בג”צ 136/56 רבי נ’ שר הבטחון ואח’, פד”י יא 118 (1957)
בג”צ 136/56
כרמל רבי
נגד
שר הבטחון ואח’
בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט גבוה לצדק
[23.1.57, 2.1.57 ,23.9.56]
לפני הנשיא (אולשן), והשופטים גויטיין, ויתקון
יוצא צבא שתחילת שירותו נדחה שלא לפי בקשתו, לתקופה שלמעלה משנתיים עקב סיבות רפואיות.
התקופות הנזכרות בסעיף 6(ד) להתחלת שירותו של יוצא צבא צריכות להישמר – יוצא צבא אשר התייצב לרישום ובדיקה רפואית ונמצא כשר, אי אפשר להטיל עליו את החובה להתחיל לשרת בצבא סדיר מעבר לתקופות הנ”ל – לגבי יוצא צבא שהתחלת שירותו נדחה לפי בקשתו חל סעיף 6(ה) לחוק הנ”ל – בסעיף 6(ד) לחוק הנ”ל אין זכר לקשר בין התחלת התקופה בה צריך יוצא הצבא להתחיל שירותו.לבין הימצאו כשר לשירות – תקופת עשרים וארבעת החדשים לפי סעיף 6(ד)(3) לחוק הנ”ל
נמדדת החל מיום הגיע יוצא הצבא לגיל שמונה עשרה – גם כאשר ניתן צו כולל להתייצב לרישום, לבדיקה רפואית ולשירות סדיר, על הפוקד לקבוע תאריך להתחלת השירות שאינו מעבר לתקיפת עשרים ׳וארבעת החדשים הנ”ל – הדחיות לצורך בדיקות רפואיות נוספות צריכות להיות תוך תקופת עשרים וארבעת החדשים, כדי שהתאריך שייקבע לתחילת שירותו של יוצא הצבא לאחר הימצאו כשר לא יחרוג מעבר לתקופה הנ”ל – אם במשך התקופה הנ”ל לא נמצא יוצא הצבא כשר לשירות, פטור הנהו מלשרת בצבא הסדיר.
התנגדות לצו-על-תנאי מיום י”ח בתשרי תשי”ז (23.9.56), המכוון למשיבים והדורש מהם לבוא וליתן טעם מדוע לא יימנעו מלגייס את המבקש לצבא הגנה לישראל. הצו-על-תנאי נעשה לצו החלטי ביחס לשירותו של המבקש בצבא הסדיר.
דינאי – בשם המבקש;
קוארט – בשם המשיבים.
צו
הנשיא (אולשן)
זוהי תשובה לצו-על-תנאי שניתן ביום 23.9.56, בו נדרשו המשיבים לבוא וליתן טעם, מדוע לא יימנעו מלגייס את המבקש לצבא הגנה לישראל.
העובדות עליהן מסתמך המבקש בבקשתו ושלא נסתרו, הן:
המבקש נולד ביום 15.2.34. הוא עלה ארצה ביום 1.6.50. ביום 28.12.52 התייצב המבקש לרישום ולבדיקות רפואיות, מבחינה רפואית םידבו לגייסו וניתנו לו דחיות מרובות עד 16.2.56, כשמצאו אותו כשר לחיולו לשירות בטחון סדיר. הדחיות ניתנו על דעת המשיבים ושלא לבקשת המבקש. בזמן שהתייצב לראשונה נמצא כי משקלו היה 47 ק”ג, כשגובהו היה 171 ס”מ, וסבל ממחלת נוורודרמטיטיס. ביום 26.2.56 ניתן לו צו גיוס.
טענתו העיקרית של בא-כוח המבקש היא שמאחר שהדחיות נמשכו יותר משלוש שנים, הרי גיוסו הוא בניגוד לחוק, היינו סעיף 6(ד). בסעיף 6(ד) לחוק שירות בטחון, תש”ט-1949, נאמר:
“יוצא צבא לא ייקרא להתייצב לשירות סדיר אלא אם הזמן שנקבע להתייצבות הוא תוך תקופות אלה:
1) …
2) …
3) אם הגיע לגיל 18 אחרי שנכנס חוק זה לתקפו – תוך עשרים וארבעה חדשים מיום הגיעו לגיל 18.
4) אם הגיע לארץ כעולה אחרי שנכנס חוק זה לתקפו – תוך תקופה שתיקבע בתקנות.”
בתקנה 9 לתקנות שירות בטחון, תש”י-1949, נאמר:
“יוצא צבא שהגיע לארץ כעולה אחרי ה’ בתשרי תש”י (1.10.49) לא ייקרא להתייצב לשירות סדיר אלא תוך 18 חודש מיום הגיעו ארצה או מיום תחילת תקפן של תקנות שירות בטחון (תיקון), תשי”ב-1952 |(31.7.52), הכל לפי התאריך המאוחר יותר.”
בקובץ תקנות 210, מיום 19.10.51, נתפרסם צו בדבר התייצבות לרישום, לבדיקה רפואית ולשירות סדיר. צו זה חל על יוצא צבא שנולד בתקופה שבין 21.9.33 לבין 16.3.34. לפי הצו הזה היה על המבקש להתייצב ביום 18.12.51.
בקובץ התקנות 323, מיום 1.1.53, נתפרסם צו בדבר התייצבות עולים לרישום, לבדיקות ולשירות סדיר, החל על יוצא צבא שהגיע לארץ כעולה אחרי 1.10.49 ואשר נולד בתקופה שבין 8.3.23 ובין 5.4.35. אם הצו הזה חל על המבקש היה עליו להתייצב ביום 8.1.53. הצווים הנ”ל הנם צווים להתייצבות לרישום ולבדיקה רפואית. בכל אחד מהצווים הנ”ל גם נאמר שעל הנקרא להתייצבות יהיה לשרת בצבא הסדיר אם יימצא כשר.
מטעם המשיבים לא הוגשה כל הצהרה בשבועה כדי לסתור את העובדות עליהן מתבססת הבקשה.
מטעם המשיבים הוגשה רק הודעה, ובה בקשה לרשות לטעון טענות משפטיות.
במהלך הדיון לפנינו התעוררה אמנם השאלה: איזה משני הצווים הני׳ל חל על המבקש, אולם לענין פסק-הדין אין חשיבות בדבר. המבקש התייצב ביום 52.12.28 ואז נבדק; ומן התאריך הזה, ואף מן התאריך 8.1.53 הנזכר בצו השני ועד 16.2.56, עברו
יותר מעשרים וארבעה חדשים.
בא-כוח המבקש טוען, כי הזמן שיכול היה להיקבע להתחלת שירותו של המבקש הוא לפי סעיף 6(ד)(3).
מר קוארט, סגן פרקליט המדינה, טען, כי העובדה שחיולו של המבקש ביום 16.2.56 הוא לאחר עשרים וארבעה חדשים אינה פוטרת את המבקש ממילוי חובתו לשרת בצבא הסדיר. בקשר לטענה הזאת הסתמך בא-כוח המשיבים על פסקי-הדין בבג”צ 94/52 [1] ן- 121/55 [2].
לפני שנעמוד על שני פסקי הדין הנ”ל מוטב להזכיר את ההלכות שנקבעו בפסקי־דין שונים בקשר לפירוש הסעיף 6 ובמיוחד סעיף-קטן (ד) שבו.
לפי חוק שירות בטחון, תש”ט-1949, ניתן לפוקד הכוה להוציא שלושה צווים:
1) לפי סעיף 4 – צו הקורא יוצא צבא להתייצב לרישום;
2) לפי סעיף 5 – צו הקורא יוצא צבא להתייצב לבדיקה;
3) לפי סעיף 6 – צו הקורא יוצא צבא להתייצב לשירות סדיר.
לפי ההגדרה “יוצא צבא” משמעו גבי אחד הגילים שמ- 18 עד 49 ועד בכלל בסעיפים 4 ו- 5. הוצאת הצווים אינה תלויה בגיל מסויים, כל עוד הנקרא הנו יוצא צבא.
לעומת הצווים הנ”ל הצו להתייצב לשירות סדיר לפי סעיף 6 יכול להינתן רק לגבי יוצא צבא אם הוא באחד הגילים שמ- 18 עד 29.
הפוקדים, במקום להוציא את שלושת הצווים הנ”ל באופן נפרד נוהגים להוציא צו אחד הכולל את כל השלושה; וגם נוהגים לציין באותו הצו את התאריך בו על יוצא הצבא, הנמצא כשר לשירות, להתחיל לשרת. אשר לקביעת התאריך הזה מוגבל הפוקד על ידי הוראות סעיף 6(ד) הקובעות את התקופה (לפי הסוגים השונים של יוצאי הצבא) בה צריך להימצא התאריך הזה.
הכללת כל הצווים בצו אחד הטעתה רבים שפנו לבית המשפט הזה בטענה, כי התאריכים בהם צוו להתחיל בשירותם הנם מעבר לתקופות שנקבעו בסעיף 6(ד).
כאן היתה אי הבנה תוך ערבוב שני מושגים:
הצו “הקורא להתייצב לשירות סדיר” והתאריך הנקבע להתייצב, כלומר להתחלת השירות.
התאריך של הראשון קשור בגיל, אולם התאריך השני – אם התאריך הראשון הוא בהתאם לגיל – אינו קשור לגיל; הוא רק קשור לתקופות שנקבעו בסעיף 6(ד). דבר זה כבר נקבע בשורה של פסקי דין. בג”צ 199/52 [3], בג”צ 299/51 [4].
(במקרה שלפנינו לא הותקף הצו (להתחלת השירות) מבחינת הגיל; לכן הבג”צ 291/51 [5] אותו הזכיר בא-כוח המבקש איננו לענין).
בג”צ 15/52 [6] נאמר:
“סעיף-קטן (א) (של סעיף 6) קובע שאין לקרוא יוצאי צבא לשירות סדיר אלא אם בזמן הקריאה הם באחד הגילים שמ- 18 עד 29 ועד בכלל … סעיף-קטן (ד) מורה שאם קרא הפוקד יוצאי-צבא לשירות סדיר לפי סעיף-משנה (א) אסור לו לקבוע את הזמן להתייצבות אלא תוך התקופות שנקבעו בסעיף-משנה (ד). גם שורת ההגיון מחייבת את ההגבלה הזאת, כי אחרת יהיה הפוקד רשאי לקרוא לשירות סדיר ולהשהות את התחלת השירות לזמן בלתי מוגבל לפי ראות עיניו. סעיף-קטן (ד)(2) מעיד על כך
שהקריאה לשירות סדיר קשורה בגילם של הנקראים, אבל ההתייצבות כדי להתחיל בשירות – יכולה להיקבע לתאריך בו מלאו כבר ליוצא הצבא 29 שנים (ועד בכלל) בתנאי כמובן, שהתחומים שנקבעו להתחלת השירות בסעיף־קטן זה יישמרו” (ראה פסק-הדין בבג”צ 199/52 [4]).
בבג״צ 170/52 [7] נאמר:
“לפי סעיף 6 לחוק שירות בטחון, על הפוקד להקפיד על שני דברים:
א) שלא לקרוא יוצא צבא לשירות סדיר אם עבר את הגיל המחייב;
ב) שחיולו לא ייקבע לתאריך שמעבר לתקופות הנזכרות בסעיף-קטן (ד)”.
לפי שני פסקי-הדין הנ”ל ברור, איפוא, שהתקופות הנזכרות בסעיף 6(ד) להתחלת שירותו של יוצא הצבא צריכות להישמר, ושיוצא צבא אשר התייצב לרישום ולבדיקה רפואית ונמצא כשר אי אפשר להטיל עליו את החובה להתחיל לשרת בצבא הסדיר מעבר לתקופות הנ”ל.
מתעוררת השאלה: מה דין יוצא הצבא, אשר התייצב לרישום ולבדיקה רפואית, נמצא כשר, ובמקום לצוות עליו להתחיל בשירות בתוך התקופה הקבועה בסעיף 6(ד) דוחים את חיולו (התחלת שירותו) לזמן יותר מאוחר, מפני סיבות שונות.
כאן יש להבדיל בין שני מקרים: בין המקרה בו נדחית התחלת שירותו, מפני דחיות הניתנות ליוצאי צבא לפי בקשתו או מפני סיבה הנגרמת על ידי יוצא הצבא עצמו, כמו התחמקותו, לבין המקרה בו נעשית ההשהיה מפני סיבות שאינן נגרמות על ידי יוצא
הצבא, מפני שבזמנו, למשל, לא נמצא כשר מבחינה רפואית (כמו במקרה שלפנינו). אשר למקרה הראשון, נמצאת התשובה בחוק. בסעיף 6 (ה) נאמר:
“על אף האמור בסעיף-קטן (ד) יוצא צבא ששירותו הסדיר נדחה, לפי בקשתו, בהתאם לסעיף 12 ,אפשר לקרוא לו לשירות סדיר, אם הזמן שנקבע להתייצבות הוא תוך שנים-עשר חדשים מיום תום תקופת הדחיה.”
כמו-כן, בסעיף 16 לחוק המטפל בעבירות ועונשין, בשל התחמקות ממילוי החובות המוטלות לפי חוק שירות הבטחון, ובסעיף 16(ד) נאמר:
“ניתן צו לפי חוק זה. המטיל על אדם למלא חובה בזמן שנקבע בצו, והוא לא מילא את החובה באותו הזמן, יעמוד הצו בתקפו לגבי אותו אדם עד שהוא ימלא את החובה”
כאן מתעוררת השאלה: האם הדיבור “והוא לא מילא את החובה באותו הזמן” מתכוון לאי מילוי החובה על ידי יוצא הצבא מרצונו, או האם הוא מתכוון גם לאי מילוי חובה מסיבה אובייקטיבית, כלומר מסיבה שיוצא הצבא אינו נושא בכל אחריות עבורה.
אין לי ספק, כי ההוראה הנ”ל בסעיף 16(ד) מתייחסת לאי מילוי חובה על ידי יוצא צבא מפני אשמתו או מפני שהוא גרם לכך מרצונה זאת אנו רואים מהדברים בסיפא של סעיף 16(ד) הבאים מיד אחרי ההוראה הנ”ל, נאמר:
“האמור בזה איננו גורע מאחריותו הפלילית של אדם על אי מילוי חובה בזמן שנקבע בצו, וחיובו בדין על אי מילוי חובה המוטלת עליו אינו פוטר אותו מאותה חובה.”
זאת ועוד, אם נאמר כי סעיף 16(ד) חל גם על מקרה של איחור בחיולו של יוצא הצבא בשל סיבה אובייקטיבית, כלומר סיבה שלא נגרמה על ידי יוצא־הצבא – הרי יימצא שסעיף 6(ה) הוא מיותר לחלוטין. לפי סעיף 6(ה) אם האיחור בא לפי בקשתו של יוצא הצבא – אין האיחור פוטר אותו מהחובה לשרת. אם לפי סעיף 16(ד) אין חשיבות לשאלה מה היא הסיבה לאיחור – הרי אין גם חשיבות להבדל אם האיחור נגרם על ידי סיבה סובייקטיבית או אם הוא נגרם על ידי סיבה אובייקטיבית, ואם כן הדבר – הרי לא היה כל מקום לטעיף 6(ה). יתירה מזאת, אף בסעיף 6(ה) כשהאיחור בחיול בא מחמת בקשתו של יוצא הצבא גם אז הזמן להתחלת חיולו מוגבל הנהו, היינו, הוא מוגבל לשנים־עשר חדשים מיום תום תקופת הדחיה, ואילו בסעיף 16(ד) אין הגבלה בזמן. לא יכולתי לגלות אף פסק-דין הדן במקרה בו הושתתה התחלת השירות מעבר לתקופה הקבועה בסעיף 6(ד) תוך סיבה שאינה תלויה ביוצא הצבא במו במקרה שלפנינו.
אין אני סבור, כי פםקי־הדין עליהם הסתמך סגן פרקליט המדינה המלומד קובעים הלכה בנדון זה, או שהם קובעים הלכה בסתירה להלכות שנקבעו בפסקי-דין אחרים – כפי שמר קוארט טוען.
בבג”צ 94/52 [1] הנ”ל, האיחור בחיולו של המבקש נגרם על ידיו בשל התחמקותו מבדיקה רפואית נוספת, ושבגללה הוא נידון במשפט פלילי. בבג”צ זה טען בא כוח המבקש שאין כל חשיבות לסיבות שגרמו להשהיית מתן הצו למבקש (הכוונה לצו חיול).
גם אשמתו הפלילית בהשתמטות מחובת הבדיקה אינה מעלה ואינה מורידה. הוא טען שהעיקר הוא כי הצו לשירות סדיר ניתן לו לאחר עבור השנתיים הנ”ל, ולכן הוא צו שניתן מאוחר מדי, ומשולל כל תוקף חוקי. על טענה זו השיב בית המשפט שם [1]
בעמ 327:
“ברור ונעלה מכל ספק כי המלים המצויות בסעיף 3 (הכוונה לסעיף 3 שבצו הקריאה לרישום): יוצא צבא שהתייצב ונמצא כשר לשירות וכך, הם על דרך שימוש הלשון הכשרה והמקובלת של עבר במקום עתיד, ופירושן הנו: יוצא צבא שיתייצב ויימצא כשר לשירות. שהרי סעיף זה, כמו קודמו סעיף 2 אשר הוא נתלה בו, מתייחסים, כנראה בעליל לאנשים אשר עדיין לא התייצבו ביום התפרסם הצו. היוצא מזה כי צו זה, שנתפרסם לפני עבור השנתיים הקבועות בסעיף 6(ד)(1) כבר הכיל בקרבו הטלת חובה – חובה מותנית, אמנם – לשירות הסדיר גופו; ומכיון שהמבקש דנן עדיין לא מילא את החובה, הרי אותו צו עומד בתקפו גם לאחר עבור השנתיים בתוקף ההוראה האמורה בסעיף 16 של החוק.”
בבג”צ 121/55 [2] הנ”ל המבקש היה עולה הדש, אשר לגבי חיולו (התחלת שירותו) חלה תקנה 9 לתקנות שירות בטחון, תש”י-1949. מטעם המבקש נטען כי בתקופה הכשרה לכך, מבחינת תקנה 9, הוא לא היה כשר לשירות מבחינה רפואית, וכאשר נעשה כשר לשירות מבחינה זו, שוב עברה וחלפה התקופה הכשרה לכך (הקבועה בתקנה 9). במשפט זה ניתנו למבקש תוך התקופה הכשרה, על פי בקשתו (כך נאמר בפסק-הדין) דחיות רפואיות שונות.
בדחותו את טענת בא-כוח המבקש נאמר על ידי בית המשפט:
“טענה זו ממש, ואולי עוד ביתר ממשות, כבר נטענה בבימ”ש זה בבג”צ 94/52 [1] ונדחתה ע”י ביהמ”ש. נאמר ונקבע באותו פסק-דין, כי חובת ההתייצבות כוללת בתוכה חובה ראשונה, מוחלטת, להתייצב לבדיקה רפואית, וחובה שניה, מותנית, לצאת לשירות סדיר בפועל ממש לאתר שהאיש נבדק ונמצא כשר לכך. היוצא מזה שאם, בסופו של דבר, לאחר בדיקות רבות ואפילו ממושכות, נמצא האיש כשר לשירות, אין התקופה שעברה אגב כך, ‘אוכלת’ את תקופת ההתייצבות החוקית והמוגבלת
שנקבעה בחוק או בתקנות”
עינינו הרואות, איפוא, כי בבג”צ 94/52 [1] סיבת האיחור היתה התחמקותו של המבקש מבדיקה רפואית, ובבג”צ 121/55 [2]האיחור בא “בשל דחיות רפואיות שונות שניתנו למבקש על־פי בקשתו”.
הרחבתי את הדיבור על פסקי-הדין הנ”ל מפני שבאי-כוח הצדדים ביססו את טענותיהם עליהם, ומפני שנראה לי כי כדאי להבהיר במידת האפשר את תחולת סעיף 6 של חוק שירות בטחון הגורם לעתים קרובות קשיים.
אולם, נראה לי שאי אפשר לחתוך את גורל המשפט שלפנינו לפי פסקי-הדין הנ”ל.
ועכשיו יש להשקיף על סעיף 6(ד) לאור הסעיף 6(א).
בסעיף 6(א) ניתן לפוקד הכוח לקרוא ל”יוצא צבא שנמצא כשר לשירות, והוא באחד הגילים להתייצב, תוך התקופות הנזכרות בסעיף-קטן (ד) לשירות סדיר”; שמע מינה, הפוקד רשאי לקרוא להתייצב לשירות סדיר רק יוצא צבא שנמצא כשר לשירות; וכל עוד יוצא צבא טרם נמצא כשר לשירות אין הפוקד רשאי לצוות עליו להתחיל בשירות (כמובן בצו כולל אחד יכול הפוקד אף לקבוע תאריך לחיול על ידי הטלת “חובה מותנית” אם יימצא כשר), לכן ברור הדבר כי התקופות שנקבעו.בסעיף 6(ד) חלות אך ורק על יוצאי צבא שנמצאו כשרים, במבט ראשון אפשר לטעון כי כל עוד.לא נמצאו כשרים -,אין התקופות הנ”ל מתחילות. לגביהם, מפני שכל עוד לא נמצאו כשרים אין לפוקד כוח לצוות עליהם שיתחילו לשרת תוך התקופות הקבועות הנ”ל. אולם לא כן הדבר. גם כאן אי הבהירות נובעת מהנוהג להכליל את שלושת הצווים בצו אחד. הנוסח של סעיף 6(א) נעשה תוך הנחה שלפני הוצאת הצו לפי סעיף 6(א) נמצא כבר יוצא הצבא כשר לשירות לאחר שעבר את הבדיקות. לכן נאמר בסיפא של סעיף 6(א): “תוך התקופות הנזכרות בסעיף-קטן (ד)”. בסעיף 6(ד) אין זכר לקשר בין התחלת התקופה, בה צריך להתחיל השירות של יוצא הצבא, לבין הימצאו כשר לשירות. בסעיף 6(ד)(3) הנוגע לענין שלפנינו תקופת עשרים וארבעת החדשים להתחלת שירותו מתחילה
מיום הגיעו לגיל שמונה עשרה.
ברור הדבר שהכלל אינו יכול להיות שונה בשביל מקרה, בו ניתן צו נפרד לבדיקה רפואית, ולאחר שנמצא כשר ניתן צו שני להתחלת השירות, – ובשביל מקרה בו נכללו הצווים בצו אחד. במקרה הראשון השאלה: מתי נמצא כשר לשירות, בוודאי שאיננה
חשובה. אם נמצא כשר לשירות – התקופה היא “תוך עשרים וארבעה חדשים מיום הגיעו לגיל שמונה עשרה”, (סעיף 6(ד)(3)) והשאלה מתי נמצא כשר אינה מעלה ואינה מורידה. אם נמצא כשר ואחרי זה נקבע התאריך להתחלת שירותו מעבר לתקופה הנ”ל של עשרים וארבעה החדשים, מיום הגיעו לגיל שמונה עשרה הרי זה יהיה בניגוד לחוק. מצבו של יוצא צבא אינו יכול להיות שוגה ויותר גרוע רק מפני שלגביו ניתן צו אחד כולל. היוצא מזה הוא שגם כאשר ניתן צו כולל, בטרם ידע הפוקד אם יוצא צבא הוא כשר לשירות, – על הפוקד לקבוע תאריך להתחלת השירות שאינו מעבר לתקופת עשרים וארבעת החדשים הנ”ל. אם לשם קביעת כשרותו של יוצא הצבא מן ההכרח הוא לדחות את התחלת השירות לשם בדיקות רפואיות נוספות, גם הדחיות האלה צריכות להיות תוך תקופת עשרים וארבעת החדשים, כדי שהתאריך שייקבע להתחלת השירות ליוצא הצבא, לאחר הימצאו כשר, לא יימצא מעבר לתקופה הנ”ל. במלים אחרות, אם במשך התקופה הנ”ל של עשרים וארבעת החדשים לא נמצא יוצא צבא כשר לשירות – פטור הנהו מלשרת בצבא הסדיר.
על פוקד להיות זהיר ולקרוא לרישום או לבדיקה רפואית באופן כזה שתהיה לו שהות לקבוע את תאריך החיול תוך התקופות שנקבעו בסעיף 6(ד).
במקרה שלפנינו, כאמור, המבקש נולד ביום 15.2.34. הוא התייצב לשירות ולבדיקות רפואיות ביום 28.12.52, ואז כבר היה.בגיל של למעלה מ- 18 שנה. ורק ביום 16.2.56 נמצא כשר לשירות, כאשר נצטווה להתחיל בשירות. לכן, היות ועברו יותר מעשרים וארבעת החדשים מיום הגיעו לגיל 18 – אי־אפשר להטיל עליו את החובה לשרת בצבא הסדיר.
אפילו נאמר שלפי הצו הראשון שנתפרסם בקובץ התקנות 210 עליו היה להתייצב ביום 18.12.51, ואיחר במשך שנה, ולפיכך יש לחשב את תקופת עשרים וארבעת החדשים לא מיום הגיעו לגיל 18 כי אם מיום 28.12.52 – הרי גם אז התאריך שנקבע לו להתחלת השירות הוא מעבר לתקופה הנ”ל.
לפיכך יש להיעתר לבקשתו של המבקש ולעשות את הצו-על-תנאי לצו החלטי בתיקון אחד.
בצו-על-תנאי נדרשו המשיבים ליתן טעם מדוע לא יימנעו מלגייס את המבקש לצבא הגנה לישראל. המדובר בפסק-דין זה הוא רק לגבי השירות בצבא הסדיר. לכן יתייחס הצו ההחלטי רק לשירותו של המבקש בצבא הסדיר. על המשיבים לשלם למבקש הוצאות המשפט (לרבות שכר טרחת עורך דין) בסך כולל של 75 לירות.
ניתן היום, כ”א בשבט תשי”ז (23.1.1957)