בג”צ 1689/90 עאסי נ’ בית הדין השרעי אזור התיכון, פ”ד מה(5) (1991) 148
בג”צ 1089/90
עלי-נאג’י עאסי
נגד
1. בית הדין השרעי, אזור התיכון
2. הקאדי יוסף חליל דסוקי, בית הדין השרעי, אזור התיכון
3. בית הדין השרעי לערעורים, ירושלים
4. חנאן מוסא עאסי
בבית המשפט העליון בשבתו כבית-משפט גבוה לצדק
[11/09/1991]
לפני המשנה לנשיא מ’ אלון, והשופטים א’ ברק, ג’ בך
בחיי נישואיהם של העותר ושל המשיבה 4 נתגלעו סכסוכים, שהובאו לדיון לפני המשיב 1. המשיב 2 נתמנה לדון, כדן יחיד, בעניינם של הצדדים. בישיבה הראשונה, אליה זומנו הצדדים, העלה העותר טענה, לפיה פסול המשיב 2 מלשכת בדין, בשל יחסי ידידות הדוקים הקיימים בינו לבין הוריה של המשיבה 4. טענת העותר נדחתה, אך בהמשך אותו דיון הגיעו הצדדים להסדר של פיוס. לאחר זמן הגישה המשיבה 4 תביעה למזונות נגד העותר, ושוב העלה העותר את טענתו בדבר פסילתו של המשיב 2 מלשבת בדין. הטענה נדחתה, והעותר ערער לפני המשיב 3. בינתיים ניתן פסק-דין סופי בתביעת המשיבה 4, והעותר ערער גם על פסק הדין לפני המשיב 3. משלא ניתנו פסקי-דין בשני הערעורים במשך תקופה ארוכה, פנה העותר בעתירתו. לאחר הגשת העתירה ניתנו פסקי-דין בערעוריו של העותר. שאלת פסלותו של המשיב 2 מלדון בתביעות שהוגשו לפניו נידונה על-ידי המשיב 3, וזה קבע, כי דין הטענה להידחות מן הטעם שלא נתקיים תנאי מהתנאים המאפשרים פסילת דיין לפי סעיף 62 לחוק הפרוצדורה האזרחית העותמאני.
בית המשפט הגבוה לצדק פסק:
א. (אליבא דשופט א’ ברק):
(1) אין לראות בסעיף 62 לחוק הפרוצדורה האזרחית העותמאני, העומד כתוקפו כבית-דין מוסלמי, רשימה סגורה של מצבים בהם ניתן לפסול שופט. יש להבינו ככולל מספר מקרים טיפוסיים, כאשר את המקרים שאינם כלולים בו יש לבחון על-פי העקרונות הכלליים של שיטת המשפט (152ג).
(2) יש לפרש דברי חקיקה עותמאניים ומנדטוריים, החלים בישראל מכוח סעיף 11 לפקודת סדרי השלטון והמשפט, ה’תש”ח-1948, על רקע עקרונות היסוד של המשפט דברי חקיקה אלה נחקקו על רקע חברתי שונה מזה של מדינת ישראל, אך מששולבו בחקיקה ובמשפט הנוהגים בישראל, הם צריכים להתפרש על-פי התפיסות הפרשניות של המשפט הנוהג בה (151ו, 153ז).
(3) אחד מעקרונות היסוד, על פיהם צריך להתפרש סעיף 62 לחוק הפרוצדורה האזרחית העותמאני, הוא זה הנוגע לכללי הצדק הטבעי בכלל ולמשוא-פנים של רשות שיפוטית בפרט (154א).
ב.
(1) על-פי כללי הצדק הטבעי על שופט לפסול עצמו – ואם אינו עושה כן יש לפוסלו – אם יש לו נגיעה כספית או חפצית בנושא הדיונים, או אם קיימת אפשרות ממשית של משוא פנים או של דעה משוחדת. המבחן הנוהג בעניין זה הוא אובייקטיבי (154א).
(2) עיקרון זה של צדק טבעי חל לעניין כול ערכאה שיפוטית) ויש לנהוג על פיו, אלא אם כן הוראת דין מפורשת קובעת אחרת. הוראת סעיף 62 לחוק הפרוצדורה האזרחית העותמאני אינה קובעת אחרת; בכול המקרים שאינם נזכרים בה במפורש, על הטוען לפסלות שופט לשכנע את בית המשפט או את בית הדין, כי קיימת אפשרות ממשית של משוא- פנים (154ב-ד).
(3) בנסיבות דנן, מן הראוי שהמשיב 3, שהוא ערכאת הערעור העליונה במערכת בתי הדין המוסלמיים, ייתן דעתו לשאלה, אם קיימת אפשרות ממשית למשוא-פנים. מטעם זה, אין על בג”צ לדון בשאלת משוא הפנים לגופה (154ד-ה).
ג. (אליבא דמשנה לנשיא מ’ אלון):
(1) בג”צ אינו מתערב בפסיקתו של בית-דין דתי, הדן בעניין שנמסר לסמכות שיפוטו על-פי הדין הנוהג בו, אלא כאשר יש בה משום פגיעה ככללי הצדק הטבעי, היינו, פגיעה בעקרונות יסוד של דיון צודק (154ז-155א).
(2) אפשרות של משוא-פנים בדיונו של בית-דין שרעי היא עניין מובהק של פגיעה בעקרונות הצדק הטבעי, ואם יתברר, שאכן היה משוא-פנים, ראוי העניין להתערבות בג”צ (155ב).
(3) הנושא דנן מוכרע על-פי הפסיקה הקיימת מימים ימימה בדבר התערבות בג”צ בפסיקתו של בית-דין דתי כאשר קיימת פגיעה בעקרונות הצדק הטבעי. אין זה נכון ורצוי להחיל אמירה כוללת ועמומה כ”עקרונות יסוד של המשפט המודרני” כקנה-מידה להתערבות בג”צ בפסיקתו של בית-דין דתי (155ד).
התנגדות לצו-על-תנאי מיום 22.4.90. העתירה נתקבלה. הצו-על-תנאי נעשה מוחלט.
א’ אורן – בשם העותר;
ב”צ גור – בשם המשיבה .4
ניתן היום, ג’ בתשרי תשנ”א (11.9.91).