“החיוב בהוצאות משפט בפסיקת בתי הדין הרבניים בתי הדין הרבניים” אליאב שוחטמן
א. מבוא
ב. שיטת המשפט העברי
ג. פסיקת בתי הדין הרבניים
ד. ביקורת הפסיקה הרבנית
ה. פסיקת הוצאות על יסוד התקנה
ו. פסיקת הוצאות על יסוד הדין
ז. סיכום
א. מבוא
הגישה המקובלת במשפט העברי ביחס לפסיקת הוצאות משפט, שונה תכלית שינוי מן הגישה המקובלת בשיטות משפט אחרות. גישתו היסודית של המשפט העברי היא כי אין לחייב בעל דין בתשלום הוצאות המשפט גם כאשר הוא מפסיד בדינו, והמקרים בהם הוא מחוייב לשלם הינם בגדר יוצאים מן הכלל. בשיטות משפט אחרות, לעומת זאת, הכלל הוא שבית המשפט מחייב בהוצאות (בדרך כלל את הצד שהפסיד בדין), ואילו המקרים בהם אין בית המשפט פוסק הוצאות, הם היוצאים מן הכלל; כזה הוא חמצב המשפטי גם במדינת ישראל [1].
פסיקת בתי הדין הרבניים של מדינת ישראל משקפת את גישתו היסודית האמורה של המשפט העברי, ונוצר איפוא מצב בו תוצאותיו המעשיות של דיון בעניין זהה עשויות להיות שונות תכלית שינוי בשתי האינסטנציות – הדתית והחילונית – וזאת, למרות שמהותית עשויים, הן בית המשפט האזרחי והן בית הדין הרבני, להגיע לתוצאה זהה. לשם דוגמא: בתביעת אשח נגד בעלה לתשלום מזונות, עשויים הן בית המשפט האזרחי והן בית הדין הרבני לחייב את הבעל בסכום שווה פחות או יותר. בית המשפט האזרחי יחייב בדרך כלל את הבעל בתשלום הוצאות המשפט (כולל שכר טרחת עורך הדין של התובעת), וכך תקבל האשה את דמי המזונות במלואם, או כמעט במלואם, בלא שתצטרך להפחית מכך את הוצאותיה על ניהול המשפט נגד בעלה. בית הדין הרבני, לעומת זאת, עשוי שלא לחייב את הבעל בתשלום הוצאות המשפט, וכך יוצא שהאשה עלולה להפסיד חלק ניכר מדמי המזונות שנפסקו לטובתה, וזאת בעטיין של ההוצאות שהיה עליה להוציא על ניהול המשפט.
להלן, נעמוד על יסודה של שיטת המשפט העברי בסוגייה זו ונברר את השאלה כלום אין מקום – גם לפי שיטת משפט זו – לנקוט גישה אחרת.
…
ז. סיכום
לפי דין התלמוד, אין מוטלת על בעל דין שהפסיד בדין כל חובה לתשלום הוצאות משפט, ואולם הפוסקים – ראשונים ואחרוגים – מצאו, כי בנסיבות מסויימות יש לחייב בהוצאות. נסיבות אלו הן, כאשר בעל-דין סירב להופיע לדין, או גרם במזיד לעיכובים בדיון, ובכלל – כאשר בהתנהגותו היה משום הולכת שולל או מרמה. פסיקת בתי הדין הרבניים של מדינת ישראל, כפי שהתפרסמה בעשרת הכרכים הראשונים של פסקי הדין הרבניים, מגלה כי בתי הדין נקטו בגישה מאוד מצמצמת, ולא פסקו הוצאות משפט (כולל שכר טרחת עו”ד) אלא במקרים ספורים בלבד. גישה זו יש בה אולי כדי להסביר – באורח חלקי לפחות – את התופעה של ההתמעטות המוחלטת במספר התביעות הממוניות המוגשות לבתי הדין הרבניים, וההתמעטות היחסית במספר התביעות למזונות הנדונות בפני מערכת שיפוטית זו (כמערכת מקבילה לשיפוט החילוני). תופעה זו מחד גיסא, והשאלה – מאידך גיסא – כלום לגופו של דבר יש צדק בשלילה כמעט מוחלטת של הוצאות משפט מבעל-דין שזכה בדין, מעוררות את השאלה אם נוהג פסיקת ההוצאות בבתי הדין הרבניים כמתואר לעיל, הינו מחוייב המציאות, או שמא יש דרכים שבאמצעותן יתכן שינוי בנוהל זה. נוכחנו לדעת שהדרך הפשוטה ביותר לכך הינה באמצעות התקנת תקנה מתאימה. מסתבר, שתקנה המסמיכה את בתי הדין לפסוק הוצאות על סמך שיקול דעתו בלבד – גם שלא לפי שורת הדין – קיימת היתה בנוסת תקנות הדיון של בתי הדין הרבגיים משנת ה’תש”ג, ובה עשה שימוש בשעתו בית הדין הגדול לערעורים בנשיאות הרבנים הראשיים הרצוג ועוזיאל ז”ל. ברם, מנוסח תקנות הדיון החדשות משנת ה’תש”כ עולה, כי תקנה זו בוטלה. לפיכך, אם מבקשים להשתית את סמכותם של בתי הדין הרבניים לפסוק הוצאות לפי שיקול דעתם, יש לקבוע תקנה חדשה בענין זה, ומצאנו גם המלצה לכך מפי אחד מדייני בית הדין הגדול לערעורים. אולם גם בהעדר תקנה כזו נראה, כי בידי בית הדין לפסוק הוצאות מעבר לנהוג כיום.
מקורות ההלכה של הפוסקים בהם הורחב היקף החיוב בהוצאות מעבר לדין התלמוד, די בהם כדי לשמש יסוד לחיוב בהוצאות משפט כל אימת שבעל-דין נהג בזדון ובחוסר תום לב כלפי יריבו, ולפחות במקרים אלה מן הראוי לחייב בהוצאות. אבל גם במקרים בהם אין יסוד לחוסר תום לב וכיו”ב, יש בידי בית הדין לעשות שימוש בסמכות הענישה אשר בידו, ומדין ‘מגדר מילתא’ לקנוס בעל-דין בהוצאות. היסוד ל’מגדר מילתא’ אינו בהכרח רק כאשר התנהגותו של בעל הדין עצמו היתה פגומה, אלא גם כאשר החברה נגועה בפגם כלשהו. ואם המציאות החברתית היא כזו, שבעלי-דין עושים שימוש לרעה בהליכי הדיון של בתי הדין הרבניים, ביודעם מראש שלא צפוי להם כל הפסד כתוצאה מכך – שהרי אין בתי הדין נוהגים לחייב בהוצאות – יש בידי בית הדין להביא שיקול זה בחשבון על מנת לחייב בהוצאות המשפט. עם זאת, אין ספק שרצוי היה להביא שאלה זו לידי הסדר ברור בדרך של תקנה, ברוח ההמלצה האמורה שיצאה זה לא מכבר מאת בית הדין הרבני הגדול לערעורים.