תקציר בג”צ 5416/09 פלונית (10/02/2010): בית משפט עליון ביטל החלטות בית דין רבני לחלוקת רכוש

בג”צ 5416/09 פלונית נ’ פלוני, פד”י סג(3) 484 (2010)

 

בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט גבוה לצדק

בג”ץ 5416/09

 

בפני:

כבוד השופט א’ גרוניס

כבוד השופט א’ רובינשטיין

כבוד השופט י’ עמית

 

העותרת:

פלונית

נ ג ד

המשיבים:

1. פלוני

2. בית הדין הרבני האזורי בבאר שבע

3. בית הדין הרבני הגדול בירושלים

 

עתירה למתן צו על תנאי

 

תאריכי הישיבות:

ד’ בתשרי תש”ע (22/09/2009)

ו’ בשבט תש”ע (21/01/2010)

 

בשם העותרת:

עו”ד אברהם פרץ

בשם המשיב 1:

עו”ד ליטל יעקובוביץ-דראי; עו”ד יצחק כהן

מטעם משיבים 3-2:

עו”ד הרב שמעון יעקבי

 

העותרת והמשיב 1 התגרשו וענייני הרכוש שלהם נדונו לפני המשיב 2. ברשותו של כל אחד מבני הזוג היה רכוש בעת הנישואין, ובמהלכם לא נצבר רכוש משותף של ממש. בהיעדר חוזה ממון בין השניים, פסק המשיב 2 כי מאחר שהמשיב הפסיד כסף רב במהלך הנישואין, יישארו בבעלותו כספים שהיו רשומים על שמו בבנק וכן שתי דירות שנרכשו במהלך הנישואין ושנרשמו על שמו בלבד. העיקרון שהנחה את המשיב 2 היה חלוקתו של פחת הנכסים בתקופת הנישואין בין שני בני הזוג בשווה. העותרת לא הוכרה כבעלת זכויות בדירות. המשיב 3 דחה את ערעורה של העותרת. מכאן העתירה.

 

בית המשפט העליון (מפי השופט א’ רובינשטיין) פסק:

א.

(1) מושכלות משכבר הימים הם כי על בית הדין הרבני – בדונו בענייני רכוש הנכרכים בענייני גירושין – להכריע בסכסוך באשר למהותו של הרכוש העומד לחלוקה על פי המשפט האזרחי הכללי (491ד-ה).

(2) עוד נקבע משכבר כי כאשר מתעלם בית הדין הרבני מהוראת חוק מפורשת המופנית אליו, נתון הוא לביקורתו של בית המשפט הגבוה לצדק (491ה).

ב.

(1) חוק יחסי ממון בין בני זוג, התשל”ג- 1973 (להלן: חוק יחסי ממון), מבחין בין נכסים שנצברו בתקופת הנישואין (ללא הבחנה על שם מי נרשמו) לבין נכסים שהיו לבני הזוג ערב הנישואין. איזון המשאבים מתייחס לנכסים מהסוג הראשון בלבד, זכויות וגם חובות (493ג- ד).

(2 (נוסף לטענות המבוססות על סעיף 5 לחוק יחסי ממון, רשאי בן זוג לטעון לשיתוף בנכס ספציפי מכוח הדין הכללי. אפשרות זו חלה גם על נכסים “חיצוניים” להסדר בדבר איזון המשאבים, לרבות נכסים הרשומים על שמו של בן הזוג השני ושהיו בבעלותו ערב הנישואין (493ה- ו).

(3) בנסיבות דנן, המשיב הגיע לנישואין כשבידו רכוש. רכוש זה אינו רכוש משותף. מסיבה זו, גם הירידה בערך רכושו אינה חוב משותף. מדובר ברכוש “חיצוני” של המשיב שאינו חלק מההסדר בדבר איזון משאבים – לטוב ולמוטב. הוא הדין באשר לנכסי העותרת (494ד, ה).

(4) בנסיבות דנן, העובדה, שהמשיב 2 הביא בחשבון את הירידה בערך נכסיו החיצוניים של המשיב ואת העלייה בערך נכסיה החיצוניים של העותרת בגדרי איזון המשאבים, אינה מתיישבת עם יישום הוראותיו של חוק יחסי ממון (494ו- ז).

(5) בנסיבות דנן, היה על המשיב 2 לזהות אותם “נכסים בני איזון” שנרכשו במהלך תקופת הנישואין. את שוויים של אלה בלבד יש לאזן, בהתעלם משאלת הבעלות הרשומה (494ז).

ג.

(1) נכסים, שרוכש אחד מבני הזוג במהלך הנישואין באמצעות נכסים חיצוניים, נותרים – ככלל ובהיעדר כוונת שיתוף – בבחינת נכסים חיצוניים שאינם בני איזון (495ב).

(2) בן זוג עשוי לרכוש נכס באמצעות משאבים פרטיים וליתנו במתנה לבן זוגו או לשתף אותו בנכס. במיוחד חזקה הנחת השיתוף שעה שמדובר בדירת מגורים (495ה- ו).

(3) בנסיבות דנן, די היה בעיני המשיב 2 בעובדה, שנכסיו הפרטיים (“החיצוניים”) של המשיב פחתו בשיעור ניכר, כדי להצדיק את הותרת הבעלות בדירות בידיו. הנמקה זו אינה יכולה לעמוד, שהרי אין ליצור “קיזוז” בין נכסים בני איזון (“פנימיים”) לבין נכסים שאינם בני איזון (“חיצוניים”) (496ד- ה).

(4) בנסיבות דנן, יישום נכון של הוראות הדין המכוונות לבית הדין היה מביא לתוצאה שלפיה – מכל מקום, למצער – מחצית של אחת הדירות הייתה מוכרת כרכושה של העותרת (497ב- ג).

ד. בנסיבות דנן, אין מקום להחזיר את התיק למשיב 2, מחשש שיהא בכך משום סרבול והארכת ההליכים מעבר לצורך. בהיעדר תשתית עובדתית אחרת, יש לקבל את העתירה (497ד).

 

עתירה למתן צו על- תנאי. העתירה התקבלה. הצו על-תנאי נעשה מוחלט.

 

ניתן היום כ”ו בשבט ה’תש”ע (10/02/2010).

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.