תקציר בגץ 1067/08 עמותת “נוער כהלכה” (06/08/2009): בית משפט עליון הורה לבטל את ההפרדה בין המגמה החסידית לבין המגמה הכללית במוסד חינוכי חרדי בעמנואל

בגץ 1067/08 עמותת “נוער כהלכה” נ’ משרד החינוך, פ”ד סג(2) 398 (2009)

 

בג”ץ 1067/08

1. עמותת “נוער כהלכה”

2. יואב ללום

נגד

1. משרד החינוך

2. מועצה מקומית עמנואל

3. מרכז החינוך העצמאי

 

בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט גבוה לצדק

[6.8.2009, 12.1.2009]

לפני השופטים א’ א’ לוי, ע’ ארבל, ח’ מלצר

 

המשיב 3 מפעיל בית ספר לבנות שהוא מוסד “מוכר שאינו רשמי” לחינוך תורני. המשיב 1 מפקח על תפקודם של המשיב 3 ושל מוסדותיו החינוכיים. בבית הספר נערכו שינויים שתוצאתם הייתה שמבנה בית הספר נחצה לשניים והוקם בית ספר נוסף, כך שנוצרו הפרדה פיסית והפרדה בתכנית הלימודים בין התלמידות. התלמידות בבית הספר החדש היו ברובן ממוצא אשכנזי, ומיעוטן – ממוצא ספרדי. בודק שמינה המשיב 1 מצא כי היוזמה להפרדה באה מהורים המשתייכים לפלג מתבדל ביישוב, ברובם ממוצא אשכנזי, כי הפיצול בוצע ללא אישורו של המשיב 3 וכי המשיב 3 ידע על דבר ההפרדה ונמנע מלפעול למניעתה. בעקבות כך, הביע המשיב 3 את עמדתו לפני המשיב 1 ובה תיאר את בית הספר החדש כ”מגמה חסידית” שאמת המידה לקבלה אליה היא דתית בלבד, ולא עדתית, ושהבחירה בה נתונה לתלמידות. לאחר שהמשיב 3 העביר למשיב 1 תקנון המסדיר את פעילותן של המגמות בבית הספר, אושרו שתי המגמות. חרף דרישותיו של המשיב 1 להסיר את ההפרדה הפיסית, העלתה בדיקה מאוחרת כי מציאות ההפרדה נמשכת.

העותרים טוענים בדבר הפליה שורשית המוסיפה לאפיין את בית הספר – הפליה אשר אין באימוץ תקנון זה או אחר כדי לשנותה. לפי הטענה, מעשה ההפרדה וסממניו גורמים לרגשות נידוי והשפלה בקרב התלמידות מהמוצא הספרדי ובקרב הוריהן.

 

בית המשפט העליון (מפי השופט א’ א’ לוי) פסק:

א.

(1) חובתה של המדינה, יחד עם הרשויות המקומיות, להקצות משאבים לצורך קיומה של מערכת החינוך, לצורך ניהולה ולצורך פיקוח עליה (417ז).

(2) המדינה רשאית להכיר במוסד חינוכי מוכר שאינו רשמי, כפוף להפעלתו על פי רישיון. מתן רישיון מותנה בקיומם של תנאים שונים, שבהם תנאים פיסיים, פדגוגיים, פיננסיים ותברואתיים. מוסד שניתן לו רישיון נהנה מתקצוב על ידי המדינה בשיעור שקבע שר החינוך, והוא נתון לפיקוח משרדו (418ד- ה).

(3) סמכויות הפיקוח של המשיב 1 על פעולותיהם של מוסדות חינוך מוכרים שאינם רשמיים הן רחבות, ובצידן גם סנקציות בדמותם של ביטול הרישיון להפעלת המוסד ושל הפחתתה – עד כדי הפסקתה – של ההשתתפות בתקצובו, אם זה יסרב לעמוד בהנחיותיו של המשיב 1 (419ה- ו).

ב.

(1) מוסדות חינוך, באשר הם, מחויבים לזכויות היסוד של הפרט. זכויות היסוד הן אבן הראשה בשיטה המשפטית ובמשטר הדמוקרטי, ממש כפי שהקניית חינוך לדור הצעיר היא אבן בסיס בטיפוח מעורבות בחיי החברה הישראלית ובהנחלת ערכיה של מדינת ישראל (420ג- ד).

(2) שני אדנים אלה – זכויות היסוד והקניית חינוך – משיתים את הבסיס לזכות לחינוך, אשר עוגנה בסעיף 3 לחוק זכויות התלמיד, התשס”א- 2000) להלן: חוק זכויות התלמיד) (420ד).

(3) הזכות לחינוך הוכרה כבעלת יסוד שלילי המתבטא, בין היתר, באיסור לפגוע בזכותו של אדם לחינוך אלא לפי ההוראות הקבועות לכך בדין. נוסף על כך, הוכרה היא כבעלת יסוד חיובי המתבטא בחובה שמקימה הזכות למדינה לספק חינוך חינם (421ד- ה).

(4) מטרות החינוך נוגעות לעולם התוכן שממנו הגיע התלמיד ולתרבותו, הן נוגעות למורשתו ולאורח חייו, ועל מוסדות החינוך לאזן בין הצורך להקנות כלים ומיומנויות שאיתם יהא התלמיד מסוגל לצאת אל העולם ולממש את יכולותיו, לבין הצורך התרבותי, הערכי והלאומי לגבש את אופיו של התלמיד ולחנכו לאור זהותו הלאומית ולאור מורשת אבותיו (424א).

(5) הזכות לחינוך אינה מתמצית בעצם הקמתו של מוסד חינוכי, והיא מתפרשׂת על אופיו של המוסד ועל התכנים הנלמדים בו (424ב).

ג.

(1) זכותה של קהילה לחינוך מגזרי – חינוך התואם את תפישת עולמה הייחודית – מבטאת את זכותו של כל אזרח ללמוד במוסד התואם את תפישת עולמו. זכותם של מגזרים שונים לחינוך התואם את תפישת עולמם הוכרה כנדבך עיקרי בזכות הכללית לחינוך, בגדרי הזכות לבחירת אופיו של החינוך ותכניו (24ג- ד, ו- ז).

(2) בגדר זכותם לחינוך מגזרי, רשאים חברי קהילה להקים בית ספר התואם את תפישת עולמם ולהפעיל אותו, והמדינה רשאית – אך אינה מחויבת – להכיר במוסד זה ולהשתתף במימונו. הכול – בהתאם להוראות הדין (426ה).

(3) הזכות לחינוך מגזרי, ככל זכות, אינה מוחלטת. בהתנגשותן של שתי זכויות יסוד, על בית המשפט לעמוד על טיבן ועל היקפן של הזכויות האמורות ולאזן ביניהן באופן המבטא את חופש הפרט והמגן על האינטרס הציבורי. בנסיבות דנן, מתנגשת הזכות לחינוך מגזרי עם עקרון השוויון (426ו, ז – 427א).

ד.

(1) עקרון השוויון הוא אבן יסוד במשפט הארץ, ובלעדיו לא ניתן לקיים מערכת חינוך ראויה. תפישה זו מצאה את ביטויה בחקיקה, וסעיף 5 לחוק זכויות התלמיד קובע סנקציה פלילית מקום שבו נוקט מוסד חינוכי או אדם הפועל מטעמו הפליה פסולה (428ג- ד).

(2) שוויון אין משמעו זהות. עקרון השוויון המהותי מבוסס על תפישה של רלוונטיות, במובן זה שאין מקום להבחנה בין אנשים או בין עניינים מטעמים בלתי ענייניים, ובה בעת ניתן להבחין ביניהם מטעמים רלוונטיים (429ו, ז – 430א).

(3) משקבע מוסד פלוני מאפיינים שבאמצעותם יובחנו מגזרים באוכלוסייה, תיבחן מדיניותו זו על מאפייניה הקונקרטיים, כמו גם על תוצאותיה בפועל. בתוך כך ייבחנו פעולותיו של המוסד המבחין ומדיניותו לאור מטרות החינוך ולאור ערכי היסוד של השיטה המשפטית. שירתה ההבחנה את תכליתה – היא הזכות לחינוך מגזרי – באופן רלוונטי, תהיה זו הבחנה מותרת. שירתה ההבחנה את תכליתה באופן שאינו רלוונטי – קרי: באופן שמאפייניה, מטרתה, או תוצאותיה יוצרים הבחנה בלתי רלוונטית בנסיבות העניין – תהיה זו הפליה פסולה (430ז – 431ב).

(4) אין בכוחו של כל מאפיין ייחודי – יהא זה מאפיין תרבותי, דתי, מנהגי או אידיאולוגי – כדי להצדיק הפליה. על המאפיין להוות נדבך אינהרנטי בתפישת עולמו של המוסד החינוכי המבקש להקנות את ערכי המגזר, עליו להיות רלוונטי לתכלית ההבחנה ועליו להוות מאפיין שבלעדיו יקשה לקיים את מערכת החינוך המגזרית על פי אמות מידתה (431ב- ג).

(5) בית המשפט הוא שיקבע אם בצדק הובחן מגזר פלוני – על מנת לאפשר למגזר אלמוני לקיים חיי חירות בקהילתו – או שמא מדובר בהפליה פסולה שכל תכליתה היא הרחקתו של השונה וניכורו מחיי חברה תקינים (431ג).

(6) מוסדות החינוך המוכר שאינו רשמי זכאים להתוות מאפיינים תרבותיים שלפיהם ינהגו התלמידים בבית הספר. על מאפיינים אלה לייצג את אמונתו ואת תרבותו של המגזר אשר ברוחו הוקם ופועל בית הספר, ועליהם להביא לידי ביטוי את אורח חייו של המגזר ואת תפישת עולמו. מקום שבו כלליו של בית הספר – או כלליה של מגמה בתוך בית הספר – מכוונים אך למנוע את כניסתה של אוכלוסייה זו או אחרת למסגרת חינוכית פלונית – עניין לנו בהפליה פסולה (431ד- ה).

ה.

(1) בהתנגשותן של שתי הזכויות – הזכות לחינוך מגזרי והזכות לשוויון – קיימים מאפיינים הנדרשים לצורך שימורו של עולם הערכים של הזכות האחת, אך המתנגשים עם הזכות האחרת. לצורך כך יש לפנות לאיזון בין הזכויות המתנגשות. יש לתור אחר תוצאה המביאה לכלל ביטוי את הזכויות המתנגשות – זו לצד זו (431ו- ז, 432א).

(2) מוסד חינוכי רשאי לקיים מגמה ייחודית שבה יילמדו אורחות הדת ותפישת העולם של קהילה פלונית. כך גם רשאי המוסד לקבוע כללי התנהגות רלוונטיים לתלמידי מגמה, לצורך הטמעתם של תוכני הלימוד הנלמדים בה. ברם, על המוסד לאפשר לכל תלמיד, העומד בתנאי הסף הרלוונטיים והמבקש לאמץ את אורח החיים הנלווה לכך, ללמוד במגמה שבה הוא חפץ (434ג- ה).

(3) אין בשיוכו העדתי של תלמיד כדי להוות תנאי רלוונטי לקבלתו למגמה פלונית ואין ביצירת הפרדה בתוך מוסד לימודי אחד – באמצעות הפרדתם של תלמידים לאורך כל שעות הלימודים, באמצעות הנהגת תלבושת אחידה שונה, באמצעות הפרדת חדר המורים ובאמצעות גביית כספים עודפת – משום אמצעי רלוונטי לתכלית לימודיהם של תלמידים. מוסד החינוך רשאי להבחין בין תלמידי המגמות אך לצורך לימודים של תכנים מיוחדים לאותן המגמות בלבד, ועל שגרת הלימודים וכלליו של בית הספר להיות משותפים לכלל הלומדים במוסד לאורך כל שעות הלימודים (434ה- ו).

(4) מדיניות של “הפרדה שוויונית” לא תוכל לחפות על הפליה פסולה מקום שבו היא מתקיימת (434ז).

(5) (אליבא דשופט ח’ מלצר): ההיתלות ב”נימוק דתי” להפרדה בפועל אינה אלא “הסוואה” להפליה, והרי אף “הפליה סמויה” היא בגדר הפליה שאסור לקבלה (447ו).

ו.

(1) סמכות הפיקוח על האיזון מונחת לפתחו של המשיב 1 .עליו להגן על הזכויות העומדות לאיזון ולנהוג ביד קשה עם מפיריו (435ב).

(2) סמכותו של המשיב 1 לביטול רישיונו של בית ספר היא סמכות שברשות, ברם, על הרשות להפעיל את סמכותה באופן סביר. סמכות הרשות הופכת לסמכות שבחובה, כאשר הנסיבות העובדתיות הן כאלה שערכי היסוד של השיטה החוקתית והמשפטית הופכים את אי הפעלתה לבלתי סבירה (435ב-ג).

(3) (אליבא דשופטת ע’ ארבל): המשיב 1 הוא שמופקד על בית הספר ועל דרכי התנהלותו. בראש ובראשונה, עליו להבטיח קיום של מדיניות שוויונית, לדאוג ליישומה ולפקח עליו (439ב).

ז.

(1) בנסיבות דנן, מבחן התוצאה מראה כי, הלכה למעשה, הופעלו שני אגפים בבית הספר. אגפים אלה אופיינו בפילוח אוכלוסייה שאינו מקרי ושמצביע כאלף עדים על כוונתם המפלה של יוזמי ההפרדה (435ו).

(2) בנסיבות דנן, יש להפליה ביטוי מובהק אף בתקנון שהובא לאישורו של המשיב 1 .עיון בסעיפי התקנון מגלה כי עסקינן בניסיון להפריד בין פלחי אוכלוסייה, על בסיס עדתי, באצטלה של שוני תרבותי. העדפתן של תלמידות מעדה פלונית בקבלה למגמה החסידית, תוך כדי הערמת קשיים בירוקרטיים על הורי תלמידות מעדה אלמונית המבקשים לרשום את בנותיהם למגמה, פוגעת קשות בזכות לשוויון (436א- ב).

(3) בנסיבות דנן, לנוכח סמכותו ואחריותו של המשיב 1 בפיקוח על בית הספר, ולנוכח הפגיעה המתמשכת מצידו של בית הספר בזכות לשוויון – היה על המשיב 1 לנקוט את כל האמצעים העומדים לרשותו לצורך מיגור ההפליה ולצורך השבת מדיניותו של בית הספר למסגרת האיזון החוקתי (436ה- ו).

(4) משנמנעו המשיב 3 ובית הספר לעמוד בהוראותיו של המשיב 1 ,היה על זה האחרון להפעיל את סמכויותיו ולבטל את רישיונו של בית הספר תוך מניעת תקצובו (436ו- ז).

ח. (אליבא דשופטת ע’ ארבל):

(1) זכותה של קהילה לחינוך מגזרי על בסיס שונות דתית אינה משחררת אותה מחובת השוויון. על אף שמגזר מסוים רשאי, ככלל, להציב דרישות בנושאים דתיים על מנת להגשים תכליות שעניינן בחינוך דתי ברמה שבה הוא דוגל, אין לטעות בין דרישות אלה לבין דרישות שבסיסן הוא עדתי, וללכת שולל אחר הכסות הדתית- אידיאולוגית שמנסים להלביש להן (438ג- ד).

(2) אמנם בית הספר הוא מגזרי, אך ניתן לצפות לרמה מינימלית של סובלנות כלפי האחר, ובנסיבות דנן כלפי הבת לעדה האחרת, כאשר אין בכך כדי לפגוע באופן מהותי ברמה הדתית שדורש בית הספר (438ו- ז).

(3) בנסיבות דנן, קשה לקבל את הדרישה בתקנון לסמכות רוחנית אשכנזית שתחול על כל אורחות חייהם של התלמידות ושל הוריהן ללא כל סייג וללא כל התחשבות בעדה שממנה באה התלמידה. דרישה רחבה ובלתי מסויגת זו מלמדת על הרצון האמיתי העומד מאחוריה – להפריד בין העדות ולא בין רמות דתיות שונות (438ה- ו, ז – 439א).

ט. (אליבא דשופט ח’ מלצר):

(1) הזכות לחינוך יש לה בסיס חוקתי, שניתן להסיקו מתפישות היסוד של השיטה המשפטית, אולם עיגונה כזכות קונסטיטוציונית על- חוקית אינו ברור (439ה).

(2) בנסיבות דנן, בצד הפגיעה בזכות לחינוך ובזכות לשוויון ככאלה, יש גריעה בלתי אמצעית מזכות חוקתית מפורשת, המעוגנת במישרין בחוק- יסוד: כבוד האדם וחירותו, היא הזכות לכבוד (440ב).

(3) השפלה היא פגיעה בוטה בכבוד. בנסיבות דנן, נובעת ההשפלה מכך שהסיווג למגמות לימוד נעשה למעשה על רקע מוצא עדתי (בהתבסס על הנמקה- כאילו- דתית, שיש לשלול) (440ג, ה).

(4) העיגון בחוק היסוד משפיע, מחד גיסא, על הגדרתה של הזכות ועל היקפה (שבהיותה חוקתית – פרשנותה רחבה ויש גורסים שאין “לאזנה” אופקית אלא מול זכות חוקתית אחרת, שוות- ערך ומעמד), ומאידך גיסא, על התנאים שבהם מותר – אם בכלל – לפגוע בה מכוח פסקת ההגבלה (443ו- ז).

(5) בנסיבות דנן, לא זו בלבד שאין בנמצא חוק (או הסמכה מפורשת בו), המאפשרים פגיעה בזכות, שזהו התנאי הראשון – בלעדיו- אין – ליישומה של פסקת ההגבלה במשמעו של סעיף 8 לחוק- יסוד: כבוד האדם וחירותו, אלא שקיימים חוקים מספר, המבססים את הזכות והשוללים – ב”רחל בתך הקטנה” – הפליה עדתית מהסוג שנדון בעתירה. גם שאר תנאיה של פסקת ההגבלה – אף הם אינם מתקיימים במכלול (443ז – 444א, 447ב).

י. (אליבא דשופט ח’ מלצר):

(1) בנסיבות דנן, התשתית החוקית הנוכחית מאפשרת למשיב 1 להפעיל את מלוא סמכויותיו בהקשר לרישיונו של בית הספר מושא העתירה (451א).

(2) סעיף 11 לחוק חינוך ממלכתי, התשי”ג- 1953 ,בשילוב עם התקנות שהותקנו מכוח חוק חינוך ממלכתי, והסמכויות הכלליות הקיימות בענייני תקציב ומימון – מאפשרים למשיב 1 לשקול את השאלה בדבר המשך תקצובו של בית ספר שנוקט פרקטיקה מפלה (451ג).

(3) כפי שלגבי כלל ילדי ישראל אין להעלות על הדעת מימון ממלכתי אגב הפליה עדתית – כך גם תנאי מובנה במימון מוסדותיו של המשיב 3 הוא ההקפדה לבל יופר איסור ההפליה (451ו- ז).

 

התנגדות לצו על- תנאי מיום 2008.7.14. העתירה התקבלה. הצו על- תנאי נעשה מוחלט.

 

אביעד הכהן, אברהם ישעיהו – בשם העותרים;

שוש שמואלי – בשם המשיב 1;

אסנת רובוביץ- ברכש; רתם ארביב – בשם המשיבה 2;

מנחם ינובסקי – בשם המשיב 3.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *