברית ואילו הבן ואחת מאחיותיו יחיו עם העותרת בישראל. עוד הוסכם, כי עם הגיע הבן לגיל 10 שנים יקבלו המשיב 3 למשמורתו, בתנאים שנקבעו בהסכם, וכי אם יתגלעו חילוקי דעות בעניין משמורתו של הבן, יובא הדיון להכרעתו של “בית דין אורתודוקסי”.

במרוצת השנים נותר הבן בחזקת העותרת לאחר שכל אחיותיו עברו להתגורר עם המשיב 3 בארצות הברית. משהגיע הבן לגיל 10 שנים, ביקש המשיב 3לממש את זכותו על פי ההסכם. בשל התנגדות העותרת הובאה המחלוקת, כמוסכם, להכרעתו של המשיב 2, אשר פסק – לאחר דיון מעמיק – כי הבן יעבור למשמורתו של המשיב 3, עד הגיעו גיל 14 שנים, שאז תידון המשמורת מחדש, אם יידרש לכך בית הדין. פסק הדין, שאושר על-ידי המשיב 1, לא מומש על-ידי המשיב 3 במשך כשנה ומחצה, בשל אי-הפקדת ערבויות שנדרשו ממנו על פי פסק הדין. משבא המשיב לממש את פסק הדין ולהפקיד את הערבויות הדרושות, או אז פנתה העותרת בתביעה חדשה אל המשיב 2 ובה עתרה לשינוי פסק הדין הראשון, בשל שינוי בנסיבות. בדיון שנתקיים נתבקש תסקיר של עובדת סוציאלית, ונציג היועץ המשפטי לממשלה, שהוזמן להתייצב ולהביע עמדתו, אף ביקש למנות פסיכולוג מומחה, כדי שייתן חוות-דעתו בעניין משמורת הקטין. המשיב 2, שסבר כי מינוי מומחה יאריך את הדיון ויגביר את חרדותיו של הקטין, סירב למנות פסיכולוג מומחה ודחה את התביעה, בפסק-דין שאושר בדיון לפני המשיב 1.

לטענת העותרת, התעלמו המשיבים 1 ו- 2 מבחינת הסוגיה של טובת הילד וממילא התעלמו מהוראות סעיף 25לחוק הכשרות המשפטית והאפוטרופסות, תשכ”ב-1962, דבר העולה כדי חריגה מסמכותם.

 

בית המשפט הגבוה לצדק פסק:

א.

(1) סמכות בג”צ ליתן צווים לבתי-דין דתיים מוגבלת, על-פי סעיף 15(ד)(4) לחוק-יסוד: השפיטה, למקרים בהם העילה להתערבות היא שאלה של סמכות, דהיינו: סמכותו של בית הדין הדתי לדון בעניין פלוני או הימנעותו מלדון בעניין שהובא לפניו או להוסיף ולדון בעניין שלא לפי סמכותו (428ב-ג).

(2) למשמעות הדיבור “סמכות של בית הדין” יש להתייחס באופן רחב ועמוק, מעבר למושג כפי שהוא מתפרש על-פי פשוטו של מקרא ועל-פי לשון הכתוב בחוק ספציפי (428ז).

(3) בשלושה אלה עשוי בג”צ להתערב בהחלטותיהם של בתי-דין דתיים: בחריגה מסמכות; בפגיעה בעיקרי הצדק הטבעי; במקום שהכרעת בית הדין הדתי נוגדת הוראת חוק המכוונת אל בית הדין הדתי, סוטה מהוראת חוק כזו או מתעלמת ממנה (438ז)

(4) בנסיבות דנן, העותרת והמשיב 3 קבעו בהסכם הפירוד, כי מחלוקת לעניין משמורת בנם תידון בפני “בית-דין אורתודוקסי”, ולפיכך אין לעותרת להלין על כך שבתי הדין הרבניים דנו בענייניו של הבן ופסקו מה שפסקו (428ג-ד).

ב. (אליבא דשופט מ’ חשין): בתי הדין הדתיים חייבים לפסוק על-פי סעיף 25 לחוק הכשרות המשפטית והאופוטרופסות – לאמור, טובת הקטין היא השיקול המכריע והיא האמורה להדריך את בית המשפט בהכרעתו. התערבות בג”צ נדרשת איפוא, מקום שבית-דין דתי לא פסק כמצווה עליו – על-פי טובתו של הקטין – אלא פסק על-פי שיקולים שאינם בהכרח טובתו של הקטין (439ד-ו).

ג. (1) (אליבא דשופט ד’ לוין):

בנסיבות דנן, עיון יסודי בהחלטות המשיבים 1 ו- 2 מלמד, כי הדיינים היו רגישים מאוד לשאלת טובת הילד והעמידו אותה בראש מעייניהם ושיקוליהם, עד שבאו לכלל הכרעה (429ב-ג).

(2) בית הדין או בית המשפט, לפי העניין, לא יתעלמו מעמדותיהם של העובדים הסוציאליים והיועצים המשפטיים, המסייעים לערכאה השיפוטית לגבש את עמדתה. אולם עדיין ההכרעה השיפוטית היא, בסופו של דבר, באחריות בית המשפט או בית הדין, הצריכים לשקול את מכלול הדברים ולראות מה ביניהם הוא לטובת הקטין, על רקע התשתית העובדתית כולה. כך נהגו המשיבים 1 ו- 2, ואין מקום להתערבות בג”צ בהכרעתם (431ב-ג).

(3) בנסיבות דנן, אין מדובר על מקרה של עקירת ילד ממרכז חייו ומסביבתו והעברתו למסגרת משפחתית נעלמה. במקרה דנן, המעבר הוא לתקופה מצומצמת של כשנה-שנתיים, למשמורתו של אב, שהתמיד בקשר עם הבן וקשר עמו קשר נפשי עמוק ודו-סיטרי. המדובר הוא גם על איחוד של הבן עם רוב משפחתו: אביו ושלוש אחיותיו (431ד-ה).

ד. (אליבא דשופט מ’ חשין):

(1) בנסיבות דנן, פסק-דינו הראשון של המשיב 2 ניתן לאחר בחינה, בדיקה ודקדוק, כראוי וכיאות, ואילו פסק דינם האחרון של המשיבים 1 ו- 2 ניתן בלא בחינה ובלא בדיקה ובלא דקדוק, אלא על יסוד קביעה וסברה, כי לא חל כל שינוי בין מועד נתינתו של הפסק הראשון לבין מועד נתינתו של הפסק האחרון. קביעה זו, שבין לבין לא חל כל שינוי, לא באה על יסוד ראיות כלשהן, אלא על יסוד סברה בלבד (437ד-ה).

(2) הראיות, ככל שהוצגו בנסיבות דנן לפני המשיבים 1 ו- 2, הצביעו על כך שחל שינוי באשר לטובת הילד וכי ראוי לו שיישאר במשמורת העותרת (437ה-ו).

(3) בהתעלמם מחוות-דעתה של העובדת הסוציאלית ובסרבם לקבל חוות-דעת של פסיכולוג מומחה, לא הנהיגו המשיבים 1 ו- 2 את עצמם בדרך הנכונה לבחינת טובתו של ילד, כראוי לגוף משפטי, המופקד לטובתם של ילדים ואשר טובתם של ילדים אמורה להכריע בשיקוליו ובהכרעותיו (437ז- 438א).

(4) בנסיבות דנן, קשה להשתחרר מן הרושם, שהמשיב 1לא עשה כל הנדרש לבדיקת טובתו של הילד; בייחוד כך, כשמנגד היה עליו לסמוך על החלטה שניתנה כשנתיים ימים קודם לכן והיא ניתנה לגבי ילד רך בשנים (438ג-ד).

(5) הגורם של דרך החינוך – חרדי או דתי-שאינו-חרדי – עובר כבריח התיכון בכל המסמכים שהובאו בנסיבות דנן, ויש בו כדי לפגום ב”פסטורליה” המצטיירת מפסקי הדין של המשיבים 1 ו- 2, שניתנו אותה עת באשר לטובתו של הילד. בין חרכי טובת הילד נשקפות איפוא דוקטורינות והלכות, שאינן נגזרות בהכרח מטובתו של הילד, והן המעלות ספק, אם ראוי לו לבג”צ להתערב באותם פסקי-דין (433ה, 439ז).

(6) בנסיבות דנן, אין להתערב בפסקי-דינם של המשיבים 1 ו- 2, שכן העותרת לא שכנעה, כי טובתו של הילד אכן נפגעה כדי התערבות בג”צ (439ז- 440א).

ה. (אליבא דנשיא מ’ שמגר):

(1) במקרה דנן, בחירת בית הדין הרבני כשדה הכרעה הייתה של כל אחד משני הורים (440ב).

(2) יהא מקומו של הקטין אשר יהא, הוא לא יהיה עם שני הוריו בעת ובעונה אחת. מבחינה זו “טובתו” אף פעם אינה שלמה. בנסיבות דנן, המשמורת של המשיב 3 היא לתקופה קצובה, ועם סיומה ישוב הבן אל העותרת (440ג-ה).

(3) במקרה של ספק בדבר קיומה של עילה ברורה להתערבות בג”צ, אל לו לבג”צ להתערב בהליכים של בתי הדין הרבניים (440ה).

 

עתירה למתן צו-על-תנאי. העתירה נדחתה.

 

ר’ חורש – בשם העותרת;

י’ הולנדר – בשם המשיבה .3

 

פסק-דין

 

השופט ד’ לוין:

 

1. ביום 13.4.92 החלטנו לדחות את עתירת העותרת ליתן צו-על-תנאי, המורה למשיבים לתת טעם, מדוע לא יבוטל פסק-דינו של בית הדין הרבני הגדול בירושלים (המשיב 1) מיום 7.4.92 בערעור תשנ”ב 231 ומדוע לא יוצהר על בטלותו של פסק הדין, לפיו המשמורת בקטין, בנימין בלויגרונד, תועבר מאמו בישראל לאביו בארצות-הברית.

עם דחיית העתירה גם ביטלנו צו-ביניים, אשר ניתן על-ידי בית-משפט זה ב- 8.4.92. להלן יובאו נימוקינו לדחיית העתירה.

2. יסודותיה של עתירה זו במחלוקת שבין העותרת לבין בעלה לשעבר (המשיב 3), שהתמקד בשלב הזה בשאלת המשמורת על צעיר ילדיהם – הבן בנימין.

3. העותרת והמשיב 3 היו בעל ואישה, עד שהחליטו על-פי הסכם פירוד שנערך ביניהם בכתב להתגרש. עד שהגיעו לשלב הזה קיימו את מרכז חייהם בארצות הברית. במרוצת חיי הנישואין נולדו להם ארבעה ילדים – הבנות אפרת, יעל ותמר ובן הזקונים בנימין.

4. בהסכם הפירוד, שבעקבותיו הוסדר הגט, הסכימו בני הזוג גם בשאלת משמורת הילדים, ולפי מה שהיה מקובל עליהם, המשמורת בבנות יעל ותמר תהיה בידי הבעל, שהוסיף להתגורר בארצות-הברית, ואילו המשמורת על הבת אפרת והבן בנימין תהיה בידי האישה, שתעלה לישראל ותגור כאן. עם הזמן עברה הבת אפרת, על דעת העותרת והמשיב 3, להתגורר בארצות-הברית ולהיות במשמורת אביה. בנימין נשאר עם האם בישראל במשמורתה, כשהיא דואגת לצרכיו החומריים והחינוכיים.

5. בהסכם הפירוד נקבע במפורש כי מוסכם על הבעל ועל האישה, שכאשר הבן בנימין יגיע לגיל עשר שנים, ייקח אותו אותו תחת חסותו, ושינוי זה ייעשה כדי שהבעל יטפל בהכנתו לבר-מצווה ומטעמים נוספים, שצוינו בהסכם. עוד נאמר במפורש בהסכם, כי אם יתגלו חילוקי דעות בין הצדדים בקשר למוכנותו של הבן לשינוי כזה, העניין יובא לדיון ולהחלטה של בית-דין אורתודוקסי. עוד סוכם בהסדר הזה, כי כאשר יגיע בנימין לגיל בית-ספר תיכון, יעבור לרשותה של האישה.

6. משהגיע בנימין לגיל עשר, ביקש האב לממש את זכותו על-פי ההסכם ולקבל את הבן בנימין למשמורתו, ברוח הדברים שהובאו לעיל מתוך ההסכם. האישה התנגדה להוצאת הבן ממשמורתה, ולפיכך הובאה המחלוקת להכרעת בית הדין הרבני האזורי בתל-אביב-יפו.

7. בית הדין הרבני האזורי דן ביסודיות במחלוקת זו, שמע את בעלי הדין וקיבל חוות-דעת של פסיכולוגים מטעם האישה ומטעם הבעל, שנגדו זו את זו במסקנותיהם. כמו כן קיבל בית הדין תסקיר של עובדת סוציאלית באשר לטובת הילד ומצא לנכון ולראוי להתרשם התרשמות בלתי אמצעית מהבן בנימין ולעמוד על רצונותיו הוא. לכן הוזמן הילד לבית הדין, והדיינים שוחחו עמו ארוכות ביחידות. לאחר שקלא וטריא יסודית ומעמיקה, הגיעו לכלל המסקנה הבאה:

א. הבן יעבור לרשות האב ולהחזקתו;

ב. הבן יוסיף ויימצא במשמורת האב עד הגיעו לגיל ארבע-עשרה;

ג. בהגיעו לגיל ארבע-עשרה, אם תוגש על-ידי האם תביעה לבית הדין להחליט על המשך טובת הבן אצל האב או האם, ידון בית הדין בעניין מחדש;

ד. כדי להבטיח שיקוים הקשר שבין בן לבין האם בתקופת המשמורת אצל האב, ועל-מנת שיובטח, כי אם יוחלט שבגיל ארבע-עשרה יחזור הבן למשמורת האם אכן תקוים ההחלטה, חויב האב להפקיד ערבות מתאימה כתנאי להעברת המשמורת מידי האם לידי האב ולביטול צו עיכוב היציאה שהיה תלוי ועומד בקשר לבן.

8. שני בעלי הדין ערערו על אותה החלטה לבית הדין הרבני הגדול, אולם ערעוריהם נדחו, שכן בית הדין הגדול סבר, כי החלטת בית הדין האזורי נכונה וצודקת ואין להתערב בה.

9. נקפו ועברו ימים רבים מאז ניתנה החלטת בית הדין הרבני הגדול ביום כ”ט באייר תש”ן (30.6.90), ודבר לא השתנה. זאת מהטעם הפשוט, שהאב לא המציא את הערבויות שבהן הותנתה ההחלטה על העברת המשמורת וביטול צו עיכוב יציאה. באמצע שנת 1991 ביקש האב להגיש את הערבויות שנדרשו ממנו ולממש את ההחלטה של בין הדין. או אז פנתה האם בתביעה חדשה לבית הדין הרבני האזורי, ובו עתרה לשינוי ההחלטה בשל שינוי מהותי בנסיבות.

10. תביעתה נדונה, וביום כ”ד באדר ב’ תשנ”ב (29.3.92) החליט בית הדין הרבני האזורי “לאחר הרבה שיקול דעת”, כנאמר בהחלטה, כי אין לראות במצב הקיים שינוי נסיבות, שיש בו כדי להצדיק ביטול או שינוי ההחלטות השונות. על-כן השאיר את ההחלטה הקודמת בתוקפה ואיפשר לאב לקבל את הילד למשמורתו לאחר שיפקיד את הערבויות. החלטה זו התקבלה לאחר דיון, שבמסגרתו נשמעו בעלי הדין, נסקרו מחדש העובדות שהובאו לפני בית הדין עד אז וכן נתקבל תסקיר של העובדת הסוציאלית.

11. כנגד החלטה זו הגישה האם ערעור לבית הדין הרבני הגדול, וביום ד’ בניסן תשנ”ב (7.4.92) אימץ בית הדין הרבני הגדול את החלטת בית הדין האזורי והחליט לדחות את הערעור. כנגד פסק-דין זה וממילא כנגד החלטת בית הדין הרבני האזורי מיום 29.3.92 מופנית עתירה זו.

12. סמכותנו ליתן צווים לבתי-דין דתיים מוגבלת, על-פי סעיף 15(ד)(4) לחוק-יסוד: השפיטה, למקרים בהם העילה להתערבות היא שאלת הסמכות, דהיינו: סמכותו של בית הדין הדתי לדון בעניין פלוני או הימנעותו מלדון בעניין שהובא לפניו או להוסיף ולדון בעניין שלא לפי סמכותו. אכן, בכך נאחזת העותרת, ולטענתה, בנסיבות המקרה דנן יש לראות את החלטות בתי הדין הרבניים, נושא העתירה, כהחלטות שניתנו מתוך חריגה מסמכות. חריגה מסמכות כיצד? הרי העותרת היא עצמה הביאה את תביעתה בעניין משמורת הבן לדיון ולהחלטה של בית הדין הדתי? הרי היא עצמה, בהסכמה עם הבעל, קבעו בהסכם הפירוד, כי מחלוקת לעניין משמורת הבן תידון בפני “בית דין אורתודוקסי”. מה לה כי תלין איפוא על כך שבתי הדין הרבניים אכן דנו בעניינו של הבן ופסקו כפי שפסקו?

13. אחיזה וגם יתד לפנייתה לבית-משפט זה בעתירה הנדונה מוצאת באת-כוח העותרת בפסק-דינה של השופטת בן-פורת בבג”צ 181/81 [1], בעמ’ 107 ובמיוחד במה שנאמר בעמ’ 107. באותו חלק שבפסק הדין קיבלה השופטת בן-פורת את טענת העותרים, כי בית-דין רבני, אשר הכריע בשאלת חינוכם ומקום מגוריהם של קטינים בהתעלם מהמבחן שקבע המחוקק בסעיף 25 לחוק הכשרות המשפטית והאפוטרופוסות, תשכ”ב-1962, רואים אותו כמי שחרג מסמכותו. את הביסוס העובדתי לטענה המשפטית מוצאת העותרת בכך שבית הדין לא קיבל את מסקנת העובדת הסוציאלית בדיון האחרון, כי יהיה זה לטובת הבן שימשיך להיות במשמורת האם, וסירב להיענות לנציגת היועץ המשפטי, שהתערבה בדיון, למנות פסיכולוג שיבדוק את הבן ושייתן חוות-דעת בטרם יוכרע הדין. הנה כי כן – זו מסקנת באת-כוח העותרת – התעלם בית הדין הרבני מבחינת הסוגיה של טובת הילד וממילא התעלם מהוראות סעיף 25 לחוק הכשרות המשפטית והאפוטרופסות.

14. אמנם כן, הלכה היא מלפנינו, כי למשמעות הדיבור “הסמכות של בית הדין” יש להתייחס באופן רחב ועמוק, מעבר למושג כפי שהוא מתפרש על-פי פשוטו של מקרא ועל- פי לשון הכתוב בחוק הספציפי. ברוח הדברים הללו נקבע, כי פגיעה בעיקרי הצדק הטבעי כמוה כחריגה מסמכות, ומשהוכחה פגיעה שכזו, יחילו עליה את הדין החל בנושא הסמכות ובחריגה ממנה (בג”צ 7/83 [2], בעמ’ 682). בדומה לכך, ברוח הדברים הנ”ל בדבר פרשנותו הרחבה של המושג סמכות, יש להבין את החלטתה של השופטת בן-פורת בבג”צ 181/81 [1] הנ”ל, שכן התעלמות של בית-דין מעקרונות בסיסיים של הדין בעניינים הקשורים למשמורת קטינים או לחינוכם תיחשב כחריגה מסמכות.

15. אם אמנם היו בתי הדין הרבניים בעניין דנן מתעלמים ממבחנים שנקבעו בדין בסוגיית המשמורת על קטינים, כי אז מקום היה, שבית-משפט זה, בשבתו כבית-משפט גבוה לצדק, יידרש למחלוקת ויאמר את דברו לגביה. אך האומנם אלה הם פני הדברים?

16. עיון יסודי בהחלטות בית הדין הרבני האזורי בשני הדיונים שהתקיימו לפניו, והוא הדין בהחלטות בית הדין הרבני הגדול, מלמד כי נהפוך הוא. הדיינים היו רגישים מאוד לשאלת טובת הילד והעמידו אותה בראש מעייניהם ושיקוליהם, עד שבאו לכלל הכרעה. דומה שדייני בכך שאביא כמה ציטוטים מתוך החלטות בית הדין:

א. מהחלטת בית הדין האזורי מיום 26.2.90:

“ואולם בבואנו להחליט מבחינת ההלכה בנושא אחזקת ילד, ידועים הדברים ורווחת ההלכה, שבענין אחזקת ילדים אין מה שעומד לפני בית הדין אלא

טובת הילדים בלבד, וזהו הדבר היחידי שקובע. ואין מקום לערב את הרגשות והקושי של ההורים אלא אם כן זה עצמו עלול לפגוע בטובת הילד.

ויסוד ההלכה בענין אחזקת ילד, ושהקובע הוא אך ורק טובת הילד זהו מתשובות הרשב”א – המיוחסות לרמב”ן סימן ל”ח שכתב שם בסוף התשובה …

וכבר כתבו בפסקי דין כרך א’ עמוד 157 דהסבר הדברים הוא כי ההלכות בדבר החזקת ילדים אין הלכות בטובת ההורים, אלא הלכות בטובת הילדים. אין הבן או הבת חפץ לזכויות אב או אם, אין כאן זכויות לאב או לאם, רק חובות עליהם ישנן כאן, שמחויבים הם לגדל ולחנך את ילדיהן, ובבוא בית הדין לקבוע בדבר מקומו של הילד, רק שיקול אחד נגד עיניו והוא טובתו של הילד אצל מי תהיה ובאיזה אופן תהיה. אבל זכויות אב ואם, זכויות כאלו לא קיימות כלל. ולכן במקרה שלפנינו העומד לפני בית הדין הוא אך ורק טובתו של הבן היכן, אצל האב או אצל האם. … הוכח לפני בית הדין שהאב היה בקשר תמידי עם הבן, ולפחות פעם בשבוע היה איתו בקשר טלפוני, וכמו כן היו נסיעות וביקורים הדדיים. ויש קשר אמיץ וחזק ביניהם, ולכן לא נראה לנו לשנות או לפגוע באותו הסכם שנעשה בודאי לטובתו של הבן.

ב. אין ספק שבית האב הוא בית חם וטוב ויש לו היכולת להעניק לבן כל מה שחסר לו הן מבחינה חומרית, והן מבחינה נפשית ורוחנית. וההוכחה לזה שהרי כל שלש הבנות של הצדדים נמצאים אצל האב, והאם מעולם לא טענה נגד זה או ניסתה לשנות את המצב. ואדרבא גם אותה בת שהיתה אמורה להיות אצל האם ביכרה להיות אצל האב, ולמעשה זאת עדות והוכחה ברורה, שיש לו לאב היכולת להעניק לבן בית חם ומושלם להתפתחותו הגופנית, הרגשית והחברתית.

ג. הבן בנימין אמר ביחידות לבית הדין בצורה חד משמעית שהוא מבקש להיות אצל אביו בארה”ב, עם שלושת אחיותיו. גם בחוות הדעת של העובדת הסוציאלית נכתב בו עמוד 4 בסופו, ובודאי בבוא בית הדין להחליט אצל מי יהיה הבן יש משקל כבד לרצון הבן אצל מי להיות …”.

אלה הם ציטוטים, שמלמדים על טיבה של ההחלטה, שלמעשה כל כולה מתמקדת בבחינת מה טוב לבן, מתוך העדפה ברורה ומוחלטת על מה שרצוי להורים או לאחד מהם. הסוגיה נבחנה בקפדנות וביסודיות גם מהבחינה העובדתית וגם מבחינת הדין (הכללי והמשפט העברי). אמור מעתה, שככל שמדובר בהחלטה הראשונה הזו ובהחלטת בית הדין הגדול, שאימץ, אישר וחיזק החלטה זו מתוך ראיית טובת הילד, אין למצוא יסוד להתערבותנו.

ב. מהחלטת בית הדין האזורי מיום 29.3.92; כך ציין בית הדין:

“בית הדין ביקש לקבל חוות דעת מעו”ס ואכן התקבלה חוות הדעת, ובחוות הדעת מצויין כדלהלן: שהבן חזר והדגיש שאינו מעונין להיות צד בהחלטת הוריו היכן ישהה בהמשך, וזאת מכיוון שקשור אל שניהם אוהב אותם ומכבדם כהוריו. כמו”כ מצויין שהבן חזר והדגיש קיום קשר טוב ותומך עם שני הוריו. כמו”כ מצויין ההורים עצמם הינם אנשים חיוביים שאין ספק שאוהבים את בנם, ולהערכתנו כל אחד מהם יכול לאפשר לבנימין לגדול בביתו תוך קבלת חום תמיכה ואהבה להם נזקק כל ילד”.

ולעניין זה מהחלטת בית הדין הרבני הגדול מיום 7.4.92:

“לאחר שמיעת טענות הצדדים ועיון בחומר שבתיקים ובחוו”ד של העו”ס נראה לנו שלא רצוי לערוך בדיקה נוספת עתה על-ידי פסיכולוג, דבר שעלול להגביר בו את החרדה שבה הוא מצוי כפי שכתבה העו”ס בסיכום והמלצות שבחוו”ד. ומספיק ודי במבחנים הפסיכולוגיים שעבר הילד עד עכשיו. ולדעתינו הרבה יותר טוב שיעבור הילד לרשות האב מאשר לאפשר לו לנסוע מספר פעמים בשנה לביקור אצל אביו בארה”ב לצורך שמירת קשר עמו ועם אחיותיו אותן לא פגש זמן רב כפי שכותבת העו”ס, והנימוקים שכתב ביה”ד באריכות בהחלטה לפני שנתיים כוחם יפה גם היום וטובתו של הילד גם היום היא להיות אצל אביו ושם יהיה בקשר גם עם אחיותיו הגרות שם, וכאשר ימלאו לבן 14שנה תהא האם רשאית לפנות לביה”ד לדרוש את אחזקתו כפי שהחליט ביה”ד האזורי”.

הנה כי כן, גם בשלב השני טובתו של הבן היא, ולמעשה רק היא, עמדה נגד עיני בתי הדין הרבניים, כשהחליטו שהילד יעבור, עד להגיעו לגיל ארבע-עשרה, למשמורת האב.

17. אכן, יש חשיבות לא מבוטלת לעמדת נציג היועץ המשפטי בדין כזה, ויש לייחס משקל ראוי לדעתה של העובדת הסוציאלית באשר לתוצאה הרצויה, אולם הדין לא מסר את סמכות ההחלטה לאלה. בית הדין או בית המשפט, לפי העניין, לא יתעלם מעמדותיהם של העובדים הסוציאליים והיועצים המשפטיים, המסייעים לערכאה השיפוטית לגבש את עמדתה, אולם עדיין יש לזכור, כי ההכרעה השיפוטית היא, בסופו של דבר, באחריות בית המשפט או בית הדין, הצריכים לשקול את מכלול הדברים ולראות מה ביניהם הוא לטובת הקטין, על רקע התשתית העובדתית כולה. כך נהגו בתי הדין הרבניים במקרה דנן, ואין כל מקום שנתערב בהכרעתם.

18. רואה אני להוסיף ולציין, כי אין מדובר במקרה זה בעקירת ילד ממרכז חייו ומסביבתו והעברתו למסגרת משפחתית נעלמה – אל מקום ולתוך סביבה, שמבחינת הילד הם חידה ואולי שממה – מעבר חד וקשה שאפשר שיפגע בילד ויערער את יציבותו מבחינה נפשית וחינוכית ומבחינת התפתחותו העתידית. במקרה דנן, המעבר הוא לתקופה מצומצמת של כשנה שנתיים, למשמורתו של אב, שהתמיד בקשר עם הבן וקשר עמו קשר נפשי עמוק ודו-סיטרי. הבן יתאחד עם רוב משפחתו, האב ושלוש אחיותיו החיים בארצות-הברית, כשמוכנה ומזומנה לו תכנית חינוכית שתואמת את המסגרת, שגיבשו לעצמם ההורים בהסכם הפירוד. ייזכר, שהחלטה למסירת הבן למשמורת האב מותנית בהבטחת הקשר הרצוף עם האם ובהבטחת החזרתו למשמורת האם בגיל 14, אם בית הדין יחליט כי ראוי שכך ייעשה. בנסיבות אלה נראה לי, כי גם לגופה אין החלטת בתי הדין לוקה בחוסר סבירות או נגועה בשיקולים לא ענייניים.

18. אלה הנימוקים שהיו ביסוד החלטתנו לדחות את העתירה ולבטל את צו הביניים.

 

השופט מ’ חשין:

 

1. אמת היא, כי הסכמתי לדחיית העתירה – בלא שנוציא צו-על-תנאי – ואולם גם זו אמת, שעברתי חיבוטים לא קלים ודעתי ניטלטלה לא מעט אנה ואנה; אחרי כל אלה, וגם לאחר הכרעה, לא שבה נפשי למנוחתה. אמרתי איפוא אל לבי אעלה על הכתב את לבטיי.

2. עיקרי הדברים באים בפסק-דינו של חברי השופט ד’ לוין, ולא אחזור. מרכז המחלוקת הוא בהעברת הבן הקטין ממשמורת האם אל משמורת האב – ומהארץ לארצות­הברית – כפסיקת בית הדין הרבני. האב מבקש לקיים את הכרעת בתי הדין הרבניים, ואילו האם תוקפת הכרעה זו ומבקשת לבטלה. ובין שני אלה עלינו להכריע.

3. ההתדיינות בבתי הדין הרבניים באשר למשמורת הבן הקטין הייתה בשני גלים: הגל האחד היה בשנים 1989 ו- 1990, ואילו הגל השני שטף לאחר כשנתיים, בשנת 1992. תחילת הקומפלקס הראשון הייתה בחודש יולי 1989. באותה עת היה הילד במשמורת האם, ובני הזוג פנו אל בית הדין הרבני האזורי בתל אביב-יפו בבקשה כי יפסוק ביניהם באשר להחזקת בנם. ביום 26.2.90 פסק בית הדין הרבני האזורי, כי הבן יעבור ממשמורת האם אל משמורת האב – ומן הארץ לארצות-הברית – וכך הוסיף ופסק גם בית הדין הרבני לערעורים בערעור שהגישה האם על הכרעתו של בית הדין האזורי. בית הדין הרבני לערעורים פסק את פסוקו ביום כ”ט באייר תש”ן (24.5.90), והבן אמור היה לעבור אל משמורת האב ביום ח’ בתמוז תש”ן (1.7.90).

4. גם בית הדין הרבני האזורי גם בית הדין הרבני לערעורים השתיתו את הכרעתם – באורח מפורש וברור – על טובתו של הילד, ובצדק כך עשו. וכך, למשל, אומר בית הדין הרבני האזורי (בעמ’ 3 להחלטתו, נספח ב’ לעתירה):

“…. בבואנו להחליט מבחינת ההלכה בנושא אחזקת ילד, ידועים הדברים ורווחת ההלכה, שבענין אחזקת ילדים אין מה שעומד לפני בית הדין אלא טובת הילדים בלבד, וזהו הדבר היחידי שקובע”.

בית הדין אף טרח ושוחח עם הבן ביחידות –

“וביה”ד התרשם מהבן בודאות שרצונו האמיתי והכנה (כך) הוא לעבור לרשות אביו לארה”ב. וכמו”כ לחיות ולגדול ולהתאחד עם אחיותיו הנמצאות אצל אביו בארצות הברית…” (בעמ’ 2 להחלטה).

כך פסק בית הדין הרבני האזורי, ובית הדין הרבני הגדול החרה החזיק אחריו (נספח ג’ לעתירה):

“לאחר שמיעת טענות הצדדים ועיון בהחלטת בית הדין המנומקת באריכות וכן בחומר שבתיקים … נראה כי טובת הילד היא להימצא ברשות אביו והחזקתו ובפרט בגיל זה שהוא חשוב מאד וקובע לענין חינוכו …”.

5. נמצא לנו איפוא, שבתי הדין הרבניים – הן בית הדין הרבני האזורי הן בית הדין הרבני הגדול – הדריכו עצמם אך על-פי טובת הילד בלבד, והרי כך מילאו כהלכה חובה המוטלת עליהם אליבא דכולי עלמא.

6. ומהי – לגופה – אותה “טובת הילד”, שבתי הדין הרבניים הדריכו עצמם על פיה? דומה, כי אם נתבונן בדברים מקרוב, תכסה עננה קטנה אותה שלווה של “טובת הילד” האופפת את פסקי הדין של בתי הדין הרבניים. כך, למשל, מצאנו את בית הדין הרבני האזורי קובע (בעמ’ 4 להחלטתו) כי –

“נראה לבית הדין שטובת הבן להיות עם אביו, וההתרשמות של בית הדין שהאב ימלא את חובתו בחינוך בנו לתורה ודרך ארץ”.

וכיצד זה שבית הדין פוסק על הוצאתו של ילד רך מארץ-ישראל לחו”ל, אף על כך מצאנו מענה (בעמ’ 5 להחלטה):

“ואולם במקרה שלפנינו באשר טובת הילד דורשת להימצא אצל אביו ולאחר עיון בפרוטוקולים על צורת ניהול וחינוך הבית על-ידי האם, ומאידך גיסא צורת החינוך שבית הדין התרשם שיהיה אצל האב, נראה שיש להעדיף שהבן יימצא אצל אביו אף בחו”ל”.

לפני בית הדין נטען, כי חינוך האב הוא חרדי, בעוד שחינוך האם אינו כך, ודומה שלכך נתכוון בית הדין הרבני האזורי באומרו את שאמר. כך עולה בבירור אף מהמסמכים שלפנינו. בתצהירו מיום 9.4.92 טוען האב (בסעיף 13ד) כי “בעת הדיון (בבית הדין הרבני – מ’ ח’) הודתה העותרת שזו צופה בטלויזיה בשבת …” (מנגד טענה האישה, כעולה מפרוטוקול בית הדין הרבני, כי “הטלויזיה דלוקה על-ידי שעון שבת”). ועוד אומר האב בתצהירו (בסעיף 3): “הנני אדם דתי חרדי ואילו העותרת הינה אשה שיש לה זיקה למסורת ובפועל מחללת שבת ולא שומרת על צניעות” (טענות שהאישה הכחישה); ועוד ועוד. גורם זה של דרך החינוך – חרדי או דתי-שאינו-חרדי – עובר כבריח התיכון בכל המסמכים כולם, ויש בו כדי לפגום בפסטורליה המצטיירת מפסקי הדין שנתנו בתי הדין הרבניים אותה עת באשר לטובתו של הילד (ראה והשווה: בג”צ 187/54 [3], בעמ’ 1199 מול אות השוליים ד; בג”צ 181/81 [1], בעמ’ 107). אנו נעלים עין מכל אלה, והרי מדברים אנו עתה בשנת 1990, והאם לא ראתה לנכון לתקוף החלטות אלו שעשו בתי הדין הרבניים.

6. כך היה איפוא בגל ההתדיינות הראשון שבין האם לבין האב:

(1) ההתדיינות בין הצדדים הייתה החל בחודש יולי 1989, וביום 26.2.90 פסק בית הדין הרבני האזורי, שטובת הילד היא כי יועבר ממשמורת האם אל משמורת האב;

(2) בית הדין הרבני הגדול אישר – ביום 24.5.90- את החלטתו של בית הדין הרבני האזורי והורה על העברת המשמורת ביום 1.7.90;

(3) הילד נולד ביום .7.6.79מכאן שבעת ההתדיינות בבית הדין הרבני האזורי היה בגיל 10 שנים ומחצה לערך: בתחילת ההתדיינות היה כבן 10שנים וחודש אחד; בעת הכרעת הדין בבית הדין הרבני האזורי היה בן 10 שנים ו- 9 חודשים; ובעת הכרעת הדין בבית הדין הרבני הגדול היה כבן 11 שנים;

(4) במלה אחת נאמר: והנער נער;

(5) החלטות בתי הדין הרבניים לא בוצעו הלכה למעשה עד לגל ההתדיינות השני.

.7גל ההתדיינות השני תחילתו הייתה בתביעה שהגישה האם לבית הדין הרבני

האזורי ביום 2.6.91(נספח ד’ לעתירה), ותחילת ההתדיינות הייתה ביום 1.7.91. בית הדין הרבני האזורי נתן את החלטתו ביום כ”ד באדר ב’ תשנ”ב (29.3.92), בקובעו, כי לא חל כל שינוי באשר לטובתו של הילד. כך פסק אף בית הדין הרבני הגדול בערעור שהגישה האם על החלטתו של בית הדין הרבני האזורי. פסק הדין של בית הדין הרבני הגדול ניתן ביום ד’ בניסן תשנ”ב (7.4.92).

8.במהלך הדיון לפניו ביקש בית הדין הרבני האזורי לקבל חוות-דעת של עובדת סוציאלית, ובמענה לכך הוגשה לו חוות-דעת של יחידת הרווחה באגף לשירותים חברתיים של עיריית ראשון-לציון (מקום מגורי האם), בחתימת העובדת הסוציאלית הגב’ סמדר רשתי. חוות הדעת שמיום 18.3.92 היא ארוכה ומפורטת, ואנו לא נביא מתוכה אלא קטעים אחדים בלבד (מעמ’ 3 ו- 4):

“שיחותינו עם בנימין בנימין בן 12, אינטליגנטי, פיקח, רגיש ובוגר מכפי גילו, נראה שמוטרד ביותר מהתעוררות הצורך להכריע מחדש אודותיו. בשתי השיחות שקיימנו עם בנימין ניכר לעין חששו העז לפגוע באחד מהוריו ולפיכך חזר והדגיש שאינו מעוניין להיות צד בהחלטת הוריו היכן ישהה בהמשך, זאת כיון שקשור אל שניהם, אוהב אותם ומכבדם כהוריו.

נראה כי החלטה זו התגבשה אצלו לאחר הטראומה שחווה לפני כשנתיים במהלך הדיונים שהתקיימו אודותיו ובהם נדרש לגלות אקטיביות ולנקוט עמדה חד משמעית אצל מי מהוריו ברצונו לחיות.

בכדי להקטין את רמת החרדה שלו סוכם בינינו שאנו נגבש המלצתנו בהתאם להתרשמותנו מרוח דבריו ונטיית ליבו כיום, מבלי שיאלץ לנקוב בהחלטה מפורשת מצידו.

חשוב לציין שמדבריו של בנימין ניכר בעליל רצונו הכן להמשיך ולהיות בארץ, אליה חש קשר עז ובה פיתח קשרים חברתיים משמעותיים ביחס לבני גילו ובעיקר לגבי פעילותו האינטנסיבית בתנועת בני-עקיבא, בה מוצא גם כיום מקור משיכה בעת מצוקתו הרגשית.

לאור המצב הנתון, נראה כי בנימין חש מצידו שהיכה שורשים בארץ ויצר קשרים חברתיים משמעותיים אותם חושש לאבד. בנוסף סיפר בנימין על קשר טוב הקיים בינו לבין משפחת אימו, לעומת קשר רופף ביותר עם משפחת אביו, עימם נפגש רק כאשר אביו מבקר בארץ.

ביחס להוריו חזר והדגיש בנימין קיום קשר טוב ותומך עם שני הוריו, סיפר שמסתדר היטב עם אימו ויחד עם זאת שומר על קשר טלפוני קבוע אחת לשבוע בדרך כלל עם אביו.

סכום והמלצות

במרכז תסקיר זה עומד בפנינו נער בן 12 שנים הנתון במרכזו של מאבק בין הוריו, כאשר כל אחד מהם מאמין בלב שלם שטובת הילד דורשת שהילד ישאר בחסותו.

ההורים עצמם הינם אנשים חיוביים, שאין ספק שאוהבים את בנם ולהערכתנו כל אחד מהם יכול לאפשר לבנימין לגדול בביתו תוך קבלת חום תמיכה ואהבה להם נזקק כל ילד.

יחד עם זאת מחוייבים אנו לשקול בכובד ראש מהי טובתו של הנער עצמו תוך התחשבות מרובה במה שחווה לפני כשנתיים עת היה במרכז הפרשה ונדרש להכריע בעצמו.

מסיבה זו בחרנו כיום לנסות להפחית את רמת החרדה בה שרוי בנימין על-ידי כך שסכמנו עימו שנעביר התרשמותנו בהתאם לשיחות שנערכו בינינו.

להלן המלצותינו: בהתאם לסיכום זה להערכתנו טובתו של בנימין דורשת את המשך שהייתו בבית אימו בישראל, בסביבתו הטבעית ובמסגרת החברתית, אליה חש שייכות ובה היכה שורשים החשובים מבחינתו ומקנים לו תחושת בטחון לה זקוק כיום בשלבי התבגרות.

יחד עם זאת אנו מוצאים לנכון לציין משאלת לה (כך; צ”ל, כנראה: לב – מ’ ח’) שהביע בנימין ביחס לכך שימשיך להתגורר בארץ, אך יחד עם זאת יתאפשר לו לנסוע מספר פעמים בשנה בזמן החופשות לבית אביו בארה”ב לצורך שמירת הקשר עימו ועם אחיותיו אותן לא פגש זמן רב”.

הקורא בחוות הדעת לא יוכל להסיק אלא זאת, שטובת הילד היא כי יישאר בארץ ובמשמורת אמו. זו הייתה דעת העובדת הסוציאלית שבית הדין ביקש את חוות-דעתה. ומה אומר בית הדין הרבני על אותה חוות-דעת?

“ביה”ד ביקש לקבל חוות דעת מעו”ס ואכן התקבלה חוות הדעת, ובחוות הדעת מצויין כדלהלן: שהבן חזר והדגיש שאינו מעונין להיות צד בהחלטת הוריו היכן ישהה בהמשך, זאת מכיוון שקשור אל שניהם אוהב אותם ומכבדם כהוריו’. כמו”כ מצויין שהבן חזר והרגיש קיום קשר טוב ותומך עם שני הוריו’. כמו”כ מצויין ההורים עצמם הינם אנשים חיוביים שאין ספק שאוהבים את בנם, ולהערכתנו כל אחד מהם יכול לאפשר לבנימין לגדול בביתו תוך קבלת חום תמיכה ואהבה להם נזקק כל ילד”.

הקורא ימצא, כי בית הדין מביא אך חלק אחד מאותה חוות-דעת, ובעיניי אין מובאה זו משקפת את חוות הדעת לאמיתה. ואולם משכך ראה בית הדין הרבני את הדברים, אין פלא שמוסיף הוא ומסכם את החלטתו בלשון זו:

“לאור הנ”ל ולאחר שביה”ד עבר על כל החומר שבתיק כולל מסקנת העו”ס, ולאחר הרבה שיקול דעת, ביה”ד מחליט כי אין לראות במצב הקיים שינוי נסיבות שיש בהם כדי להצדיק ביטול או שינוי ההחלטות הקודמות, ולכן ההחלטה שניתנה בחודש שבט תש”ן שיש להעביר את הבן בנימין לרשות אביו בתוקפה עומדת, וזאת לאחר שיופקדו הערבויות ע”י האב כפי ההחלטה מיום א אדר תש”ן”.

9. בית הדין הרבני האזורי קובע איפוא, כי מאז החלטתו הקודמת לא חל כל שינוי שהוא בנושא טובת הילד, ומטעם זה מחליט הוא כי יש לבצע ככתבה וכלשונה את ההחלטה הראשונה, לאמור, כי הילד יועבר ממשמורת האם אל משמורת האב.

10. החלטתו של בית הדין הרבני האזורי ניתנה ביום 29.3.92, ולאחר יומיים הגישה האם ערעור לבית הדין הרבני הגדול. בהליך זה חל מפנה חשוב, כאשר היועץ המשפטי לממשלה החליט להתייצב לדיון ולטעון בו מכוח הסמכות הקנויה לו בסעיף 8לחוק הסעד (סדרי דין בעניני קטינים, חולי נפש ונעדרים), תשט”ו-1955. וזו לשונו של סעיף 8 הנזכר:

“רשאי היועץ המשפטי לממשלה או בא כוחו, אם הוא סבור שטובת קטין … דורשת זאת, לפתוח בכל הליך בבית משפט, וכן להתייצב ולטעון בכל משפט שבו נדונים נידן קטין …”

“נידן קטין” הוא, כאמור בסעיף 1 לאותו חוק: “ענין העומד להכרעה בבית משפט, ושבהכרעתו חייב או רשאי בית המשפט להביא בחשבון קטינותו של קטין, אף שהקטין אינו בעל דין”.

בהליך שנתקיים לפני בית הדין הרבני הגדול ביקשה באת כוח היועץ המשפטי כי ימונה פסיכולוג-מומחה שיביע דעתו אודות טובת הילד, וכי עד לקבלתה של אותה חוות-דעת לא יפסוק בית הדין ולא יכריע בערעור. כך היה ביום 6.4.92, אך ביום 7.4.92 דחה בית הדין הגדול בקשה זו של באת-כוח היועץ המשפטי לממשלה והוסיף והחליט לדחות את ערעורה של האם על החלטת בית הדין האזורי. בתחילת פסק דינו סוקר בית הדין הרבני, בקצרה רבה, את השתלשלות האירועים, וכך מסכם הוא את דבריו:

“לאחר שמיעת טענות הצדדים ועיון בחומר שבתיקים ובחוו”ד של העו”ס (העובדת הסוציאלית – מ’ ח’) נראה לנו שלא רצוי לערוך בדיקה נוספת עתה על-ידי פסיכולוג, דבר שעלול להגביר בו את החרדה שבה הוא מצוי כפי שכתבה העו”ס בסיכום והמלצות שבחוו”ד. ומספיק ודי במבחנים הפסיכולוגיים שעבר הילד עד עכשיו. ולדעתינו (!) הרבה יותר טוב שיעבור הילד לרשות האב מאשר לאפשר לו לנסוע מספר פעמים בשנה לביקור אצל אביו בארה”ב לצורך שמירת קשר עמו ועם אחיותיו אותן לא פגש זמן רב כפי שכותבת העו”ס, והנימוקים שכתב ביה”ד באריכות בהחלטה לפני שנתיים כוחם יפה גם היום וטובתו של הילד גם היום היא להיות אצל אביו ושם יהיה בקשר גם עם אחיותיו הגרות שם. וכאשר ימלאו לבן 14 שנה תהא האם רשאית לפנות לביה”ד לדרוש את אחזקתו כפי שהחליט ביה”ד האזורי”.

בית הדין הרבני הגדול החליט איפוא להורות על העברת המשמורת בילד מן האם אל האב, ועל כך עתרה האם לפנינו.

11. הארכנו לתאר את ההליכים שהיו בבתי הדין הרבניים, ולא בכדי כך. בראשית ובסוף, ענייננו הוא בבדיקת עניינם היחיד והמיוחד של הצדדים העומדים בגופם לפני בית המשפט והטוענים בדרכם, זה בכה וזה בכה. ולמדנו מכל אלה, שבתי הדין הרבניים קבעו את טובתו של הילד שתי פעמים: פעם אחת בסוף חודש פברואר 1990 (החלטתו של בית הדין הרבני האזורי) ופעם שנייה בחודש מארס 1992 (החלטת בית הדין הרבני האזורי) ובתחילת חודש אפריל 1992 (החלטת בית הדין הרבני הגדול). ומה נשתנה פסק אחרון מפסק ראשון, שפסק ראשון ניתן לאחר בחינה ובדיקה ודקדוק, כראוי וכיאות (ובהסתייגות עליה עמדנו בפיסקה 6 לעיל), ואילו פסק אחרון ניתן בלא בחינה ובלא בדיקה ובלא דקדוק, אלא על יסוד קביעה וסברה כי לא חל כל שינוי בין מועד נתינתו של פסק ראשון לבין מועד נתינתו של פסק אחרון. קביעה זו, שבין לבין לא חל כל שינוי, לא באה על יסוד ראיות כלשהן אלא על יסוד סברה בלבד; נהפוך הוא: ראיות ככל שהוצגו לפני בתי הדין הצביעו אלו על כי חל שינוי באשר לטובת הילד, וכי ראוי לו שיישאר במשמורת אמו (חוות-דעת העובדת הסוציאלית של עירית ראשון- לציון); ואילו ראיה שלעניין – והיא חוות-דעתו של פסיכולוג-מומחה, כבקשת היועץ המשפטי לממשלה – בית הדין הרבני הגדול החליט שלא לקבלה בנימוק שאין זה רצוי לערוך בדיקה מעין זו.

12. בהליכים ראשונים – בעת הכרעתו של בית הדין הרבני האזורי – היה הילד כבן 10 שנים ו- 9 חודשים (7.6.79-25.2.90), ובהליכים אחרונים היה הילד כבן 12 שנים ו- 10 חודשים (7.6.79- 29.3.92). לא הובאו לפנינו חוות-דעת של מומחים לדבר, ואולם כולנו ידענו, שלא הרי ילד בן 10 כהרי ילד בן 12, ושתי שנים אלו שבין לבין עשויות להיות מכריעות ולשנות דברים מקצה אל קצה. למרות זאת – ומטעמים שלא ירדנו לחקרם – סמך בית הדין הרבני על “מעין חזקת המשכיות”, כמו המדובר באיש בוגר בן שלושים ומעלה. אכן, דומני כי בהתעלמו מעיקרי חוות-דעתה של העובדת הסוציאלית ובסרבו לקבל חוות-דעתו של פסיכולוג-מומחה, לא הנהיג בית הדין הרבני עצמו – וכמוהו בית הדין הרבני לערעורים – בדרך הנכונה לבחינת טובתו שלצילד, כראוי לגוף משפטי, המופקד על טובתם של ילדים ואשר טובתם של ילדים אמורה להכריע בשיקוליו ובהכרעותיו.

13. הכרעה בעניין טובתם של ילדים – ובמקום שההורים אינם דרים תחת קורת גג אחת, ההכרעה אם יחזיק בהם האב או אם תחזיק בהם האם – הינה קשה מכל קשה, והרי לא תחת אלוהים הוא השופט. קשיים אלה בהכרעה, דווקא הם, חייבים להוליך למסקנה שבית-משפט יבקש לשמוע עוד ועוד אודות טובתו של ילד, מפי מומחים לדבר ואחרת. אכן, בית-משפט אינו קשור בחוות-דעתם של מומחים – האחריות להכרעה בית המשפט נושא בה, והיא בצד סמכות ההכרעה שבידיו – ואולם כמי שאמור להכריע בסמכות ובאחריות, יבקש בית-משפט לאסוף חומר רקע ככל הניתן כדי להזין את שיקול-דעתו. ודומים הדברים לדרכי פעולתה הנאותות של רשות מינהלית, שעד שהיא מחליטה בנושא שלפניה חייבת היא לאסוף חומר שלעניין והוא בתשתית ההחלטה; ראה: בג”צ 297/82 [4], בעמ’ 48 ואילך (מפי מ”מ הנשיא השופט שמגר).

ולא הארכנו בדברים, אלא משום שלא ירדנו לסוף דעתו של בית הדין הרבני הגדול בסרבו לקבל חוות-דעתו של פסיכולוג-מומחה, כבקשת היועץ המשפטי לממשלה. אכן, היו שיקולים שכנגד – החשש לעיכוב הדיון והחשש לפגיעה בילד – ואולם קשה להשתחרר מרושם, שבית הדין לא עשה את כל הנדרש לבדיקת טובתו של הילד; בייחוד כך, כשמנגד היה עליו לסמוך על החלטה שניתנה כשנתיים ימים קודם לכן והיא לגבי ילד רך בשנים (ראה והשווה: בג”צ 128/72 [5], בעמ’ 406). כך באשר לאי-קבלתה של חוות-דעת מומחה, וכך באשר לדחייתה של חוות-דעת מומחה – חוות-דעתה של העובדת הסוציאלית – בלא שבית הדין טרח לפרש מדוע דוחה הוא את ההמלצה שהונחה לפניו.

עד כאן באשר לרקע העובדתי, ומכאן נעבור לשיקולי משפט שלעניין.

14. סמכותו של בית המשפט הגבוה לצדק להתערב בהכרעותיהם של בתי-דין דתיים קבועה כיום בהוראות סעיף 15(ד)(4) לחוק-יסוד: השפיטה, ועיקרה חריגה מסמכות. הוראת חוק זו נתייחדה להתערבות בהחלטותיהם של בתי-דין דתיים, ובצדה נקבעה סמכותו הכללית של הבג”צ לדון בעניינים אשר הוא רואה צורך לתת בהם סעד למען הצדק ואשר אינם בסמכותו של בית-משפט או של בית-דין אחר: סעיף 15(ג) לחוק-יסוד: השפיטה. שתי הוראות חוק אלו, כסדרן, הינן, בעיקרן, העתקה של הוראות סעיף 7(ב)(4) וסעיף ו- 7(א) לחוק בתי המשפט, תשי”ז-1957, ולמעשה לא חלו שינויים שלממש בדבר המחוקק מאז היות סימן 43 לדבר המלך במועצה על ארץ-ישראל, 1922.

15. סקירת ההלכה תלמדנו, כי בשלושה אלה עשוי בית המשפט הגבוה לצדק להתערב בהחלטותיהם על בתי-דין דתיים: בחריגה מסמכות; בפגיעה בעיקרי הצדק הטבעי; ובמקום שהכרעת הדין בבית הדין הדתי נוגדת הוראת חוק המכוונת לבית הדין הדתי, סוטה מהוראת חוק כזו או מתעלמת ממנה. על חריגה מסמכות אין צורך לעמוד, והרי היא אם כל חטאת. אשר לפגיעה בעיקרי הצדק הטבעי, את אלה דימה בית המשפט לחריגה מסמכות, ובחנית זו התערב בהחלטותיהם של בתי-דין דתיים; כך מאז הלכת בג”צ 10/59 [6]. פגיעה בעיקרי הצדק הטבעי דימוה לחריגה מסמכות, הואיל והיה מקובל עלינו כי בית המשפט הגבוה לצדק מתערב בבתי-דין דתיים אך במקום שאלה חורגים מסמכותם, וברור היה לכול, שאין מדברים אנו בחריגה מסמכות במובנה הראשוני והרגיל.

באותה דרך הלכו בתי המשפט באשר לפגימה שפגם בית-דין דתי בהחלתה של הוראת חוק המכוונת אליו, וגם כאן סווגה ההתערבות כבאה מפאת חריגה מסמכות. כך היה בבג”צ 187/54 [3] (חוק שיווי זכויות האשה, תשי”א-1951), וכך היה בפסיקה שבאה בעקבותיו. ראה עוד והשווה: בג”צ 202/57 [7], בעמ’ 1539 (חוק שיווי זכויות האשה); בג”צ 197/74 [8] (חוק שיווי זכויות האשה ומשמורת קטין); ד”נ 10/69 [9], בעמ’ 15; בג”צ 128/72 [5]; בג”צ 185/72 [10]; בג”צ 450/74 [11], בעמ’ 644 (משמורת קטין); ע”א 807/71 [12] (ירושה); בג”צ 323/81 (המ’ 533/81) [13]; בג”צ 181/81 [1], בעמ’ 107 (משמורת קטין); בד”מ 1/81 [14], בעמ’ 383; בג”צ 7/83 [2] (משמורת קטין); בג”צ 113/84 [15], בעמ’ .376.

נתגלעו חילוקי דעות בשאלה, אם התערבות זו של בית המשפט הגבוה לצדק בהחלטותיהם של בתי-דין דתיים ראוי שנכנה אותה התערבות מחמת חריגה מסמכות, או שמא התערבות “למען הצדק” היא; ראה, למשל: מ’ שאוה “האם סטייה או התעלמות של בית דין דתי מהוראות חוק חילונית, המופנות אליו במיוחד, כמוה כ’חריגה מסמכות’ ?” הפרקליט כח (ה’תשל”ב-ה’תשל”ג) 299; מ’ שאוה הדין האישי בישראל (מסדה, מהדורה 3, תשנ”ב), 222-223; בד”מ 1/81 [14], בעמ’ 383. חילוקי דעות אלה אינם לענייננו כאן, ועל- כן לא נרחיב בהם.

16. מן העניין לציין כי חלק ניכר מאותן עתירות אשר בהן נתבקש בית המשפט הגבוה לצדק להתערב בהחלטותיהם של בתי-דין דתיים, עניינן היה בחוק הכשרות המשפטית והאפוטרופסות (להלן – חוק הכשרות), והוא בעניין טובתו של קטין. בהתאם להוראות סעיף 25 לחוק הכשרות אמור בית-משפט לקבוע בהחזקתו של קטין “כפי שייראה לו לטובת הקטין” – לאמור, טובת הקטין היא השיקול המכריע והיא האמורה להדריך את בית המשפט בהכרעתו – וסעיף 79 לחוק הכשרות מוסיף וקובע, כי ציוויו של סעיף 25 מפנה עצמו לא אך אל בית המשפט אלא אף אל בתי-דין דתיים בתחום סמכותם. הוראת סעיף 25 מכוונת עצמה איפוא במישרין אל בתי הדין הדתיים; לשון אחר: בתי הדין הדתיים חייבים ואמורים לפסוק על-פיה – וטובתו של קטין היא שתכריע. התערבותו של בית המשפט הגבוה לצדק נדרשת איפוא – והיא תבוא – במקום שבית-דין דתי לא פסק כמצווה עליו – על-פי טובתו של הקטין – אלא על-פי שיקולים שאינם בהכרח טובתו של הקטין.

17. ומן הכלל אל הפרט: בהחלטות שבענייננו מדברים בתי הדין הרבניים עוד ועוד על טובת הילד, והוא עמוד האש המנחה אותם הדרך. ואולם ראינו אף זאת, שבין חרכי טובת הילד נשקפות אלינו דוקטרינות והלכות שאינן נגזרות בהכרח מטובתו של ילד; דוקטרינות והלכות אלו הן שהדריכו את מנוחתי אם ראוי שנתערב באותן החלטות ואם נחדול. ואם בסופם של דברים הסכמתי שלא להוציא צו-על-תנאי, אין זאת אלא משום שלא שוכנעתי כי טובתו של הילד אכן נפגעה כדי התערבותו של בית המשפט הגבוה לצדק בהחלטות בית הדין הרבני; בוודאי כך אם נזכור, שגם האם גם האב הסכימו מראש, כי בית הדין הרבני הוא שיכריע בחילוקי הדעות ביניהם. על כל אלה אוסיף את דברי חברי בפיסקה 18 לפסק- דינו, ואני מסכים לדבריו שם.

ועם כל אלה לא שבה נפשי למנוחתה.

 

הנשיא מ’ שמגר:

 

אני מסכים.

קראתי את דברי חברי הנכבד, השופט חשין, ואזכיר אך זאת: ראשית, בחירת בית הדין כשדה ההכרעה הייתה של כל אחד משני ההורים.

שנית, צרתו של הקטין באה לו בשל המחלוקת שנפלה מעיקרה בין ההורים, ואשר הביאה לפירודם זה מזו. בכך נוצרו הנסיבות של המשמורת המתחלפת.

הווי אומר, יהיה מקומו של הקטין אשר יהיה, הוא לא יהיה עם שני הוריו בעת ובעונה אחת. מבחינה זו “טובתו” אף פעם אינה שלמה. יחד עם זאת, כדברי חוות-דעת העובדת הסוציאלית:

“ההורים עצמם הינם אנשים חיוביים, שאין ספק שאוהבים את בנם ולהערכתנו כל אחד מהם יכול לאפשר לבנימין לגדול בביתו תוך קבלת חום תמיכה ואהבה להם נזקק כל ילד”.

שלישית, המשמורת של האב היא לתקופה קצובה, ועם סיומה ישוב הקטין אל האם.

רביעית, דעתי כדעת חברי הנכבד, השופט חשין, כי במקרה של ספק בדבר קיומה של עילה ברורה להתערבותנו, אל לנו להתערב בהליכים של בית הדין הרבני.

 

הוחלט כאמור בפסק-דינו של השופט ד’ לוין.

 

ניתן היום, ב’ בסיון תשנ”ב (3.6.92).

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *