בג”צ 148/84 שמואל נ’ בית הדין הרבני האזורי בתל-אביב, פ”ד לט(4) 393 (1985)
בג”צ 148/84
קטי שמואל
נגד
1. בית הדין הרבני האזורי בתל-אביב
2. בית הדין הרבני הגדול בירושלים
3. טל שמואל
בבית המשפט העליון בשבתו כבית-משפט גבוה לצדק
[31/01/1985, 01/12/1985]
לפני השופטים א’ ברק, ד’ לוין, ג’ בך
העתירה נסבה על פסק-דינו של המשיב 2, שבו נידחה ערעורה של העותרת על פסק-דינו של המשיב 1, לפיו עליה לקבל גט פיטורין לחומרה מהמשיב 3. העותרת היא יהודייה ונישאה בהודו למשיבה 3 בנישואין אזרחיים. אותה עת היה המשיב 3 בן הדת ההינדית, אך הוא התגייר, לאחר שהמשפחה עלתה ארצה. בני הזוג לא נישאו מחדש לאחר הגיור. לטענת העותרת, לא קוימו הדרישות הקבועות בפקודת העדה הדתית (המרה), ומכיוון שכך, המשיב 3 אינו “יהודי” במובן סעיף 1 לחוק שיפוט בתי דין רבניים (נישואין וגירושין), ה’תשי”ג-1953. לטענת המשיב 3, אין להחיל את האמור בפקודת העדה הדתית (המרה), לרבות סעיף 4(2) שבה, שכן שני בני הזוג הפכו לחברים בעדה דתית מוכרת.
בית-המשפט הגבוה לצדק פסק:
א.
(1) אין הוראות פקודת העדות הדתיות (המרה) חלות, במקום שאדם ממיר את דתו אך אינו עוזב “עדה דתית” או אינו מצטרף ל”עדה דתית”.
(2) הביטוי ‘עדה דתית’ אינו מוגדר בפקודת העדות הדתיות (המרה), אך המשמעות שיש ליתן לו היא זו הקבועה בתוספת השנייה לדבר המלך במועצה על ארץ ישראל (תיקון), 1939, כלומר עדה דתית “מוכרת”.
(3) מטרתה של פקודת העדה הדתית (המרה) הייתה להסדיר, בין השאר, בעיות של סמכות בעניינים של מעמד אישי, ולכן הקובע מבחינתה הוא קיומו של בית-דין מוכר, אשר שאלת שיפוטו היא עיקר הבעיה.
(4) כאשר אדם עוזב עדה שאינה “מוכרת”, אין מתעוררת כל בעיה של סמכות שיפוט, שכן אין לאותה עדה בית-דין מוכר, אשר שאלת שיפוטו צריכה להיקבע; מאחר שאין קיים בארץ בית-דין הינדי מוכר, פקודת העדה הדתית [המרה] אינה חלה, ואין תחולה בעניין דנן להוראות סעיפים 2 ו- 4 של הפקודה.
ב.
(1) אין לראות בפקודת העדה הדתית (המרה) מסגרת בלעדית להמרת דת. גישה כזו הייתה שוללת את זכותו של היחיד בישראל להמיר דת, במקום שהעדה הישנה או החדשה אינה מוכרת, ותוצאה זו אין הדעת סובלתה.
(2) אם הדת החדשה מכירה בפלוני, ואילו הדת הישנה איננה אוחזת בו, אין כל קושי שלא להכיר בהמרת הדת, שבוצעה מחוץ לפקודת העדות הדתיות (המרה).
(3) שאלות קשות מתעוררות, במקום ששתי הדתות אוחזות באדם, ואלה נפתרות על-ידי פקודת העדות הדתיות (המרה), במקום שהיא חלה. אך כאשר הפקודה אינה חלה – אין מנוס מפתרון פסיקתי.
(4) בנסיבות דנן, משהוכרה המרתו של המשיב 3 לדת היהודית מהבחינה היהודית הדתית ובהעדר טענה שהדת ההינדית “אוחזת” בו, יש לראותו כ”יהודי” לעניין חוק שיפוט בתי דין רבניים (נישואין וגירושין).
ג.
(1) יהא מקום עריכתם של הנישואין אשר יהיה, בית הדין הרבני מוסמך לדון בשאלת הגירושין.
(2) לעניין זה אין נפקא מינה, שהנישואין היו נישואין אזרחיים.
התנגדות לצו-על-תנאי מיום 19/03/1984. העתירה נדחתה. הצו-על-תנאי בוטל.
מ’ סיון – בשם העותרת;
ר’ עוזר – בשם המשיבים.
ניתן היום, י”ח כסלו ה’תשמ”ו (01/12/85).