תקציר בג”צ 1514/01 גור-אריה (18/06/2001): בית משפט עליון דחה עתירה שלא לשדר בשבת סרט שיוצריו שומרי שבת

בג”צ 1514/01 גור-אריה נ’ הרשות השניה לטלוויזיה ולרדיו, פ”ד נה(4) 267 (2001)

 

בג”צ 1514/01

1. יעקב גור אריה

2. בת שיר גור אריה

3. אבי רוק

4. שמרית רוק

נגד

1. הרשות השנייה לטלוויזיה ולרדיו

2. TTV בע”מ

3. אייל זייד

4. אביטל לוי

 

בבית-המשפט העליון בשבתו כבית-משפט גבוה לצדק

[18.6.2001]

לפני הנשיא א’ ברק, המשנה לנשיא ש’ לוין והשופטת ד’ דורנר

 

המשיבה 1 (להלן – המשיבה) הזמינה מהמשיבים 4-2 סרט שעסק בתושבי היישוב מצפה כרמים. הסרט יועד לשידור במסגרת תכנית המשודרת בשבת. התכנית משודרת במסגרת רצועת השידור היחידה באורך מתאים, המוחזקת בידי המשיבה, מכוח סמכותה על-פי חוק הרשות השניה לטלויזיה ורדיו, תש”ן-1990. העותרים תושבי מצפה כרמים, שהם שומרי תורה ומצוות, מתנגדים לשידור התכנית בשבת וטוענים כי השידור יגרום להם לקחת חלק בחילול שבת, ובכך יפגע בחופש הדת שלהם. מכאן העתירה. בית-המשפט העליון פסק:

א.

(1) מעיון בחומר שהובא לפני בג”ץ עולה כי לא היה כל הסכם בין העותרים (או מי מהם) לבין המשיבים שלפיו הסרט לא ישודר בשבת. אלא העותרים היו אמורים לדעת כי הסרט ישודר בשבת, והמשיבים הניחו, והיו רשאים להניח, כי העותרים מסכימים לכך. הייתה זו חובתם של העותרים לברר עניין זה בטרם ישתתפו בסרט (274א-ב).

(2) על רקע זה קמה ועומדת השאלה אם עומדת לעותרים הזכות – שאינה מעוגנת בהסכם – כי הסרט לא ישודר בשבת, שכן הוא פוגע, לטענתם, ברגשותיהם הדתיים ובחופש הדת שלהם (274ב).

ב. (1) חופש הדת הוא זכות יסוד במשפט הישראלי ומהווה עקרון יסוד של השיטה המשפטית (277ב-ג).

(2) חופש הדת משתרע על חירותו של הפרט להאמין, וחירותו לפעול על-פי אמונתו תוך מימוש כלליה ומנהגיה (“חופש הפולחן”). על-כן כולל חופש הדת את זכותו של אדם שלא יכפו עליו לפעול בניגוד לדתו. חופש הדת קשור לפרט ולמימוש זהותו. הוא חלק מה”אני” שלו. כשם שה”אני” מהווה תופעה מורכבת שאין לקבוע בבירור את גבולותיה, כן אין לקבוע את גבולותיו של חופש הדת (277ד-ו).

ג.

(1) שידור הסרט בשבת אינו פוגע בחירותם של העותרים להאמין ובחירותם לפעול על-פי אמונתם. הוא אינו מונע מהם מלממש את כלליה ומנהגיה של אמונתם. כל שהעותרים טוענים הוא כי פעולתם של אחרים (המשיבים) בניגוד למצוות הדת מהווה פגיעה בחופש הדת של העותרים (277ז).

(2) לעניין זה יש להבחין בין פגיעה ישירה באורח החיים של הפרט (המהווה פגיעה בחופש הדת שלו) לבין פגיעה ברגשות של הפרט עקב מעשיו של אחר, שאינה פגיעה בחופש הדת. אכן, מקום שבו אדם נפגע ממעשיו של אחר שהם בניגוד לדת, הטענה אינה של פגיעה בחופש הדת אלא ברגשותיו ובתודעתו (278ב-ג).

(3) אשר-על-כן אין שידור הסרט פוגע בחופש הדת של העותרים אלא רק ברגשות הדת שלהם. ולעניין זה אין נפקא מנה כי במקרה הנדון טוענים העותרים כי הפגיעה בהם אינה רק בשל מעשיהם של אחרים, אלא גם בשל השימוש בשבת בראיונות שנעשו עם העותרים ביום חול. גישה אחרת בעניין זה תוביל להרחבה בלתי מבוקרת של חופש הדת וסופה זילות של חופש הדת וריקונו מתוכן (278ד-ה).

ד.

(1) נוסחת האיזון להכרעה בין רגשות הדת של העותרים לבין חופש הביטוי של המשיבים קובעת כי על-מנת לדחוק את רגלי חופש הביטוי נדרש שהפגיעה ברגשות הדת תהיה קרובה לוודאי (מבחינת הסתברות התרחשותה) וממשית וקשה – מעבר לסף הסבולת של החברה הישראלית – מבחינת עוצמתה (275ג-ד).

(2) במקרה הנדון אכן הפגיעה ברגשות הדת של העותרים עקב שידור הסרט היא ודאית. אך מבחינת עוצמתה, אין היא מגיעה לדרגה אשר – על-פי סף הסבולת המקובל בחברה הישראלית – מצדיקה הגבלתו של חופש הביטוי (275ה-ז).

(3) אימוץ גישה אחרת לעניין זה פירושה העמדה בסכנה של שידורי הטלוויזיה והרדיו בכללם, רק משום שקיום השידורים עשוי לפגוע ברגשות דת של מי שמתנגדים לחילול שבת על-ידי אחרים (276א-ג).

(4) עוצמת הפגיעה ברגשות העותרים אינה מצדיקה הגבלת חופש הביטוי במקרה הנדון משום שהם יכלו להתנות מראש את הסכמתם לצילום התכנית באי-שידורה בשבת (אך לא עשו כן), וגם משום שעוצמת הפגיעה מוחלשת עקב הסכמת המשיבים לשדר כתובית שלפיה הסרט צולם ביום חול (276א, ג-ד).

ה. (דעת מיעוט – השופטת ד’ דורנר):

(1) היסוד המפריד את חופש הדת מפגיעה ברגשות דתיים הוא כי הפעולה הפוגעת תהיה אסורה על המאמינים או מחויבת עליהם לפי מצוות דתם. תוכן ציוויי הדת נקבע על-ידי מורי ההלכה הדתיים (280ה-ו).

(2) במקרה הנדון נפסק על-ידי רב המקום של העותרים כי בהופעתם בסרט המשודר ביום שבת הם יפרו בעצמם את מצוות הדת, גם אם השידור יתבצע על-ידי אחרים. לכן, לאור העקרונות המקובלים ביהדות, והמעניקים מעמד קובע לקביעת רב המקום, שידור התכנית יגרום לעותרים לחלל שבת ובכך לעבור על מצוות דתם (281ד-ז, 282ה).

(3) יסודה של ההבחנה בין איזון אנכי לבין איזון אופקי של ערכים אינו בתוצאת האיזון במובן של ויתור הדדי כנגד העדפת ערך אחד על פני האחר, אלא במטרתו, שממנה נגזרות אמות-המידה לאיזון. האיזון האנכי – המיושם בהתנגשות שבין זכות אדם לבין אינטרס ציבורי – נועד למזער, ככל הניתן, את הפגיעה בזכות גם כאשר האינטרס הציבורי גובר עליה. ואילו האיזון האופקי – המיושם בהתנגשות בין זכויות אדם בינן לבין עצמן נועד להפחית, ככל הניתן, את הפגיעה בשתי הזכויות גם יחד (284א-ב).

(4) תכליתה של פיסקת ההגבלה, שעם יסודותיה נמנה עקרון המידתיות, היא להגן על זכויות האדם על-ידי מזעור הפגיעה בהן בהתנגשן באינטרס ציבורי. אל תוך עקרון המידתיות משתלבות היום גם נוסחות איזון, כגון מבחן “הוודאות הקרובה” ומבחן “האפשרות הסבירה”, שגובשו בפסיקה עוד בטרם נקלט עקרון המידתיות במשפטנו, וזאת לצורך קביעת חוקיותן של החלטות של רשויות המינהל הפוגעות בזכויות אדם. נוסחות אלה מתחשבות במשקלם הסגולי של הזכות ושל האינטרס הציבורי שלמענו מתבקשת פגיעה בזכות (284ד-ה).

(5) אמות-המידה שבפיסקת ההגבלה, ובמיוחד עקרון המידתיות, אינן הולמות איזון בין שתי זכויות אדם. מטרתו של האיזון האופקי היא להפחית את הפגיעה בשתי הזכויות, וזאת, כאמור, על-ידי ויתור הדדי המאפשר הגשמת השתיים כאחת, אם כי לא בהיקף מלא. אך אם אין אפשרות לקיום בצוותא של שתי הזכויות המתחרות, תגבר הזכות שתוצאת הפגיעה בה לפרט היא חמורה יותר (285ג).

(6) במקרה הנדון זכויות האדם המתחרות – חופש הדת של העותרים, מצד אחד, וחופש הביטוי וזכות הקניין (שמשקלה קל יותר) של המשיבים, מצד אחר – הן שוות משקל, אלא שוויתור הדדי ביניהן אינו אפשרי (285ו).

(7) בנסיבות הקיימות לזכות לחופש הדת אין מרחב נסיגה ואף הפגיעה בה היא מהותית, שכן כאמור לעיל, על העותרים נכפה – לגישתם ולגישת רבם – חילול שבת. לעומת זאת נסיבות המקרה מאפשרות למשיבים לוותר על מקצת זכויותיהם על-ידי שידור הסרט ביום חול במקום בשבת. ויתור זה פוגע אך בשולי הזכויות (285ו-ז).

(8) אין יסוד לטענת המשיבים כי שידור הסרט ביום חול אינו אפשרי משום שיש בידי המשיבה סמכויות חוקיות ואמצעים מעשיים שונים המאפשרים לה להסיט – אגב קיום שיח ושיג עם הזכיינים – את מועד שידור התכנית ליום חול. אכן, הדבר כרוך במאמץ מסוים, וייתכן שאף בעלות כספית – אך אלו הם אמצעים שיש לנקוט על-מנת להגן על חופש הדת של העותרים מפני הפגיעה המהותית שתיגרם אם תשודר התכנית בשבת (286ה-ז).

 

 

עתירה למתן צו-על-תנאי. הדיון – כאילו ניתן צו-על-תנאי. העתירה נדחתה ברוב דעות כנגד דעתה החולקת של השופטת ד’ דורנר. הצו-על-תנאי בוטל.

 

נפתלי ורצברגר – בשם העותרים;

דורון אבני, תמר הקר – בשם המשיבה 1;

אפרת אבנט, אמיר איבצן – בשם המשיבים 4-2.

 

פסק-דין

 

הנשיא א’ ברק

 

הטלוויזיה מבקשת לשדר סרט המתעד את חייהם והשקפותיהם של העותרים, יהודים שומרי תורה ומצוות. אלה ממלאים תפקיד פעיל בסרט הכולל ראיונות עמם. הסרט הוסרט בימי חול. הטלוויזיה מבקשת לשדר את הסרט בשבת. העותרים מתנגדים לכך. הם טוענים לפגיעה ברגשות הדת ובחופש הדת. עם מי הדין – זו השאלה הניצבת בפנינו.

 

העובדות

1. הרשות השנייה לטלוויזיה ולרדיו (להלן – המשיבה) היא תאגיד סטטוטורי. היא הוקמה מכוח חוק הרשות השניה לטלויזיה ורדיו, תש”ן-1990. עיקר השידורים מתקיים על-ידי בעלי זיכיונות. מועצת הרשות השנייה מוסמכת “… ליטול פרקי זמן מיחידת שידור של בעל זכיון, לצורך מתן שידורים מטעם הרשות בנושאים שלדעתה יש בהם ענין מיוחד לציבור …” (סעיף 48(א) לחוק). על רקע זה, זה ארבע שנים משודרת בשבת התכנית “תיבת תעודה”. רצועת שידור זו היא היחידה באורך של מחצית השעה, שבידי המשיבה. המשיבה החליטה (ב- 1999) להזמין הצעות להפקת סרטי תעודה בעניין “מקומות, תופעות ואנשים בישראל בנושא המתח שבין יהדות לישראליות”. בעקבות זאת הוסכם בין המשיבה למשיבה 2, שהיא חברה פרטית, כי זו האחרונה תכין סרט שיעסוק בתושבי היישוב מצפה כרמים. הסרט בוים על-ידי המשיב 3. התחקיר והראיונות בוצעו, בין היתר, על-ידי המשיבה 4, שהייתה המפיקה בפועל.

2. העותרים הם תושבי היישוב “מצפה כרמים”. כאמור, הם שומרי תורה ומצוות. הם אותרו על-ידי המשיבים 4-2 כמתאימים ליטול חלק בסרט. הם הסכימו לכך. הסרט הוכן והועבר למשיבה. משנמצא ראוי, הוא אמור להיות משודר במסגרת התכנית “תיבת תעודה” המשודרת, כאמור, בשבת. העותרים פנו למשיבה וביקשו שלא לשדר הסרט בשבת. לטענתם, יש בשידור הסרט בשבת משום פגיעה ברגשות הדת שלהם ובחופש הדת שלהם. המשיבה סירבה לבקשה. היא מוכנה להוסיף כיתוב על המסך שלפיו הסרט צולם ביום חול. אין היא מוכנה לשדר הסרט ביום חול, שכן אין לה רצועת שידור לכך. כנגד החלטה זו של המשיבה הוגשה העתירה שלפנינו.

3. תחילה טענו העותרים בפנינו כי הוסכם עמם כי הסרט לא ישודר בשבת. במהלך הטיעונים לא חזרו העותרים על טענה זו תוך שטענו כי הייתה אי-הבנה. מקורה של זו, לטענתם, בעובדה שחלק מהמשיבים היו דתיים וממנה הסיקו העותרים כי הסרט לא ישודר בשבת. לאחר עיון בחומר שלפנינו הננו קובעים כי לא היה כל הסכם בין העותרים (או מי מהם) לבין המשיבים שלפיו הסרט לא ישודר בשבת. נהפוך הוא, נאמר לעותרים כי הסרט ישודר בתכנית “תיבת תעודה”, ומכך יכלו העותרים להבין כי הסרט ישודר בשבת. זאת ועוד, דבר שבשיגרה הוא שיהודים שומרי תורה ומצוות מצולמים ביום חול והסרט משודר בשבת. אכן, העותרים היו אמורים לדעת כי הסרט ישודר בשבת, והמשיבים הניחו, והיו רשאים להניח, כי העותרים מסכימים לכך. הייתה זו חובתם של העותרים לברר עניין זה בטרם ישתתפו בסרט (השוו בג”ץ 164/97 קונטרם בע”מ נ’ משרד האוצר, אגף המכס והמע”מ [1]). על רקע זה קמה ועומדת השאלה אם עומדת לעותרים הזכות – שאינה מעוגנת בהסכם – כי הסרט לא ישודר בשבת, שכן הוא פוגע, לטענתם, ברגשותיהם הדתיים ובחופש הדת שלהם. אמת, אין מחייבים את העותרים עצמם לחלל שבת. עם זאת שידור הסרט בשבת הופך את העותרים, לטענתם, לשותפים בחילול השבת. עם קבלת העתירה ביקשנו ליישב המחלוקת בדרכי שלום. קוימה גם תזכורת בפניי. רבם של העותרים הוזמן לישיבה. ביקשנו לבחון דרכים שונות ליישוב המחלוקת בהסכמה בין הצדדים. המשיבים הציעו כי תשודר בסרט כתובית שלפיה הצילום היה ביום חול; כן הוצע כי הכתובית תוסיף ותקבע כי העותרים התנגדו לשידור הסרט בשבת. הוצע להם להסתפק בעצם הגשת העתירה בלא לעמוד על הכרעה שיפוטית. כל ההצעות נדחו. אין מנוס אפוא מהכרעה שיפוטית.

 

המסגרת הנורמטיבית

התוצאה היא כי דין העתירה להידחות. רשמנו לפנינו הצהרת המשיבים כי לשידור תצורף כתובית שלפיה הצילומים נערכו ביום חול.

 

המשנה לנשיא ש’ לוין

 

אני מסכים.

 

השופטת ד’ דורנר

 

צר לי, אך איני יכולה להצטרף לפסק-דינו של חברי הנשיא ברק. אכן, מקובלת עליי דעתו של חברי כי בפגיעה ברגשות העותרים כשלעצמה אין כדי להצדיק בנסיבות המקרה היעתרות לעתירתם. עם זאת לו נשמעה דעתי, היינו מקבלים את העתירה ופוסקים כי שידור בשבת של סרט הטלוויזיה המתעד את מהלך חייהם של העותרים, יהודים שומרי מצוות – לרבות ראיונות שנערכו עמם (להלן – הסרט) – אינו אך פוגע ברגשותיהם, אלא גם מפר שלא כדין את זכותם לחופש הדת.

להלן נימוקיי.

 

העובדות

1. הפקת הסרט, שאורכו כ- 24 דקות, הוזמנה מן המשיבים 4-2 (להלן ביחד – המפיקים) על-ידי המשיבה 1 (להלן – הרשות השנייה). זאת, בכוונה לשדרו ביום השבת, ברצועת שידור של מחצית השעה, שהיא רצועת השידור היחידה שהועמדה לרשות הרשות השנייה לצורך שידור בנושאים שבהם עניין מיוחד לציבור. המפיקים ידעו זאת. ברם הכוונה לשדר את הסרט בשבת במסגרת התכנית “תיבת תעודה” העוסקת במתח שבין יהדות לבין ישראליות, לא הובאה לידיעת העותרים. זאת, על יסוד הנחה המבוססת על ניסיון הרשות השנייה בשידורים בשבתות של ראיונות עם שומרי מצוות, לרבות בתכנית “תיבת תעודה” עצמה, שלפיו יצאה ידי חובתה על-ידי ליווי המשדר בכתובית “צולם ביום חול”.

ואילו בדעת העותרים, אנשים צעירים, נעדרי ניסיון ומגע עם התקשורת, לא עלתה האפשרות שהסרט יועד לשידור ביום השבת. הנושא הועלה באקראי על-ידי העותרים ביום השלמת הצילומים, והמפיקים הבטיחו להם לטפל בעניין. אלא שבהמשך הובהר לעותרים על-ידי המפיקים כי הסרט ישודר בשבת. אף פנייתם בכתב של העותרים אל הרשות השנייה לא הועילה. הרשות השנייה התנצלה בפני העותרים על הפגיעה ברגשותיהם, אך הסבירה כי אין בידיה אפשרות לשדר את הסרט ביום חול. בצר להם, פנו העותרים לרבם, הרב שלמה אבינר, כדי למצוא פתרון הילכתי שלא יהפוך אותם למחללי שבת. הרב אבינר פסק באופן חד-משמעי ונחרץ כי שידור הסרט בשבת כרוך בחילול שבת המוני בהשתתפות העותרים, כי הקרנת הסרט בצירוף הכתובית “צולם ביום חול” עלולה להצטייר כתחבולה ואף להעלות לכלל שחיתות מוסרית, וכי לדידו אין פתרון הילכתי שיתיר את שידור הסרט ביום השבת. הרב אבינר חזר על עמדתו זו במהלך הדיון שנערך בגדר העתירה שבפנינו לצורך השגת הסדר מוסכם.

 

השאלות

על רקע עובדתי זה מתעוררות שלוש שאלות: ראשית, אם שידור ביום השבת של הסרט, ש”שחקניו” יהודים שומרי מצוות, פוגע בזכותם לחופש הדת, כלומר בזכותם למלא את מצוות דתם, להבדילה מפגיעה ברגשותיהם כתוצאה מהפרת מצוות הדת על-ידי יהודים אחרים. שנית, מהו האיזון הראוי בין זכותם של העותרים לחופש הדת לבין זכויות המשיבים לחופש הביטוי ולקניין. שלישית, כיצד משליכה ההסכמה בין העותרים לבין המפיקים בדבר השתתפות הראשונים בסרט, שהושגה ללא התייחסות לשאלת שידור הסרט בשבת, על זכויות הצדדים.

אדון בשאלות אלה כסדרן.

 

זכות העותרים

 

איזון בין זכויות הצדדים

 

טענת השיהוי

 

השלכות לעתיד

 

אשר-על-כן לו נשמעה דעתי, היינו הופכים את הצו-על-תנאי למוחלט.

 

הוחלט כאמור בפסק-דינו של הנשיא ברק.

 

ניתן היום, כ”ז בסיוון תשס”א (18.6.2001).

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *