תקציר בג”צ 3914/92 לב (10/02/1994): בית משפט עליון ביטל החלטת בית דין רבני לעיכוב יציאה במסגרת תביעת שלום-בית

בג”צ  3914/92 לב נ’ בית הדין הרבני האזורי בתל-אביב-יפו, פ”ד מח(2) 491 (1994)

 

בג”צ 3914/92

1. לאה לב

2. לירון לב, קטינה

3. עידו לב, קטין

4. רועי לב, קטין

 

נגד

 

1. בית הדין הרבני האזורי בתל-אביב-יפו

2. בית הדין הרבני הגדול לערעורים

3. רן לב

 

בבית המשפט העליון בשבתו כבית-משפט גבוה לצדק

[10/02/1994]

לפני המשנה לנשיא א’ ברק והשופטים ש’ לוין, ד’ לוין

 

חוק-יסוד: כבוד האדם וחירותו, ס”ח תשנ”ב 150, סעיפים 6(א), 11 – חוק שיפוט בתי דין רבניים (נישואין וגירושין), ה’תשי”ג-1953, ס”ח 165 – תקנות כנסת ישראל, חא”י כרך ג, (ע) 2221, (א) 2132 – תקנות סדר הדין האזרחי, ה’תשמ”ד-1984, ק”ת 2220, תקנות 376, 376(א).

 

העותרת 1 והמשיב 3 מתדיינים בעניין גירושיהם. במסגרת תביעה לשלום-בית שהגיש המשיב 3, הוא פנה אל המשיב 1 בבקשה לעכב את יציאתה של העותרת 1 מן הארץ. בקשתו נענתה. העותרת 1 ביקשה ביטול הצו שניתן, מן הטעם שהנסיעה נועדה לשם טיול משותף לה ולבתה הבכירה וכן לשם בירורים עסקיים. המשיב 1 דחה את הבקשה בפוסקו כי הנסיעה המתוכננת תגרום לקרע סופי בין בני הזוג. המשיב 2 דחה את בקשת העותרת 1 לערער על החלטתו של המשיב 1. מכאן העתירה. לטענת העותרים, החלטותיהם של המשיבים 1 ו- 2 נוגדות את פסיקתם של בתי המשפט האזרחיים ועומדות בסתירה להוראותיו של חוק-יסוד: כבוד האדם וחירותו.

בית המשפט הגבוה לצדק פסק:

א.

(1) חוק שיפוט בתי דין רבניים (נישואים וגירושין), ה’תשי”ג-1953, קובע את המסגרת הנורמאטיבית לשיפוטם של בתי הדין הרבניים. חוק זה קובע את סמכות השיפוט של בתי הדין הרבניים בענייני מעמד האישי של יהודים. הדין המהותי שעל פיו דנים בתי הדין הרבניים בענייני המעמד האישי הוא המשפט העברי (498ז-499א).

(2) החוק אינו קובע כל הוראה באשר לסדרי הדין שעל פיהם ינהגו בתי הדין הרבניים בעניינים הנתונים לסמכותם. החוק אף אינו מסמיך רשות כלשהי להתקין סדרי דין לבתי הדין הרבניים (499א).

(3) אין לקבל את הטענה, שלפיה הסמכות לקבוע דין דיוני נגזרת מהדין המהותי. הסמכות לקבוע סדרי דין נגזרת ממהותו של הגוף כערכאה שיפוטית ולא מתוכנו של הדין המהותי שעל פיו דנה הערכאה השיפוטית (499ב-ג).

ב.

(1) בהיעדר הסמכה סטטוטורית בעניין דנן, הסמכות לקבוע סדרי דין נתונה לבתי הדין הרבניים עצמם. מקורה של הסמכה זו הוא בסמכות הטבועה של כל ערכאת שיפוט לקבוע לעצמה סדרי דין (499ה-ו).

(2) הסמכות הטבועה של ערכאת שיפוט לקבוע סדרי דין היא בעלת חשיבות רבה. בלעדיה לא תיתכן עבודת שפיטה תקינה. זוהי סמכות רחבה, המשתרעת על כל עניין המתרחש באולם בית המשפט או מחוצה לו והקשור למשפט. דווקא בשל רוחבה של הסמכות יש להשתמש בה בזהירות רבה (500ה-ז).

(3) סמכות עזר זו אינה בלתי מוגבלת. מטיבה ומטבעה, היא פועלת בגדרי הדין הדיוני ועניינה הניהול הראוי של ההליך השיפוטי והשליטה הראויה עליו (501א).

(4) הסמכות השיפוטית הטבועה – כמו גם הסמכות השיפוטית המפורשת בענייני דיון – היא במהותה סמכות שלטונית. על-כן יש להפעילה בסבירות, והשופט, ככל אדם המפעיל סמכות שלטונית, חייב לפעול בסבירות (501א).

ג.

(1) הפעלה סבירה של סמכות שיפוטית משמעותה הפעלתה באופן המאזן כראוי בין הערכים, העקרונות והאינטרסים שיש לקחתם בחשבון. ערכים אלה אינם שונים במהותם מאלה החלים בהפעלת סמכות דיונית חקוקה (501ג-ד, ו-ז).

(2) ערכים, עקרונות ואינטרסים אלה, הקובעים את “סביבתה” של סמכות דיונית (חקוקה או טבועה), משתנים מעניין לעניין על-פי הסוגיה הדיונית הספציפית הנדונה. עם זאת, ניתן להצביע על מספר שיקולים טיפוסיים, העוברים כחוט השני בהליך הדיוני בכלל ובהפעלת הסמכות הטבועה בפרט (502א).

(3) שיקול מרכזי הוא זה של הצדק הדיוני. שיקול זה משמעו, בין השאר, ראיית ההליך הדיוני כנועד להגשים את המשפט המהותי, על בסיס חשיפת האמת. הצדק הדיוני מחייב קיומם של כללי הצדק הטבעי, שעניינם מתן הזדמנות לכל צד להשמיע טענותיו, איסור על משוא פנים וחובת הנמקה. כן נגזרים מהצדק הדיוני כללים בדבר הגינות הדיון. במסגרתו של זה ניתן להזכיר את הידיעה על קיום הדיון, הזדמנות נאותה להצגת העמדה, הפעלה הוגנת של כוחות דיוניים, פומביות הדיון והנגישות לבית המשפט. כן ניתן לכלול במסגרת זו את יעילות הדיון, פישוטו וסופיותו. במסגרת שיקולים טיפוסיים אלה יש לכלול אם את השאיפה לביטחון, יציבות וודאות בהסדרים דיוניים (502א-ג).

(4) מערכת שיקולים ערכיים טיפוסית, אשר כל הליך דיון צריך לקחתם בחשבון, היא זו של זכויות האדם. בגדרן של אלה יש להתחשב, בין השאר, בכבודו של האדם ובחירותו האישית. יש להתחשב בזכותו של אדם לפרטיות ולצנעת חייו; כל הסדר דיוני חייב לנקוט שוויון בין המתדיינים; הוא חייב להבטיח את זכות הביטוי, העיסוק והקניין; הוא חייב להבטיח את זכות התנועה המובטחת לכל אדם, ובמסגרתה, את זכותו של כל אדם לעזוב את המדינה (502ג-ה).

(5) במצב שבו השיקולים הכלליים, אשר במסגרתם יש להפעיל סמכות דיונית, מצויים בהתנגשות פנימית, אין מנוס מאיזון ראוי בין השיקולים המתנגשים. במסגרתו של איזון זה יש ליתן משקל נכבד לשיקולים בדבר זכויות האדם, המתבלטים במיוחד עם חקיקתו של חוק-יסוד; כבוד האדם וחירותו (503ג-ד).

ד.

(1) כמו לכל ערכאת שיפוט, גם לבית הדין הרבני נתונות סמכויות טבועות להסדרת סדרי הדין. בהפעלתן של סמכויות טבועות אלה מוטלות על בית הדין הרבני כל אותן מגבלות המוטלות על כל ערכאת שיפוט המפעילה סמכויות טבועות (503 ז – 504 א).

(2) בשימוש בסמכות הטבועה, על בית הדין הרבני לכבד את זכויות האדם, וכמו כל ערכאת שיפוט אחרת, עליו לערוך איזון ראוי בין מלוא הערכים, העקרונות והאינטרסים המתנגשים בכל סוגיה וסוגיה (505ו-ז).

(3) איזון זה מוטל על הסמכות הטבועה מ”בחוץ”, מכוח מכלול ערכיה של שיטת המשפט הישראלית. הוא משקף את מהותה ועקרונותיה של שיטת המשפט הישראלית, אשר בתי הדין הדתיים הם חלק ממנה (505ז-506א).

ה.

(1) חירות התנועה של האזרח מן הארץ אל מחוצה לה נגזרת מהיותו של אדם בן-חורין ומאופייה של המדינה כמדינה דמוקרטית, ומהיות המדינה חלק מהקהילייה הבינלאומית, אשר במסגרתה זכות התנועה מוכרת כזכות אדם מנהגית (506ג-ד).

(2) כנגד הזכות החוקתית של כל אדם לצאת מהמדינה עומד האינטרס של בעל דין להגשמת הדין המהותי. קיומם של הליכי משפט סדירים להבטחת הזכויות המהותיות הוא אינטרס לגיטימי ראוי להגנה של כל צד במשפט. זהו גם אינטרס ציבורי שהליכי השיפוט יהיו יעילים, שתביעות לא תשובשנה, ושפסקי-דין יקוימו (506ה-ו).

(3) במצב שבו ערכים אלה נוגדים זה את זה מתבקש איזון, הצריך לשקף את חשיבותם החברתית היחסית של הערכים המתנגשים. איזון זה ראוי שיימצא לו ביטוי עקרוני, המשקף את אמת מידה הנושאת בתוכה קו מנחה ערכי (507א-ד).

ו.

(1) אמת המידה החוקתית הראויה היא זו: ניתן לעכב יציאתו של בעל דין מישראל, אם קיים חשש כן ורציני כי יציאתו של בעל הדין תסכל או תכשיל את ההליך השיפוטי או תביא למניעת ביצועו של פסק הדין (507ו).

(2) אמת מידה זו היא בעלת אופי חוקתי. בקובעה קשר סיבתי בין מניעת היציאה מהארץ כזכות חוקתית לבין השפעתה השלילית של ההיעדרות של ההליך השיפוטי, היא מבטאה תפיסה חוקתית באשר למעמדם של עקרונות היסוד של המשפט (508א).

(3) הקשר הסיבתי הנדרש על-פי אמת מידה זו, בין הסכנה לבין מניעתה, הוא זה של קיום “חשש כן ורציני”. הפגיעה אשר למניעתה ניתן לעכב יציאתו של בעל דין מהארץ אינה כל פגיעה אפשרית, קלה כחמורה. זוהי פגיעה בעלת חומרה יתרה, כלומר, סיכולה מראש של תביעה על-ידי הימלטות החייב לחוץ-לארץ (508ג-ד).

(4) קיומה של אמת המידה הנדונה הוא תנאי חיוני להפעלת הסמכות של עיכוב יציאת בעל דין מהארץ, אך אין היא תנאי מספיק. תקנות הדיון עשויות להעמיד דרישות נוספות; בטרם יפעיל בית-משפט את שיקול-דעתו, יהא עליו לבחון אם קיימות דרכים דראסטיות פחות להבטחת האינטרס הראוי להגנה, בלא לפגוע בחופש התנועה (508-509א).

(5) מן הראוי הוא שבית המשפט יפעיל את סמכותו הדיונית הנדונה בזהירות רבה. מתן הצו לעיכוב היציאה אסור לו שיהא עניין של שיגרה, ומן הראוי שיינתן אך בנסיבות המצדיקות את הדבר. הפעלתה של אמת המידה הנדונה משתנה, מטבע הדברים, על-פי מהות הזכות המהותית אשר להגשמתה מכוון ההליך השיפוטי עצמו (509א-ג).

(6) בגיבושה של אמת המידה הנדונה נלקחת בחשבון העובדה שמדובר על סעד ביניים במסגרתו של הליך תלוי ועומד. במצב דברים זה, יש לאמץ אמת מידה הנוטה להגן ככל האפשר על זכות האדם שהפגיעה בה היא ודאית. בכך ניתן ביטוי למשקלו הכבד של חופש הפרט לצאת מהמדינה (509ד-ה).

ז.

(1) בתי הדין הרבניים חופשיים, בגדרי סמכותם הטבועה, לעצב לעצמם סדרי דין על-פי השקפת עולמם שלהם. עם זאת, חופש דיוני זה אינו בלתי מוגבל. הוא נתון להגבלות – שלהן כפופות כל ערכאות השיפוט – הנובעות מהאיזון הראוי בין הערכים, העקרונות והאינטרסים המשקפים את ערכיה של המדינה (510ד-ה).

(2) בנסיבות דנן, החלטתו של המשיב 1 אינה מקיימת את האיזון הראוי בין חופש התנועה של העותרת 1לבין הגשמתן של הזכויות המהותיות של המשיב 3 באמצעות ההליך השיפוטי (511א).

(3) בנסיבות דנן, על-פי התשתית הראייתית שהונחה לפני המשיב 1 לא הוכח קיומו של “חשש כן ורציני”. לא נתקיימה הדרישה כי יציאתה של העותרת מהארץ תסכל או תכשיל את ההליך השיפוטי שעניינו תביעת המשיב 3 לשלום בית (511א-ב).

(4) התביעה לשלום בית מעוררת בעיות קשות, בעיקר בתחום סעדי הביניים. עד כמה שבמסגרת העילה של “שלום בית” ניתנים צווי-ביניים שאינם עומדים בדרישותיו של האיזון הראוי בין הערכים, העקרונות והאינטרסים שיש לקחת בחשבון, אין בית הדין הרבני מוסמך ליתן צו עיכוב יציאה מן הארץ רק משום שהדבר מפריע לשלום בית ( 511 ד – 512 א).

(5) צו זמני לעיכוב יציאתה של העותרת 1מהארץ אין בית הדין הרבני מוסמך ליתן. עם זאת, הוא מוסמך להסיק מסקנות בגדרי הדין המהותי לעניין שלום הבית מעצם העובדה שהעותרת 1יצאה את הארץ ומהתנהגותה בארץ ומחוצה לה (512ה-ו).

 

עתירה למתן צו-על-תנאי. הדיון – כאילו ניתן צו-על-תנאי. העתירה נתקבלה. הצו-על-תנאי נעשה מוחלט.

 

מ’ בר-שלטון, י’ בר-שלטון – בשם העותרים;

י’ סידי – בשם המשיב 3.

 

ניתן היום, כ”ט בשבט תשנ”ד (10/02/1994).

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.