תקציר בג”צ 1000/92 בבלי (07/02/1994): בית משפט עליון פסק כי בית דין רבני מחויב לדון בחלוקת רכוש בהתאם לחוק החילוני ופסיקת בג”צ, בניגוד לדין תורה

Click here to read the article

בג”צ 1000/92 בבלי נ’ בית הדין הרבני הגדול, פ”ד מח(2) 221 (1994)

בגץ 1000/92

חוה בבלי

נגד

1. בית הדין הרבני הגדול

2. בית הדין הרבני האזורי תל-אביב-יפו

3. שמואל בבלי

 

בבית המשפט העליון בשבתו כבית-משפט גבוה לצדק

[07/02/1994]

לפני הנשיא מ’ שמגר, המשנה לנשיא א’ ברק, השופט ש’ לוין

 

בתביעה לגירושין שהגיש המשיב 3 נגד העותרת, שהייתה אשתו, הוא כרך את עניין המזונות ואת חלוקת רכושם המשותף של בני הזוג. לאחר שנתגרשו, הגישה העותרת תביעה לבית המשפט המחוזי לחלוקת הרכוש, אך היא נמחקה, ונקבע כי הסמכות לדון בשאלה זו נתונה למשיב 2.

המשיב 2, שלפניו טענה העותרת למחציתו של הרכוש המשותף, דחה את הטענה, בפוסקו כי הלכת השיתוף בנכסי בני הזוג אינה חלה בבתי הדין הרבניים. בעקבות כך, נפסקו לעותרת פיצויים בלבד, שנפלו בשיעורם ממחצית הרכוש שהעותרת טענה לה. המשיב 3 אישר את פסק-דינו של המשיב 2. מכאן העתירה.

לטענת העותרת, פסקי הדין שנתנו המשיבים 1 ו- 2 בטלים הם. הטענה סמכה על האמור בחוק שיווי זכויות האשה, תשי”א-1951, המבטיח לאישה כשרות מלאה ושוויון. לפי הטענה, התעלמות מהלכת שיתוף הנכסים יש בה משום פגיעה בעקרונות שנקבעו בחוק האמור.

לטענת המשיב 3, מן המפורסמות הוא שבתי הדין הרבניים אינם מחילים את הלכות השיתוף שפותחו בבית המשפט העליון. הם דנים על-פי המשפט העברי, שאין בו משום פגיעה בחוק שיווי זכויות האשה, שכן בית-דין רבני פועל מתוך שוויון: כשם שהחיים המשותפים אינם יוצרים חזקת שיתוף של אישה ברכוש בעלה, כן אין החיים המשותפים יוצרים שיתוף של הבעל בנכסי אשתו.

 

בית המשפט הגבוה לצדק פסק:

א.

(1) בית-משפט אזרחי פוסק בסכסוך בין בני-זוג על-פי הלכת השיתוף, שבמסגרתה נקבע כי חזקה על בני-זוג, המנהלים אורח חיים תקין ומאמץ משותף, כי הרכוש שנצבר מצוי בבעלותם המשותפת (228ה-ו).

(2) שותפות זו נגזרת מגמירת הדעת המיוחסת לצדדים והנלמדת מנסיבות החיים המשותפים; עצם החיים המשותפים יוצרים חזקת שיתוף, ואין צורך להוכיח כוונה מיוחדת לשיתוף ביחס לנכס מיוחד (228ו-ז).

(3) הלכת השיתוף היא פרי יצירתו של בית המשפט. היא משתמשת בקונסטרוקציה חוזית שעניינה הסכם משתמע בין הצדדים, שלפיו הם שותפים שווים בזכויות (229ג).

(4) המכשיר המשפטי נועד להגשים מטרה חברתית ומכוון להביא לצדק חברתי. הוא מבוסס על השוויון בין המינים וניזון מהתפיסה כי בני הזוג תורמים באופן שווה לרווחת המשפחה (229ג-ד).

ב.

(1) הדין, כפי שנתפרש בבית המשפט העליון הוא, כי רכוש שנצבר במשך חייהם המשותפים של בני-זוג, החיים בצוותא ומקיימים משק בית משותף, הוא רכושם המשותף המתחלם בחלקים שווים, גם אם הוא רשום רק על שם אחד מהם, והוא ­כל עוד אין ראיות על כך שנתגבשה ביניהם כוונה אחרת (252ז).

(2) הדין החל, ואשר לפיו נגזרות זכויות הפרט בכל תחום, לרבות בתחום הקניין, ביטויו בחוק החרות ובפרשנותו המוסמכת על-ידי בתי המשפט; החוק ופרשנותו המוסמכת – על החיקוקים והמשפט המקובל שבו – משתלבים לכדי מערכת שלמה אחת שהיא המשפט הפוזיטיבי, אשר מתוכה נדלה המענה לבעיה משפטית מוגדרת המבקשת את פתרונה (253ב, ה-ו).

(3) חזקת השיתוף בין בני-זוג היא עיקרון בדיני הקניין, שנתגבש על יסוד פסיקתו של בית המשפט העליון. כעיקרון משפטי, היא צמחה מתוך שילוב של ערך השוויון, כביטויו בתפיסה החוקתית בדרך כלל, ובחוק שיווי זכויות האשה בפרט, עם עיקריהם של דיני החוזים – ובמיוחד הכללים בדבר היווצרותם של היחסים החוזיים וגיבוש תנאיהם, ודיני היושר נוסח ישראל המבקשים לתת ביטוי קנייני צודק והוגן לזיקת שני בני הזוג לרכוש שנרכש במאמץ משותף, כל אחד בתחומו (254ד-ו).

(4) השיתוף אינו נוצר בבית המשפט, אלא בחיי היום-יום של בני הזוג, ומה שנפרס לפני בית המשפט הוא בגדר תוצאה אשר הדין מכיר בה ונותן לה תוקף משפטי. המשפט מעניק אפוא גושפנקא למערכת יחסים שצמחה על קרקע התפיסות הבין-אישיות, המוסריות והחברתיות (254ו-ז).

ג.

(1) על-פי גישתם של בתי הדין הדתיים – כפי שהם מפרשים את המשפט העברי – זכאית האישה בגירושיה לעיקר ולתוספת הכתובה. כן זכאית היא, על-פי שיקול-דעתו של בית הדין, לפיצויים (230א).

(2) החיים המשותפים, על-פי ההלכה, אינם יוצרים כשלעצמם חזקה בדבר קיום הסכם לשיתוף. אפילו חיו בני הזוג באורח חיים תקין ובמאמץ משותף, אין בכך כדי להקים חזקה בדבר שיתוף בנכסים. על-כן, אם הנכסים רשומים על שם הבעל, הוא יזכה בהם (230ב).

ד.

(1) על-פי המצב המשפטי הקיים, בית-משפט אזרחי – כחלק מסמכותו לדון בתביעות אזרחיות – דן בשיתוף הנכסים בין בני-זוג על-פי המשפט האזרחי. בית הדין הדתי דן אף הוא בשאלת השיתוף, שעה שזו נכרכת כדין בתביעת הגירושין. הוא עושה כן על-פי המשפט העברי, ואין הוא מוכן להכיר, על-פי תפיסות המשפט העברי עצמו, בדין שיתוף הנכסים האזרחי (234ב-ג).

(2) התוצאה המתקבלת היא זו של “פיצול הקניין”. לכאורה, פיצול זה היה נמנע אילו שאלת השיתוף בנכסים בין בני-זוג הייתה נחשבת לעניין “מעניני נישואין וגירושין” – על-פי סעיף 1 לחוק שיפוט בתי דין רבניים (נישואין וגירושין), תשי”ג-1953, שכן הן בית המשפט האזרחי והן בית הדין הדתי היו מכריעים בשאלת השיתוף על-פי אותו דין עצמו, הוא המשפט העברי (230ה-ו).

(3) הגישה, שלפיה שאלת שיתוף הנכסים נקבעת לפי המשפט העברי גם בבית המשפט האזרחי, אינה מקובלת על בית המשפט העליון; הלכות שיתוף הנכסים אשר פותחו על-ידי בית המשפט העליון אינן נגרמת מאקט הנישואין ואין הן בגדר ענייני נישואין. הן נגזרות מהסכם בין הצדדים, והן חלק מחופש ההתקשרות המוכר בדין הכללי (232א, 233א).

ה.

(1) המצב המשפטי הקיים גורר אחריו תופעות קשות. אחת מהן היא זו של “מירוץ סמכויות”, ולפיה האישה מזדרזת לפנות לבית-משפט אזרחי בתביעה לשיתוף בנכסי בני הזוג, ואילו הבעל מבקש להקדים אותה בתביעת גירושין בבית הדין הרבני ועמה הוא כורך את ענייני הרכוש. במירוץ זה – אם מקדים הבעל את האישה – עשויה האישה להפסיד את מרבית זכויותיה ברכוש הנתפס על-ידי המשפט הכללי כרכוש משותף (234ה-235ג).

(2) תוצאה זו הייתה נמנעת אילו דין “הכריכה” היה משתנה, דא עקא שדין “הכריכה” קבוע בחוק שיפוט בתי דין רבניים (נישואין וגירושין), ושינויו הוא בידי המחוקק ( 235ד-ה).

(3) על-פי דיני “הכריכה” הקיימים, משנכרכה חלוקת הרכוש בתביעת הגירושין, מוסמך בית הדין הרבני – וסמכות זו ייחודית היא לו – לדון גם בחלוקת הרכוש (238ה).

ו.

(1) הנוסחה המקובלת, שלפיה “לא הרי דיני ישראל הנדונים בבית-המשפט האזרחי כהרי דיני ישראל הנדונים בבית-הדין הדתי”, אינה פותרת את השאלות נושא העתירה, שעניינן על-פי איזה דין ייקבע בבית הדין הדתי מה הרכוש העומד לחלוקה ומהן הזכויות שבדיני קניין ובדיני חיובים העומדות לחלוקה (238ה,ז).

(2) עניינה של העתירה אינו בהפעלת הדין העברי בבית המשפט האזרחי; עניינה בשאלה ההפוכה, והיא שאלת הפעלתו של המשפט האזרחי בבית הדין הדתי (238ז-239א).

ז.

(1) חוק שיווי זכויות האשה הוא חוק “מלכותי”, המעגן בחקיקתה של המדינה את עקרון השוויון. הוא אינו מכוון לבתי המשפט האזרחיים בלבד. הוא חל בכל ערכאות השיפוטות בית הדין הרבני המחויב במפורש לנהוג על פיו (240א-ד).

(2) חוק שיווי זכויות האשה קובע מסגרת להמשך הפעלתו של המשפט העברי בבית הדין הרבני בדבר שיתוף נכסים בין בעל לאישה. מסגרת זו קובעת כי דיני שיתוף הנכסים של המשפט העברי, המופעלים על-ידי בית הדין הרבני, חייבים לקיים שוויון בין הבעל לבין האישה. בית הדין הרבני רשאי אפוא לפתח לעצמו הלכות משלו, על-פי כללי המשפט העברי, ובלבד שהלכותיו יבטיחו שוויון בין בני הזוג וימנעו הפליה של האישה באשר היא אישה (241ב-ג)

(3) קיומה או היעדרה של הפליה נקבעים, בין השאר, על-פי האפקט שדבר חקיקה משיג הלכה למעשה. על-כן, דין שניסוחו “ניטראלי” עשוי להיות מפלה, אם האפקט שלו הוא מפלה(241ז-242ג).

(4) עמדתו של המשפט העברי, שאינו מוכן להתחשב בחיי השיתוף כמקור לכוונת שיתוף, מפלה, הלכה למעשה, את האישה. גישה “ניטראלית” לחיים המשותפים משמעותה הפליה למעשה של האישה, באשר במציאות החברתית-כלכלית בישראל האישה לרוב אינה מנהלת משא ומתן עם צד שלישי לרכישת נכסים, ואלה לרוב אינם נרשמים על שמה. רק התחשבות בחיים המשותפים כמעניקים קניין משותף עשויה לאזן את התוצאה ולהביא לשוויון בין הצדדים (242ד-ז).

(5) ההנחה צריכה להיות – וזו הנחה המתבססת על מציאות החיים של החברה הישראלית כיום – כי הכוונה הטיפוסית הינה לשיתוף בנכסים, והנטל מוטל על המבקש לסתור חזקה זו. הלכת המשפט העברי סותרת גישה זו, ועל-כן היא אינה עולה בקנה אחד עם דרישותיו של חוק שיווי זכויות האשה. מכיוון שבית הדין הרבני פעל בניגוד לחוק שיווי זכויות האשה, דין החלטתו להיבטל (243א-ב).

ח.

(1) פתרון הסומך אך על חוק שיווי זכויות האשה והמניח, שבכל העניינים האזרחיים האחרים רשאי בית הדין הרבני לפסוק על-פי המשפט העברי, הוא פתרון חלקי, שכן פיצול “הקניין” ימשיך לעמוד בעינו (243ג).

(2) שיטת משפט נאורה צריכה להדביר מצב של פיצול בסטאטוס. החלת המשפט העברי בבית הדין הרבני גם בעניינים אזרחיים רגילים עשויה ליצור “קטיגוריות סיוטיות”, שכל שיטת משפט צריכה להימנע מהן (244ד-ו).

(3) לבעיה נושא העתירה קיים פתרון אפשרי אחד, והוא, כי על כל בתי הדין הדתיים להפעיל, בסוגיות “אזרחיות” נלוות שאינן חלק מענייני המעמד האישי (כפי שדיבור זה מתפרש על-פי דין המדינה) הנתון לסמכותם, את המשפט האזרחי הכללי, כפי שפורש על-ידי בית המשפט העליון. פתרון זה מבטיח אחדות של המשפט האזרחי בכל רחבי השיטה, ומאידך גיסא, אין הוא פוגע בדין הדתי הממשיך לחול בענייני המעמד האישי (246ד-ה).

ט.

(1) בית הדין הדתי הוא חלק אינטגרלי של מערכת השיפוט בישראל. המשפט המופעל על-ידיו הוא חלק אינטגרלי ממערכת המשפט בישראל. כלים שלובים אלה מחייבים, כי בכל הנוגע למשפט האזרחי הכללי, שאינו חלק מענייני המעמד האישי ומהדין האישי, יפעילו בתי הדין הדתיים את המשפט האזרחי הכללי. כפי שהוא נחקק על-ידי המחוקק ומתפרש ומתפתח על-ייד בתי המשפט (247ג-ד).

(2) אחדות נורמאטיבית זו מחייבת כי לעניין המשפט האזרחי הכללי יהא פרשן אחד מוסמך, אשר בכוחו להבטיח יציבות, אחדות והתפתחות כוללת ואחידה (247ד).

(3) הלכות שיתוף הנכסים הן דין בישראל. הן חלק ממשפט המדינה. על-כן הן חלות בכל ערכאת שיפוט בישראל וגם בבית-דין רבני. דין זה חל בבית הדין הרבני לא משום שחוק כנסת קובע זאת במפורש, אלא משום שהלכה פסוקה של בית המשפט העליון היא דין בישראל (247-ז).

(4) פרשנות החוק מתבצעת, ביודעין ואף בלא יודעין, כל אימת שחוק מסוים מופעל הלכה למעשה. מכאן נובע ממילא, כי פרשנותו של חוק מתבצעת בכל בית-משפט ובכל בית-דין, אך ההכרעה הסופית בדבר תוכנו ומהותו של הדין היא בידי בית המשפט העליון (253ו-ז, 254א).

(5) פרשנותו של בית המשפט העליון היא מעין “משפט מקובל”, המשמש כלי חיוני להבנת החוק החרות ולעקרונות המשפט של שיטת הארץ ולהתאמת עקרונות אלה לנסיבות הקונקרטיות החדשות, שהחיים ממנים מעת לעת (253ב-ג).

י.

(1) המשפט האזרחי הכללי מבטא את זכויות האדם הבסיסיות: הוא מכיר בחופש ההתקשרות; הוא מגן על זכות הקניין; הוא שומר על השלמות הגופנית ומבטיח את השם הטוב. הוא מגדיר גם מהו רכושו של אדם בשיטת המשפט. רכוש זה ניתן ליטול ממנו, ללא הסכמתו, רק מכוח הוראות מפורשות בחקיקה (248א).

(2) אין זה עולה בקנה אחד עם תפיסות יסוד אלה, כי המעבר מבית-משפט אזרחי לבית-דין דתי יביא לאובדן של זכויות בסיסיות אלה או לפגיעה בהן. אין לאפשר “הפקעת” הזכויות האזרחיות הללו, בלא הוראת חוק מפורשת המקיימת את הדרישות הקבועות במבנה החוקתי (248ב).

(3) בין המשפט ובית המשפט האזרחי לבין הדין ובית הדין הדתי קיימים קשרים שאין לנתקם. בית הדין הדתי אינו פועל בחלל, אלא במסגרת השיטה המשפטית הכללית. אין כל אפשרות לבסס את היקף הרכוש של בני הזוג על-פי המשפט העברי, אם ביסוס זה לא יהא מוכר על-ידי המשפט האזרחי הכללי (248ו-ז).

יא.

(1) אין להעלות על הדעת שזכות, שנתגבשה לפי כללי המשפט האזרחי השריר, לא תוכר בבית-משפט מוסמך של המדינה, או כי זכות קניין תהפוך למותנית בזהותו של הגורם השיפוטי המטפל בעניין. ולא היא: שופט הדן דין אמת יכיר בה, ואף דיין הדן דין אמת לא ישלול קיומה (255א).

(2) סמכותם של בתי הדין הדתיים היושבים על מידין כדי לפסוק לפי חוק בתי דין רבניים (נישואין וגירושין) בנושאים שנמסרו לשיפוטם, וביניהם באלה הכרוכים בגירושין, מקובלת היא, אך גדר סמכותם של בתי הדין אינה כוללת את הכוח לשלול זכות קניין המוקנית כבר לבעל הדין לפי עקרונותיו של המשפט האזרחי (255ג-ד).

 

התנגדות לצו-על-תנאי מיום 10/03/1992. העתירה נתקבלה. הצו-על-תנאי נעשה מוחלט.

 

ז’ ולנר, י’ אלון – בשם העותרת;

י’ בר שלטון – בשם המשיב 3.

 

ניתן היום, כ”ו בשבט תשנ”ד (07/02/1994).

One thought on “תקציר בג”צ 1000/92 בבלי (07/02/1994): בית משפט עליון פסק כי בית דין רבני מחויב לדון בחלוקת רכוש בהתאם לחוק החילוני ופסיקת בג”צ, בניגוד לדין תורה”

  1. לא הבנתי איך בג”ץ פסק זאת הרי זה נגד תקנות הדיון.
    של מה שנכרך בתביעת הגירושין נידון בבית הדין הרבני?

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.