בג”צ 170/64 עזרא נ’ מנהל מחלקת הגיוס במשרד הבטחון, פ”ד יח(4) (1964) 259
בג”צ 170/64
אמירה עזרא נ’ מנהל מחלקת הגיוס במשרד הבטחון
בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט גבוה לצדק
[14/06/1964, 01/10/1964, 14/10/1964]
לפני הנשיא (אולשן) והשופטים לנדוי, הלוי
העותרת נולדה ביום 14/12/1943 ולפיכך יש לראותה בהתאם לחוק כמי שהגיעה לגיל 18 שנה ביום 11/09/1961. היא התייצבה לראשונה ביום 21/02/1961 והגישה באותו מעמד בקשת פטור לפי תקנות שירות בטחון (פטור), ה’תשי”ב-1952, בצירוף תצהיר המעיד כי טעמים שבהכרה דתית מונעים אותה מלשרת בשיירות בטחון. העותרת הוזמנה בפני ועדת הפטור בסתיו 1962 וזאת הודיעה לה ביום 15/11/1962, כי לא שוכנעה שטעמים שבהכרה דתית מונעים בעדה מלשרת בצבא, וכן כי עליה לבוא לבדיקה רפואית ביום 30/11/1962. ביום 29/11/1962 כתב בא-כוח העותרת מכתב אל המשיב השני, המשמש כמנהל לשכת הגיוס וגם כיושב-ראש ועדת הפטור, ובמכתב היו השגות על החלטת הוועדה, לגוף ההחלטה וכן על צורת הדיון בפניה. בו ביום הודיע לו המשיב השני שייוועץ ויודיע את החלטתו ו”סוכם” ביניהם שכל עוד לא תהיה הכרעה בהשגות העותרת היא לא תופיע לבדיקה רפואית. ביום 04/03/1963 הודיע המשיב השני לבא-כוח העותרת שהבקשה לדיון נוסף בפני הוועדה נדחתה ושעליה להופיע בלשכת הגיוס ביום 22/03/1963. ביום 12/03/1963 הריץ בא-כוח העותרת למשיב השני טענות נוספות בכתב וכן דרישה חוזרת שהחעדה תשוב ותדון בעניינה. רק באוקטובר 1963 הודיע המשיב השני בתשובה לפניה זו שהוועדה נאותה לדון מחדש בבקשת העותרת. בינתיים לא הופיעה העותרת בלשכת הגיוס ביום 22/03/1963. ביום 13/11/1963 הופיעה העותרת בפני העדה יחד עם בא-כוחה. גהקרו עדים ונשמעו טענותיו של בא-כוחה, וביום 24/11/1963 הוריעה שוב הודעדה שלא שוכנעה שהעותרת זכאית לפטור והעותרת שוב. הוזמנה לבדיקה רפואית ליום 06/12/1963, ואחרי בדיקה רפואית היא נמצאה כשרה לשירות. קודם לכן במכתבו מיום 02/12/1963 טען בא-כוחה שאין לגייסה עוד לשירות סריר, בהתחשב עם סעיף 15(א)(3) הנ”ל היות והיא לא נקראה להתייצב לשירות סדיר תוך שנים”עשר חודשים מיום הגיעה לגיל 18 כלומר עד יום 11/09/1963. ביום 29/04/1964 נקראה העותרת להתייצב לשירות סדיר ביום 14/06/1964 ואחרי דין ודברים נוספים היא פנתה לבית-משפט זה ועל יסוד העילה שאין לחייבה עוד בשירות סדיר מפאת עבור הזמן, לפי סעיף 15(א)(3) לחוק הנ”ל, נינו לה צועל-תנאי וצו ביניים המונע את גיוסה עד למתן פסק-הדין הסופי. המשיבים טענו שלעותרת ניתנו דחיות לפי בקשתה, עד לבירור הסופי של טענותיה עלזידי ועדת הפטור, ומשום כך חל עליה הסעיף 15(ב) של החוק הנ”ל, המאריך את חובת ההתייצבות לשירות סדיר בשנים-עשר חודשים מיום תום תקופת הדחיה, במקרה שלנו מיום 24/11/1963. כנגדו טענה העותרת שהדתיות שהיו לא ניתנו לפי בקשתה, אלא הן באו עליפי הסכמה הדדית בינה לבין שלטונות הצבא ולטובת שניהם. מקור ההשהיות לא היה בהתנהגות העותרת, אלא בפעולתה האטית של ועדת הפטור, ומשום כך אין לחייל עוד את העותרת. היא הסתמכה על בג”צ 136/56.
בית-המשפט העליון, בבטלו את הצו-על-תנאי, פסק –
א.
(1) ב-בג”צ 136/56 נגרמה ההשהיה עקב מצבו הגופני הלקוי של המבקש; כאן היא נגרמה עקב טענת המבקשת שהיא פטורה מחובת השירות מטעמים שבהכרה דתית, על יסוד סעיף 30(ג) של חוק שירות בטחון, ה’תשי”ט-1959, ועקב האיחור בבירור הסופי של טענהּ זו. במקרה שלפנינו אין צורך לפסוק אם בהשהייה כזאת יש לראות דחייה לפי בקשת העותרת במובן הסעיף 15(ב) הנ”ל, כי את הדין כאן יש לחתוך על-פי סעיף 37 של החוק הנ”ל.
(2) העותרת טענה שהיא זכאית לפטור ולבסוף נמצא שאין יסוד לטענה זו. על מימצא זה איןלערער עוד מאחר שהצו-על-תנאי לא ניתן לעותרת על יסוד עילה זו.
(3) נמצא שהעותרת היתה צריכה להימנע מלעורר את הטענה הזאת מלכתחילה, ועל כן היא הנושאת באחריות בשל אי מילוי חובתה להתייצב במועד לבדיקת כושרה הרפואי, וכן אי מילוי חובתה המותנית להתייצב לשירות סדיר שהיתה כרוכה בכך, והיא “האשמה” בדחיות שניתנו לה, כדי לאפשר את בירור טענתה עד תום. בנסיבות אלו חל סעיף 37 לחוק הנ”ל כלשונו, ואין כל טעם שבחוק או בצדק לשחרר את העותרת מתחולתו.
התנגדות לצו-על-תנאי, מיום ד תמוז ה’תשכ”ד (14/06/1964), המכוון למשיב מס’ 1 והדורש ממנו לבוא וליתן טעם, מדוע לא יימנע או יורה לפקידיו הסרים למרותו להימנע מלגייס את העותרת לשירות סדיר על-פי חוק שירות בטחון, ה’תשי”ט-1959 [נוסח משולב], על סמך הנימוק בלבד, כי לא הוצא צו גיוס לגבי העותרת תוך התקופה של 24 חודשים לאחר שהגיעה לגיל של 18 שנה. הצו-על-תנאי בוטל.
י’ מזן – בשם העותרת.
צ’ טרלו, סגן פרקליט המדינה – בשם המשיב מס’ 1.
ניתן היום, ח חשוון ה’תשכ”ה (14/10/1964).