תקציר בג”צ 156/50 הרב הדסאי (30/01/1951: בית משפט עליון אישר החלטת שר הדתות שלא להסמיך כרשות רושמת נישואין רב

בג”צ 156/50 הרב יהודה מאיר הדסאי (מוטנפלד) נ’ שר הדתות בממשלת ישראל, פד”י ה 167 (1951)

 

בג”צ 156/50

בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט גבוה לצדק

לפני השופטים דונקלבלום, זילברג, בקר

בבקשת:

הרב יהודה מאיר הדסאי (מוטנפלד) המבקש

נגד

1. שר הדתות בממשלת ישראל

2. היועץ המשפטי של משרד הדתות המשיבים

 

פקודת נשואין וגרושין (רישום) 1919 – סעיף 2 שבה, “רשות רושמת” -“רב”- החלטת הרוב והמעוט בבג”צ 109/42 – השנוי שחל בנדון זה עם קום המדינה – מעמדו של משרד הדתות, ופקוחו על המוסדות הדתיים של המדינה – סמכותו לבחון ולבדוק מי ראוי לשמש “רשות רושמת”, או את כשרותן של התעודות הנתנות על ידי רשות כזאת – קצוב כסות ונעל – הענקת נקודות נוספות לזוגות מתחתנים – רשאי משרד הדתות, אם יש לו יסוד לפקפק בכשרות הנשואין הנערכים על ידי רב מסויים, להורות למפקח על המזונות שלא להתחשב בתעודות הנתנות על ידי רב זה לגבי הענקת הנקודות הנוספות הנ”ל – סירובו של בית המשפט הגבוה לצדק לעכב בידו של משרד הדתות.

 

בקשה למתן צו, המכוון אל המשיבים והדורש מהם, ומכל אחד מהם, לבוא וליתן טעם מדוע לא יכלל המבקש ברשימת הרבנים שנמסרה ע”י משרד הדתות למפקח על המזונות עם הוראה להכיר רק בתעודות הנשואין המוצאות על ידם, ומדוע לא תבוטלנה ההוראות שנתנו למפקח על המזונות לא להכיר בתעודות הנשואין של הרבנים שאינם מוכרים ע”י כנסת ישראל כרשות רושמת. הבקשה נדחתה.

 

טען למבקש: י. בן-ישי

 

יום שמיעת הבקשה ומתן הצו – 19.12.50 מתן נמוקים – 30.1.51

 

צו

השופט זילברג:

בקשה זו הועלתה לפנינו ביום עשרה בטבת תשי”א (19.12.50), דחינו אותה על אתר והרי נמוקינו לכך.

המבקש הוא – כפי שמעיד על עצמו – בר אוריין ובר אבהן, נצר ממשפחת רבנים, ובעצמו מוסמך לרבנות, והוא עלה ארצה, בשנת תרצ”ה (1935), לדרישת מרכז אגודת ישראל בא”י. עם עלותו החל לשמש כרב באחת “השכונות העבריות של יפו” והוא מכהן בכהונה זו עד היום הזה. בתקופת המנדט הוא הוכר כ”רשות הרושמת” ע”י שלטונות המחוז, ואף קבל מהם את הטפסים הרשמיים לרשום הנשואין והגרושין שסודרו על ידו.

וזאת לדעת, כי מיום שהונהג בארץ קיצוב צרכי כסות ונעל נוהג המפקח על המזונות להקציב לזוגות מתחתנים נקודות נוספות לצרכי הלבשה והנעלה. ראיה לכך משמשת העתקת תעודת הנשואין הניתנת לבני הזוג ע”י הרב מסדר הקידושין.

והנה לפני זמן קצר חדל המפקח על המזונות להעניק לבני הזוג, אשר קידושיהם סודרו ע”י המבקש, את הנקודות הנוספות הנ”ל. המבקש מחה על כך, אך המפקח לא שעה למחאתו, והודיע לו כי “לפי הוראת היועץ המשפטי ממשרד הדתות יש לקבל אשורים ותעודת נשואין רק מאלה הרבנים המוכרים ע”י כנסת ישראל כ”רשות רושמת””. הוא משיא לו (למבקש) את העצה “להתענין בהשגת התעודה כנ”ל מאת משרד הדתות וכמו כן בהכנסת כבודו ברשימת הרבנים שנמסרה לי מאת המשרד הנ”ל והענינים יסתדרו מאליהם” (מוצג ז’, מיום 20.10.50). ביום 6.11.50 פנה המבקש למשרד הדתות בבקשה להכלילו ברשימה הנ”ל, וביום 18.11.50, ענה לו היועץ המשפטי של אותו משרד כי “משרד הדתות מסרב בהחלט לכלול את כבודו ברשימת המורשים לסדר נשואין, או לבטל את ההוראות שניתנו למפקח על המזון, לא להכיר בתעודות הנשואין שהוצאו על ידו” (מוצג ט’). המכתב רצוף האשמות כבדות כלפי המבקש, המבקש בהצהרתו מכחיש את אמיתותן, ואנו כאן נסתפק באמירה, כי אם אמנם נכונות הן “השמועות הלא-טובות” הללו, ודאי כי אין להתיחס באמון רב לתעודות היוצאות מתחת ידי המבקש.

עד כאן העובדות שהונחו ביסוד הבקשה ומכאן ואילך לערכה ומשקלה המשפטי. שלשה הם פסקי הדין, מתקופת המנדט, הדנים בשאלה, מי נחשב כ”רשות רושמת” במובן סעיף 2 לפקודת נשואין וגרושין (רשום), 1919: בג”צ 5/42 (42 אל”ר 791) ובג”ץ 109/42 (42 אל”ר 809) אך ב”כ המבקש אינו סומך אלא על אחד מהם, הוא בג”צ 109/42, וגם מתוך פסק-דין זה הוא בורר לו את דעת המעוט (השופטים גורדון-סמית וכאיאט), ומבקש מאתנו להטות אחרי המעוט דוקא. דינו של המבקש כאן הוא, לדעתו, כדינו של הרב שור שם, וכזה כן זה יש לראותו – לפי פסק-דינו של המעוט – כ”רשות רושמת” במובן הפקודה הנ”ל.

אין שר הדתות רשאי, איפוא -כך הוא טוען – להפלות את המבקש לרעה, ושלא להכלילו ברשימת הרבנים שנמסרה למפקח על המזונות לצרכי הקצבת הנקודות הנוספות הנ”ל. אין יסוד לטענה זו. פסקי-הדין הללו כבודם במקומם מונח, אלא שאין בהם כדי ללמד כלום על המצב הקיים היום. בלי להכנס לברור השאלה מי ומי הוא ה”רב” שהיה נחשב, בתקופת המנדט, כ”רשות רושמת” במובן הפקודה הנ”ל, הרי כיום, במדינת ישראל, לאחר שהוקם משרד ממשלתי מיוחד – הוא משרד הדתות – המרכז בידיו את הפקוח העליון על המוסדות הדתיים של המדינה, אין לשלול ממשרד זה את הסמכות לבחון ולבדוק מי ראוי, ומי אינו ראוי, לשמש “רשות רושמת” שכזאת. למעשה, גם פקודת הנשואין והגרושין, מעיקרה, אינה מעניקה הכרה סטטוטורית לתעודות הניתנות ע”י הרשות הרושמת, ולכן אין מה שימנע את משרד הדתות מלבדוק את כשרותן של התעודות ההן. היוצא מזה, כי הואיל ומשרד הדתות, שהוא ודאי מומחה לאותו דבר, אין דעתו נוחה מתעודותיו של המבקש דנן, ויש לו יסוד לפקפק בכשרות הנשואין הנערכים ע”י רב זה- מפני שלפי הידיעות אשר בידי המשרד, הלה השיא אשת איש לשוק או סוטה לבעלה וכדומה – הרי הוא (המשרד), ללא ספק, רשאי להורות את המוסדות האדמיניסטרטיביים שלא להתחשב בתעודות כאלה.

קיצורו של דבר: אין לפנינו שאלה “עדתית” של השתייכות ל”כנסת ישראל” א’, “אגודת ישראל” – חלוקה זו, בכלל, כבר אבד עליה כלח, ואין לה אחיזה עוד במציאות החדשה שלנו – השאלה היא מעשית, ענינית: אם במקרה מסויים, ונוכח התקלות שארעו בעבר (לדעת המוסדות המוסמכים), תעודותיו של אותו מסדר קדושין קונקרטי, ראויות ליחסי אמון או לא, – ועל כגון זה לא אנו, אלא משרד הדתות דוקא, מוסמך וגם מוכשר לתת את התשובה המתאימה. על כל פנים, ויהא הדבר אשר יהא, אין אנו, כבית משפט גבוה לצדק, רואים כאן עילה וצורך לעכב בידו של משרד הדתות.

מטעמים אלה דחינו את הבקשה כאמור.

 

ניתן היום, יום כ”ג בשבט, תשי”א (30/01/1951)

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *