תקציר בג”צ 174/62 הליגה למניעת כפייה דתית (28/11/1962): בית משפט עליון דחה עתירה נגד סגירת כביש לנסיעה כלי רכב הממוקם מול בית כנסת בעת שמתקיימת בו תפילה

בג”צ 174/62 הליגה למניעת כפייה דתית נ’ מועצת עיריית ירושלים, פד”י טז (1962) 2665

 

בג”צ 174/62

הליגה למניעת כפיה דתית ואח’ נגד מועצת עיריית ירושלים והמפקח על התעבורה כרשותה תמרור המרכזית

 

בבית המשפט העליון בשבתו כבית-משפט גבוה לצדק

[09/07/1962, 23/10/1962, 28/11/1962]

לפני מ”מ הנשיא אגרנט והשופטים זוסמן, ברנזון

 

המשיב מס’ 2 כרשות התמרור המרכזית, הורה לראש עירית ירושלים, כרשות התמרור המקומית, לסגור קטעים של רחובות המלך ג’ורג’ ושמואל הנגיד ליד בית-הכנסת ‘ישורון’ בשבתות ובמועדי ישראל, בשעות לפני הצהרים. צו זה ניתן בעקבות פניית מועצת העיריה למשיב מס’ 2, על-סמך החלטתה לבקש סגירת קטעי הרחובות הנ”ל. ניתן צו-על-תנאי, וטענת המבקשים היא כי ‘צו-הסגירה’ האמור פסול משני נימוקים: א) הצו ניתן מטעמים דתיים גרידא, ויש בו משום ,כפיה דתית”; ב) הצו פוגע בנוחיות של המבקש מס’ 2, אשר נאלץ, בזמן סגירת קטעי הרחובות הנ”ל, לעשות במכוניתו ‘סיבובים מיותרים’.

בית-המשפט העליון, בבטלו את הצו-על-תנאי, פסק –

א. המטרה שעמדה לפני המחוקק בחקקו את סעיף 70(1) לפקודת התעבורה, וכן זו ששירה לנגד עיניו שר התחבורה בהתקינו את התקנה 37(א) לתקנות התעבורה, ה’תשכ”א-1961, היתה להעניק לידי רשות התמרור המרכזית סמכות להסדיר את התנועה ברחובות – בין על-ידי הגבלת התנועה בהם ובין על-ידי איסורה המוחלט – בהתחשב הן באינטרסים של בעליה מכוניות והולכי הרגל והן בצרכים הלגיטימיים של חלקים אחרים של בני-הציבור, לרבות האינטרסים של הדיירים בבתים הגובלים ברחובות או של אלה המשתמשים בהם למטרות שונות.

ב.

(1) הבעיה, שעל רשות התמרור המרכזית לפתור בכל מקרה קונקרטי מסוג זה, היא להביא, במידת האפשר, לידי איזון האינטרסים הללו.

(2) אין ספק, כי בתיתו ערך לשיקול, כי תנועת המכוניות בשבתות ובמועדי ישראל ברחובות הנדונים מפריעה להתרכזות המתפללים בבית-הכנסת, ‘ישורון’ בתפילתם ומונעת בעדם להתפלל בנחת, התחשב המשיב מס’ 2 באינטרס שהוא בעל אופי דתי, אך אין פסול בכך, כשם שלא היה כל פסול אילו התחשב באינטרס תרבותי, מסחרי, בריאותי וכיוצא באינטרסים כאלה, ובלבד שהם נוגעים לחלק ניכר מבני-הציבור.

(3) בנסיבות הענין הוגשה המטרה של איזון האינטרסים הנוגדים ולא היה בצו משום פגיעה רצינית בזכויותיו של המבקש מס’ 2, הנותנת מקום לפסילת הצו.

ג. אין בהוצאת הצו הנדון משום כפיה דתית כלשהי, שכן לא אולץ המבקש מס’ 2, בגלל הצו, לעשות פעולה הנוגדת את השקפותיו בעניני דת.

ד. מחובתה של רשות התמרור המרכזית לדון בכל מקרה קונקרטי לאור נסיבותיו המיוחדות ובהתחשב בכל האינטרסים אשר סגירת הרחוב עשויה להשפיע עליהם, בין לטובה ובין לרעה. הבעיה היא, בסופו של דר, בעיה של מידה ודרגה.

 

התנגדות לצו-על-תנאי מיום ז תמוז תשכ”ב (09/07/1962), המכוון למשיבים והדורש מהמשיבה מס’ 1 לבוא וליתן טעם: מדוע לא תבוטל החלטתה מיום 22/01/1962, לפיה הוחלט לסגור בשעות התפילה, בימי שבתות ומועדים, את קטע הרחוב ליד בית-הכנסת ‘ישורון’, ונגד המשיב מס’ 2 (המפקח על התעבורה כרשות התמרור המרכזית) לבוא וליתן טעם, מדוע לא יבוטל הצו מיום 12/02/1962, לפיו אסר תנועת כלי-רכב ברחוב המלך ג’ורג’, בקטע שבין רחוב הקרן הקיימת בדרום לבין רחוב המעלות בצפון, ורחוב שמואל הנגיד בקטע שבין רחוב המעלות בצפון לבין רחוב המלך ג’ורג’, בעת עריכת התפילה בבית-הכנסת ‘ישורון’ בשבתות ומועדי ישראל בשעות לפני הצהריים. הצו-על-תנאי בוטל.

 

ד”ר י’ קובו – בשם המבקשים.

גב’ ר. נחמד – בשם המשיבה מס’ 1.

צ’ בר-ניב, פרקליט המדינה; ד”ר מ’ חשין, סגן פרקליט המדינה – בשם המשיב מס’ 2.

 

ניתן היום, א כסלו ה’תשכ”ג (28/11/1962).

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *