תקציר בג”צ 1613/96 אבו-נג’יב (22/07/1997): בית משפט עליון ביטל החלטת בית דין רבני כי בסמכותו לדון בענייני קטינים שאביהם מוסלמי לאמם יהודייה

בג”צ 1613/96 אבו-נג’יב נ’ בית-הדין הרבני הגדול (22/07/1997)

 

בית המשפט העליון בשבתו כבית משפט גבוה לצדק

בג”צ 1613/96

 

בפני:

כבוד הנשיא א’ ברק

כבוד השופט א’ מצא

כבוד השופט מ’ חשין

 

העותרים:

1. חסן-מוחמד אבו-נג’יב

2. מוחמד-חסן אבו-נג’יב

3. אנס-חסן אבו-נג’יב

4. מעאד-חסן אבו-נג’יב

נגד

המשיבים:

1. בית הדין הרבני האזורי באר-שבע

2. כב’ הרב מישאל דהאן

3. כב’ הרב אליהו אברג’יל

4. כב’ הרב אליעזר איגרא

5. סולטאנה אבו-נג’יב

6. אבראהים-חסן אבו-נג’יב

7. היועץ המשפטי לממשלה

 

בקשה למתן צו על תנאי

 

תאריך הישיבה:

יז סיוון ה’תשנ”ז (22/06/1997)

 

בשם העותרים:

עו”ד זכי כמאל

בשם משיבים 5 ו- 6:

עו”ד מאשא וולפיש

בשם משיב 7:

עו”ד חובב ארצי

 

פסק-דין

הנשיא א’ ברק:

1. העותר מס’ 1 הוא מוסלמי. הוא נישא (ביום 19/04/1980) בנישואין שריעיים (מוסלמים) למשיבה מס’ 5. אמה של המשיבה מס’ 5 הינה יהודיה אשר התאסלמה (בשנות הארבעים) ונישאה למוסלמי. המשיבה מס’ 5 גדלה וחיה כל חייה כמוסלמייה. לעותר מס’ 1 ולמשיבה מס’ 5 נולדו ארבעה ילדים (העותרים 2, 3 ו- 4 והמשיב 6). בין העותר מס’ 1 למשיבה מס’ 5 נתגלה קרע. היא ביקשה לחזור ליהדות. המשיבה מס’ 5 עזבה הבית, ונטלה עימה את בנם הקטין (המשיב מס’ 6). העותר מס’ 1 פנה לבית הדין השרעי בירושלים בבקשה למסור את המשיב מס’ 6 לחזקתו. בית הדין הורה (ביום 15/11/1996) על מסירת הקטין (המשיב מס’ 6) לאביו. לאחר זמן פנתה המשיבה מס’ 5 לבית הדין הרבני האזורי בבאר-שבע (המשיב מס’ 1).

2. בית הדין הרבני קבע (ביום 16/01/1995) שהמשיבה מס’ 5 “היא יהודייה גמורה ובניה יהודים. ומן הדין שבניה יהיו בחזקתה לקבל חינוך יהודי ולרושמם ליהודים. יש להדגיש כי ההליכים בבית דיננו התחילו כאן ראשונים, ולכן הסמכות היא שלנו, ועליהם ללמוד יהדות”. כנגד החלטה זו הוגשה העתירה שבפנינו. בטיעונו בפנינו מיקד בא כוח העותרים את טיעוניו בהחלטת בית הדין הרבני באשר להחזקת הילדים וחינוכם. הוא הצהיר בפנינו כי אין לו עניין בכל הנוגע להחלטת בית הדין הרבני האזורי באשר ליהדותה של המשיבה מס’ 5. מכיוון שכך, נניח לעניין סמכותו של בית הדין הרבני האזורי להכריז על יהדותה של המשיבה מס’ 5 (השווה בג”צ 3023/90 פלונית נ’ בית הדין הרבני האזורי, פ”ד מה(3) 808). נתרכז אך בעניינם של הילדים.

3. בנסיבות העניין שלפנינו – ובהנחה שהמשיבה מס’ 5 הינה יהודיה לעניין סמכות השיפוט של בית הדין הרבני – סמכות השיפוט של בית הדין הרבני בכל הנוגע להחזקת הילדים וחינוכם מותנית בהסכמת העותר מס’ 1 בהיותו צד נוגע לדבר (ראה סעיף 9 לחוק שיפוט בתי דין רבניים (נישואין וגירושין), ה’תשי”ג-1953). הסכמה כזו לא ניתנה. מכיוון שכך, נעדר בית הדין הרבני סמכות שיפוט בכל הנוגע להחזקת הילדים וחינוכם. פסק דינו בכל הנוגע להם ניתן מחוסר סמכות והוא בטל.

התוצאה הינה, כי אנו עושים את הצו-על-תנאי מוחלט, במובן זה שאנו מצהירים כי החלטת המשיב מס’ 1 בכל הנוגע להחזקת הילדים (העותרים 2, 3 ו- 4 והמשיב מס’ 6) וחינוכם ניתנה ללא סמכות, והיא בטלה. המשיבה מס’ 5 תישא בהוצאות העותר מס’ 1 בסכום כולל של 5,000 ש”ח.

 

השופט א’ מצא:

 

אני מסכים.

 

השופט מ’ חשין:

 

אני מסכים.

 

הוחלט כאמור בפסק דינו של הנשיא.

 

ניתן היום, ט”ז תמוז התשנ”ז (21/07/1997).