בג”צ 128/72 נאצר נ’ בית הדין הרבני הגדול לערעורין, פ”ד כו(2) (1972) 403
בג”צ 128/72
רונית נאצר ו-דוד, רפאל ו-עזרא נאצר, קטינים, על-ידי אמם ואפוטרופסיתם רונית נאצר
נגד
1. בית-הדין הרבני הגדול לערעורין
2. בית-הדין הרבני האזורי בתל-אביב-יפו
3. יעקב נאצר
בבית-המשפט העליון בשבתו כבית-משפט גבוה לצדק
[28/03/1972, 03/04/1972, 05/06/1972, 04/07/1972, 27/07/1972]
לפני השופטים לנדוי, ח’ כהן, מני
פסק-הדין של בית-הדין הרבני האזורי קבע כי על העותרת למסור את שלושת הילדים, שעניין החזקתם נכרך בתביעת גירושין, לידי המשיב. בית-הדין הגדול דחה את ערעור העותרת על מסירת שניים מהילדים לאב, וקיבל את הערעור ביחס לילד הקטן. בא-כוח העותרת טוען, כי במה שנוגע לשני הילדים חרג בית הדין הרבני הגדול מסמכותו בפסקו תוך התעלמות מחוק המדינה המחייב אותו (סעיף 25 לחוק הכשרות המשפטית), בעניין החזקת בנים שמעל לגיל שש.
בית-המשפט הגבוה לצדק פסק:
א.
(1) את פסק-דינו של בית-הדין הרבני הגדול ניתן להעמיד רק על טובתם של הילדים בפני עצמה, בלי להתייחס לשאלת הדין החל.
ב.
(1) (בצריך עיון) האם קיימת סתירה בין הוראת סעיף 25 לחוק הכשרות המשפטית והאפוטרופסות לבין הלכת המשפט העברי.
(2) בשאלת טובתם של קטינים יש להכריע לפי הנסיבות המיוחדות שהוכחו לפני בית-הדין, ומשהוכרע בה מן הבחינה העובדתית, שוב אין נפקא מינה שההכרעה עולה בקנה אחד עם הדין הדתי.
התנגדות לצו-על-תנאי מיום יג ניסן ה’תשל”ב (28/03/1972), המכוון למשיבים והדורש מהם לבוא וליתן טעם, מדוע לא יבוטל אותו חלק מפסק-דינו של המשיב מס’ 1, מיום ז אדר ה’תשל”ב, בתיק עירעור ה’תשל”א/167. ועירעור ה’תשל”א/189, בו הוחלט לדחות את ערעור העותרת מס’ 1 על סעיף א בפסק-דינו של בית-הדין הרבני האזורי בתל-אביב-יפו, מיום כט תמוז ה’תשל”א. ביחס לעותרים מס’ 2, מס’ 3; מדוע לא יבוטל פסק-דינו של המשיב מס’ 2 מיום כט תמוז ה’תשל”א, בתיק ה’תש”ל/10638, בו הוחלט בין היתר, כי על העותרת מס’ 1 למסור את העותרים מס’ 2, 3, 4 לידי המשיב מס’ 3. הצו-על-תנאי בוטל.
ד’ אבי-יצחק – בשם העותרים;
ש’ תוסיה-כהן – בשם המשיב מס’ 3
ניתן היום, טז אב ה’תשל”ב (27/07/01972).