תקציר בג”צ 11230/05 מואסי (07/03/2007): בית משפט עליון ביטל החלטת בית דין שרעי לערעורים שלא להאריך את המועד להגשת ערעורה כנגד החלטת בית דין שרעי אזורי להפנות את בני הזוג להליך בוררות

בג”צ 11230/05 מואסי נ’ בית הדין השרעי לערעורים בירושלים (07/03/2007)

 

בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט גבוה לצדק

בג”ץ 11230/05

 

בפני:

כבוד השופטת ע’ ארבל

כבוד השופט ס’ ג’ובראן

כבוד השופט ד’ חשין

 

העותרת:

חנאן אברהים מואסי

נ ג ד

המשיבים:

1. בית הדין השרעי לערעורים בירושלים

2. בית הדין השרעי לאיזור התיכון בטייבה

3. גמיל אחמד עבד אללה מואסי

 

עתירה למתן צו על תנאי

 

תאריך הישיבה:

ט’ בתמוז תשס”ז (5.7.06)

 

בשם העותרת:

עו”ד נ’ מואסי-כבהא

בשם המשיב 3:

עו”ד מ’ עבדול ראזק

 

פסק-דין

 

השופט ד’ חשין:

 

1. עיקרה של העתירה שבפנינו הוא בבקשת העותרת להביא לביטול החלטתו של המשיב 2, בית-הדין השרעי לאזור התיכון בטייבה, מיום 5.12.2004, להפעיל את סעיף 130 לחוק המשפחה העותמאני ולהפנות את העותרת ואת בעלה, המשיב 3, להליך בוררות, שבסופו הוחלט על הפרדה ביניהם “שאחריה הם יכולים לחזור יחדיו רק בהסכם נישואין חדש וכתובה חדשה”. העתירה מופנית נגד החלטה זו וכן נגד שורה של החלטות שניתנו על-ידי המשיב 2 ועל-ידי המשיב 1, בית הדין השרעי לערעורים בירושלים, בגדרן נדחו בקשות שונות וערעורים שונים שהגישה העותרת נגד ההחלטה האמורה והחלטות נוספות שניתנו בעקבותיה.

 

רקע והליכים

2. העותרת והמשיב 3 (להלן – הבעל) נישאו ביום 1.8.1986 ונולדו להם 4 ילדים. בשנת 1999 עברה העותרת להתגורר בבית אביה, בשל סכסוך שנתגלע בינה לבין הבעל. מאז, התנהלו בין השניים שורה של הליכים משפטיים הן בבתי-המשפט האזרחיים והן בבתי-הדין השרעיים, ובניהם תביעה להחזקת הילדים, שהמשיכו להתגורר עם הבעל, תביעת מדור ותביעה לחלוקת רכוש.

3. ביום 4.8.2004 הגיש הבעל למשיב 2 (להלן – בית-הדין האזורי) תביעה נגד העותרת למינוי בוררים לפי סעיף 130 לחוק המשפחה העותמאני (תיק מס’ 998/04). הבעל טען כי הסכסוך בין הצדדים הפך לקבוע, וקיים לכן צורך עז בהתערבות משפטית להסרת הנזק, מאחר שחיי הנישואין במתכונתם הנוכחית אינם משרתים עוד את המטרה שלמענה הוקם מוסד הנישואין. בדיון שהתקיים ביום 4.10.2004 בפני בית-הדין האזורי, העלתה העותרת טענה טרומית לפיה יש לדחות את התביעה על הסף, בהיותה תביעה זהה לתביעה קודמת שהגיש הבעל, שכבר נדונה ונדחתה על-ידי בית-הדין האזורי (תיק מס’ 1627/00), והערעור על כך נדחה על-ידי המשיב 1 (תיק ערעור מס’ 44/02)). בהחלטתו מיום 5.12.2204, לא קיבל בית-הדין האזורי טענה זו של העותרת והחליט להפעיל את סעיף 130 לחוק האמור “ללא צורך לשמוע עדות אף עד וחיוב כל צד בבחירת בורר מטעמו תוך שבועיים מיום החלטה זו”. ערעור שהגישה העותרת על החלטה זו, נדחה על-ידי המשיב 1 (להלן – בית-הדין לערעורים) בהחלטתו מיום 31.1.2005. בית-הדין לערעורים ציין כי החלטתו של בית-הדין האזורי הינה החלטה ראשונית שאינה ניתנת לערעור בשלב זה והעותרת תוכל לערער רק לאחר מתן החלטה סופית בעניין. ביום 16.2.2005 החליט בית-הדין האזורי על מינוי שני הבוררים בתיק: שיח מוחמד מואסי ומר גיהאד חמזה מואסי. ביום 22.2.2005 הודיעה העותרת לבית-הדין האזורי כי החליטה להגיש התנגדות “על הקמת הוועדה המשפחתית ועל עצם המשך הדיון בתביעה הנ”ל בכלל”. לפיכך, ביקשה מבית-הדין האזורי כי תינתן לה ההזדמנות לממש את זכותה החוקית והלגיטימית בהגנה על עצמה ומניעת הפגיעה בזכויותיה השרעיות והחוקיות. בית-הדין האזורי לא נעתר לבקשתה, בציינו – בהחלטתו מיום 23.2.2005 – כי בית-הדין לערעורים החליט, כאמור, להחזיר אליו את התיק כדי שימשיך את הדיון בו לפי הכללים.

ביום 6.3.2005 החליטו הבוררים על הפרדה בין בני הזוג “מפאת העדר סיכוי טוטאלי לניהול חיים משותפים”. הבוררים ציינו בהחלטתם כי באותו היום נפגשו עם הבעל בלבד, לאחר שהזמינו את העותרת – במסירה אישית ובהזמנה טלפונית נוספת – אך היא לא הופיעה בפניהם.

יומיים לאחר מכן, ביום 8.3.2005, הגישה העותרת לבית-הדין האזורי התנגדות ובקשה לעיכוב הליכים בתביעה, ולחלופין, ליתן תחילה החלטה בטענת הסף בדבר קיום מעשה בית-דין בין הצדדים. ביום 10.3.2005, החליט בית-הדין האזורי על הפרדה בין העותרת לבין הבעל (באופן שאיחודם מחדש יחייב הסכם נישואין), וזאת בהסתמך על סעיפים 130 ו- 131 לחוק המשפחה העותמאני, וכן לחייב את הבעל לשלם לעותרת דמי כתובתה בסך 10,000 ש”ח (בצירוף הפרשי הצמדה מיום נישואיהם) וסך של 5,000 ש”ח נוספים שהבעל הסכים לשלם כמחווה של תום לב.

ביום 30.3.2005 הגישה העותרת לבית-הדין לערעורים בקשה להארכת מועד להגשת ערעור ו”לעיון חוזר בהחלטת ערעור”. בגדר בקשה זו, שהוגשה בתוך המועד להגשת הערעור, הודיעה העותרת כי בכוונתה לערער על החלטת בית-הדין האזורי, שהורתה על ההפרדה בינה לבין הבעל, אך הבהירה כי נבצר ממנה לעמוד במועד הקבוע לכך, הואיל ובא-כוחה אושפז מזה כחודשיים וצפוי להימצא תחת השגחה וטיפול שעשויים להימשך למעלה משבועיים. בהמשך, לאחר שחרורו של בא-כוח העותרת מבית-החולים (במועד שלא צוין), הגישה העותרת לבית-הדין לערעורים את ערעורה. ביום 15.6.2005 נדחה הערעור, בנימוק שהוגש לאחר חלוף המועד הקבוע להגשתו. בהחלטתו, הזכיר בית-הדין לערעורים את בקשת העותרת להארכת המועד, אך ציין כי הוחלט לדחותה.

 

טענות הצדדים

4. העותרת טוענת כי כשש שנים לפני הגשת העתירה, החליט הבעל לעשות דין לעצמו, גירש אותה מביתם המשותף ואיים עליה שלא תשוב לעולם. מאז, כף רגלה לא דרכה בביתה והיא לא זכתה לראות את ילדיה כראוי ובצורה מקובלת. העותרת מעלה שורה ארוכה של טענות נגד החלטת בית-הדין האזורי על מינוי הבוררים, כמו גם ההחלטות שניתנו לאחר מכן על-ידי בית-הדין האזורי ובית-הדין לערעורים. לטענתה, בית-הדין לערעורים, בדחותו את הערעור שהגישה מפאת איחור המועד, הפלה אותה לרעה לעומת הבעל (שכן לדבריה הבעל הגיש בעבר ערעור באיחור ניכר – מאה ששים וחמישה ימים לאחר שניתנה ההחלטה עליה ביקש לערער – ובית-הדין לערעורים לא הטיל דופי באיחור מופרז זה, לא הורה על מתן הסבר לכך וחייב את העותרת בהגשת כתב תשובה). כן טוענת העותרת, כי בית-הדין לערעורים לא המציא את החלטתו בבקשה להארכת המועד שהגישה. לטענתה, מעבר לפגיעה הקשה בזכותה לדעת על דבר ההחלטה, קיימת גם פגיעה באינטרס ההסתמכות שלה, שכן כל אותה העת נוצר אצלה הרושם שבקשתה בדיון והעניין בטיפול ולכן לא פעלה בדרך אחרת למימוש זכותה ולהגיש ערעור במועדו. כן טוענת העותרת כי לאורך כל ההליכים שהתנהלו בפני בית-הדין האזורי נפגעה קשות זכותה להשמיע טענותיה, זכותה להליך הוגן וזכותה שטענותיה יישקלו ויוכרעו. לטענתה, קיבל בית-הדין האזורי את טענת הבעל כי קיים סכסוך בין בני הזוג, מבלי שחייבו להוכיח את הטענה. עוד טוענת העותרת, כי בית-הדין האזורי מינה בוררים בניגוד להוראות הדין ולכללים החלים, שכן מינה אותם ללא ידיעתה וללא שידעה על זהותם בטרם המינוי, ושני הבוררים הם מצדו של הבעל, על אף שאחד מהם צריך היה להיות מצדה שלה. הבוררים קיימו את ישיבת הבוררות ללא נוכחותה של העותרת, בנוכחות הבעל בלבד, שרק דבריו הם שנשמעו ובהסתמך עליהם ניתנה ההחלטה הגורלית על גירושיהם. כן טוענת היא, כי לאחר מתן החלטת הבוררים, ביום 6.3.2005, ניתנה הזדמנות לעותרת להגיש תגובתה בתוך שבועיים, אך חרף זאת, פסק-דינו של בית-הדין האזורי ניתן כבר ביום 10.3.2005, מבלי שדן בהתנגדותה מיום 8.3.2005. העותרת מוסיפה כי דבריה לא זכו לאוזן קשבת בכל הערכאות, וזכות השמיעה שלה נרמסה ברגל גסה. העותרת ממשיכה וטוענת, כי החלטת הבוררים בטלה ומבוטלת, משום שלא עמדו במועדים שנקבעו על-ידי בית-הדין האזורי. עוד טוענת היא, כי החלטות בית-הדין האזורי ובית-הדין לערעורים ניתנו בניגוד מובהק לדין ולכללים החלים עליהם, או מתוך טעות ביישום הדין. לטענתה, גם הבוררים פעלו בניגוד מוחלט לסמכותם ובחריגה מובהקת מגדריה, כך שדינה של ההחלטה המושתתת על החלטתם להתבטל. בנוסף, מדגישה העותרת את טענתה בדבר מעשה בית-דין, בהטעימה כי הבעל הגיש שתי תביעות קודמות לבוררות, בנוסח זהה לתביעה הנוכחית, והן הוכרעו פוזיטיבית על-ידי הערכאה הראשונה וערכאת הערעור, שדחו אותן, ולכן אין כל הצדקה לדון בתביעה הנוכחית שעניינה זהה וצדדיה זהים. טענתה זו, כך העותרת, כלל לא נדונה על-ידי בית-הדין האזורי, והערעור שהגישה על כך לבית-הדין לערעורים נדחה בנימוק שמדובר בהחלטה ראשונית שאין עליה ערעור. על כל אלה מוסיפה העותרת וטוענת, כי הבעל התחתן עם אישה נוספת בעת שהיה נשוי לה, וכי המניע האמיתי לגירושיה הוא למנוע את האשמתו בעבירת ביגמיה. לאור כל האמור, טוענת העותרת כי יש מקום להתערבותו של בית-משפט זה, כדי להושיט לה סעד מן הצדק.

5. לעומתה, טוען הבעל, כי לא מתעוררת בענייננו שאלה בדבר חריגה מסמכות או חוסר סמכות, שבהיעדרה אין בית-משפט זה נוהג להתערב בהחלטותיהם של בתי-דין דתיים. הבעל טוען, כי העותרת פעלה ללא לאות כדי לגרום לסחבת ממושכת בהליכים המשפטיים שהתנהלו בפני בית-הדין. כך, לטענתו, בא-כוח העותרת סירב לבוא במגע כלשהו עם הבוררים והצהיר חד-משמעית שאין בכוונתו להופיע בבית-הדין ואף ביקש מהעותרת לא להופיע, וכשזומנו הצדדים לא נכחה העותרת במכוון כדי להביא לביטול כל החלטה שתינתן במסגרת הדיון. עוד טוען הבעל, כי העותרת נהגה בזלזול מוחלט כלפי בית-הדין האזורי וכלפי הבוררים, ולמעשה גם בעצם הגשת העתירה יש משום אי ניקיון כפיים. לטענתו, העותרת מנועה מלהעלות טענה כלשהי כלפי הבוררים ואל לה להטיל דופי בהתנהגותם, שכן הם לא חסכו כל מאמץ להיפגש עמה ועם ובא-כוחה. הבעל מבהיר, כי לאחר פרוץ הסכסוך שביסוד ההליכים שבינו לבין העותרת, היה זה אביה של העותרת שביקש ממנה לעזוב את בית המגורים המשותף ולעבור להתגורר בביתו, והוא שגם הסיעה לביתו עם חפציה האישיים. הבעל ממשיך וטוען, כי אין בסיס לטענת ההפליה שהעלתה העותרת, כי לא נפגע אינטרס ההסתמכות שלה וכי לא נפגעה זכות השמיעה. כן מנועה העותרת, לטענתו, מלהעלות טענות בדבר אי-עמידה במועדים, שכן העיכוב במסירת דו”ח הבוררים (פסק-דינם של הבוררים) נבע ממחדלה של העותרת דווקא, שבחרה לא לשתף עמם פעולה. עוד מציין הבעל כי הוא נשוי כיום לאישה נוספת, ממנה נולדו לו ילדים, וטוען כי כל החלטה שתינתן על-ידי בית-משפט זה לא תהא ישימה, משום שהוא כבר כלכל את צעדיו על סמך פסקי-הדין שניתנו על-ידי בתי-הדין השרעיים.

6. בתום הדיון שהתקיים בפנינו ביום 6.7.2006 הסכימו הצדדים, בהמלצתנו, לנסות לבוא בדברים ביניהם בניסיון להגיע להסכמה במכלול הסוגיות שבמחלוקת. בהחלטתנו מאותו היום נקבע כי אם לא תושג הסכמה כאמור, יינתן פסק-דין בעתירה על-פי החומר שבפנינו. משהודיעה העותרת כי לא הושגה כל הסכמה בין הצדדים, נדרשים אנו ליתן את פסק-הדין בעתירה.

 

דיון

 

התערבות בית-משפט זה בפסקי-דין של בתי-דין דתיים

…

 

סעיף 130 לחוק המשפחה העותמאני

…

 

האם קיימת בענייננו עילה להתערבות?

…

16. לסיכום, אציע לחבריי לקבל את העתירה כאמור בפסקה 15 לעיל. כן הייתי מחייב את המשיב 3 בשכר-טרחת עורך-דין בסך 15,000 ש”ח ובהוצאות המשפט של העותרת.

 

השופט ס’ ג’ובראן:

 

אני מסכים.

 

השופטת ע’ ארבל:

 

…

אני מצטרפת לפסק דינו של חברי, השופט ד’ חשין ולכל הנמקותיו. כפי שציין השופט חשין, זכותה של העותרת להישמע בפני בית הדין לא קוימה וקיימת הצדקה מלאה לאפשר לה את יומה בבית הדין לערעורים.

 

הוחלט כאמור בפסק דינו של השופט ד’ חשין.

 

ניתן היום, י”ז באדר תשס”ז (7.3.07).