אברהם בארי “מזונות לאשה שבעלה חויב לגרשה (‘מעוכבת’)” מחקרי משפט 7 (1989) 79
אברהם בארי “מזונות לאשה שבעלה חויב לגרשה (‘מעוכבת’)”
א. מבוא
ב. ארוסה שהגיע זמנה להינשא
1. מהות החיוב
2. מעשי ידי הארוסה
ג. יבם שברח
1. מהות הדין
2. יישום הדין כעיקרון כללי
3. מעשי ידיה
ד. מגורשת ואינה מגורשת
1. ספק גירושין – העמד אשה על חזקתה שהינה אשת-איש
2. אשמת הבעל כגורם בחיובו למזונות
3. דין ‘מעוכבת’ – חיוב המזונות הקם עם כל נישואין בעת יצירתם
4. מעשה ידי המגורשת ואינה מגורשת
ה. מזונות לאשה שבעלה חייב לגרשה
1. ערעור ה’תשל”ג/205
2. סיכום
ו. סוגיית ה’מעוכבת’ בבתי המשפט
א. מבוא
כאשר נושא אדם אשה, מחייבו דין תורה במזונותיה. זהו החיוב המוכר והרגיל, שבתי הדין ובתי המשפט מפעילים אותו בפסיקתם היום-יומית. בצד חיוב בסיסי זה, מצינו מקור חיוב מזונות נוסף, שהמקורות ההלכתיים מכנים אותו ‘מעוכבת’. החיוב מופעל במקום שבעל חויב לגרש אשתו [1] והוא ממאן למלא את חיובו. בנסיבות אלו, הוטל עליו לשאת בעול מזונות אשתו – ולו רק משום שסירובו למלא אחר הוראת בית-דין גורם לעיגון אשתו וחוסם דרכה להינשא שנית [2].
יישומו בעבר של חיוב ‘מעוכבת’ נעשה בעיקר בשני מקרים נדירים: האחד, כשאשה חיה בנפרד מבעלה, כשאין הצדקה לפירודה, והיא הפסידה לכאורה זכות מזונותיה – אולם במקרה שחויב בעלה לגרשה, היא תזכה למזונות עד למתן הגט; השני, כשהצדדים נשואים נישואי איסור, כגון כהן וגרושה שהאיסור בנישואיהם מונע את זכות האשה למזונות – אך עצם העובדה שהבעל מסרב לגרש, תזכה אותה במזונות.
מקובל היה, שמבחינת היקף החיוב ותוצאותיו אין נפקות רבה בין שתי עילות חיוב המזונות, ובתי המשפט לא גילו עניין רב במקור החיוב של ‘מעוכבת’.
ברם התנופה ליישום הדין בבתי המשפט באה בעקבות פסיקתו של בית הדין הרבני הגדול בערעור ה’תשל”ג/205 [3], הקובעת שאין לקזז רווחי אשה מעבודתה שמחוץ לבית מסכום המזונות שעל הבעל לספק לאשתו, אם אינו מציית לפסק הדין המחייבו לגרשה; קיזוז המתבצע לפי דין, כשחיוב המזונות נובע מהעילה הרגילה הנוצרת עם הנישואין [4]. תוצאתו המועילה של הדין, טמונה בכך שהטלת חוב מזונות מלא על הבעל בנסיבות אלו, מהווה כלפיו ממריץ רב עוצמה להעתר להוראת בית הדין לפטור אשתו בגט – דבר הנמנע בהפעלת דין המזונות הרגיל במקרים הרבים והשכיחים בהם האשה עובדת ומשתכרת למחייתה. נראה שבית המשפט הפוסק מזונות כאלו חש שבכך הוא תורם תרומה חשובה ודרושה להסדר גירושין צודק – במקרים בהם חשש הדין הדתי לכפות את הבעל לגירושין מאריך, ואף עלול להנציח, מצב בלתי נסבל של חיי פירוד.
יישומו הנרחב של דין ‘מעוכבת’ מעורר את הצורך בבדיקה מעמיקה של המקורות ההלכתיים השונים, על מנת לבחון אם אכן משקף פסק דינו החדשני של בית הדין הרבני הגדול, את עמדת ההלכה הנוהגת והמקובלת. בחינה זאת תלמדנו אם פסק הדין מהוה אמנם אסמכתא הלכתית מספקת לבתי המשפט, בבואם לחייב בעל במזונות מלאים לאשתו המעוכבת – גם כשזו משתכרת מעבודה.
ראוי וחשוב לציין, שבניגוד למערכת המשפט האזרחית, שם מהווה פסק דינו של בית המשפט העליון תקדים מחייב כלפי ערכאות נמוכות ממנו [5] ו”מנחה” כלפי עצמו, שונה הדבר לחלוטין בהלכה ובמערכת בתי הדין הרבניים. פסק דין של בית הדין הרבני הגדול אינו תקדים מחייב או מנחה – לא כלפי בתי הדין הנמוכים ממנו, ובודאי לא כלפי עצמו [6].
כוחו של פסק דין כזה הוא בביסוסו ההלכתי, בטיבו הסגולי, באסמכתאות שעליו הוא מסתמך ובשכנוע שהוא מקרין. במידה דומה נובע כוחו של פסק הדין מאישיותם ומסמכותם ההלכתית של חברי ההרכב כפי שהם מוכרים בין דייני בתי הדין. נמצא שפסק הדין אינו מהווה, מעצם היותו פסק דין, תקדים מחייב – אלא אם כן משוכנעים בתי הדין שהוא משקף נכונה את ההלכה והעקרונות ההלכתיים הנהוגים מדורי דורות. גם פסק הרוב בערעור ה’תשל”ג ייבחן מנקודת מבט זו. בחינה כזו דרושה גם לצורך בתי המשפט המיישמים את פסק הדין מתוך אמונה שזו אכן דעת ההלכה ודין תורה.
לדעתנו מצויים מקורות הלכתיים רבים וחשובים שלא באו לביטוי בפסקי הדין הרבניים, שמהם ניתן להסיק מסקנה מבוססת המנוגדת לפסק דין הרוב בערעור ה’תשל”ג. יתר על כן, מצינו בפסקי דין אחרים של בית הדין הרבני הגדול הבעת עמדה מנוגדת, עד שמתקבל רושם שפסק הדין הנ”ל אינו משקף כלל את הדיעה המקובלת בו.
במקורות התלמודיים אין ביטוי מפורש לקיומו של עיקרון כללי ומקיף המחייב בעל במזונות אשתו רק על שום שהוא מעכב שלא כדין את גירושה; אדרבא, יש בעיקרון מעין זה ניגוד לזהירות המופלגת שנוהגת ההלכה בהפעלת לחץ על בעל לגרש אשתו במקום שהדין אינו מאפשר כפייה [7]. אולם דבר קיומו של עיקרון כזה נרמז בשלש סוגיות הלכתיות בהם נקבעה זכות אשה למזונות, כשעל פני הדברים, בסיס החיוב הוא משום עיכובה להינשא.
תחילת בירורנו תוקדש אפוא לבחינת הסוגיות האמורות, תוך נסיון להגיע לתשובה לשאלה: האם הכירו מפרשי התלמוד ופוסקי ההלכה בקיומו של עיקרון כללי בדבר קיום עילת מזונות משום ‘מעוכבת’, או שכל סוגיה מצומצמת לנסיבותיה המיוחדות, ואין בה כדי ללמד ולהקיש מעבר למסגרתה ולנתוניה. בשלב שני תיבחן השאלה – שהיא לב-ליבו של הבירור – האם מזונות ‘מעוכבת’ מחייבים תמורה נגדית של מעשה ידיים אם לאו.
שלושת הסוגיות ההלכתיות שבהן נדון הן:
א. ארוסה שהגיע זמנה להינשא – כלומר, אשה שהתקדשה אך טרם נכנסה לחופה. במקרה זה – עדיין לא הוחלה על הארוס החובה למזונות, ורק הכניסה לחופה, כלומר הנישואין, מחילה את החובות והזכויות ההדדיים שבין בני הזוג. אולם אם השתהה הארוס מלשאת ארוסתו למעלה משנים-עשר חודש, יחויב במזונותיה מכח תקנת חכמים מיוחדת. דין זה מכונה בספרות ההלכתית – “הגעת זמן”.
ב. יבם שברח – כשנפטר בעל ללא ילדים – קובעת ההלכה את איסור האשה להינשא לאחר ומטילה על אחי בעלה את החובה ליבמה או לחולצה. בשלושת החדשים הראשונים שלאחר פטירת הבעל, זכאית אלמנתו למזונות מעזבונו. בתום שלושת החדשים איבדה זכות זו, וגם היבם אינו חייב במזונותיה טרם ייבומה. ברם אם תבעה האשה את היבם בבית הדין שיחלצנה או שייבמנה, והלה נשא רגליו וברח או שחלה, חויב היבם לשאת בעול פרנסת יבמתו.
ג. מגורשת ואינה מגורשת – נתן הבעל גט לאשתו אך התעורר ספק אם הנתינה היתה כראוי, כגון זרק לה בעלה גיטה וספק בידינו האם הגיע הגט לרשותה והגירושין גירושין, או שמא נפל מחוץ לרשותה שאז אינה מגורשת; הרי מעמדה הוא של “מגורשת ואינה מגורשת”. בכינוי זה השתמשו חכמים גם בנסיבות אחרות שבהם, מחמת סיבה כל שהיא, לא ברור מעמדה האישי של האשה. במקרים אלו, אין בכח דין מזונות הרגיל לחייב את הבעל במזונות אשתו לאור הספק במעמדה. הדרך הנכונה וההגונה היא שהבעל יגרשה שנית וישחרר את האשה ממצבה המביך. מסרב הבעל לעשות כן, יחויב במזונותיה על פי תקנת חכמים מיוחדת, כל עוד אגודה היא בו ומעוכבת להינשא מחמתו. דין זה מכונה בספרות ההלכתית דין ‘מעוכבת’.
משלוש הסוגיות הללו נראית סוגיית “מגורשת ואינה מגורשת” כקרובה ביותר לעניין נשוא דיוננו, כלומר, חיוב מזונות לאשה שבעלה נצטווה לגרשה. ברם את תחילת דיוננו מצאנו לנכון לייחד לסוגיית “ארוסה שהגיע זמנה”. עיון במקורות ההלכתיים יביאנו למסקנה שסוגיה זו שימשה ציר מרכזי ודוגמא בסיסית לקיומו של עיקרון חיוב מזונות שאינו מושתת על בסיס החיוב הרגיל הקם עם הנישואין, והדיון בשתי הסוגיות האחרות ניזון רבות מסוגיה זו [8].
…
סיכום
פסיקת בתי המשפט בסוגיית ‘מעוכבת’ על מרכיביה השונים, דרכי יישומה והפעלתה נובעים מאימוצה של הלכת הרוב בערעור ה’תשל”ג כפי שפורשה על ידי בתי המשפט, ולפיה מזכה “דין תורה” את ה’מעוכבת’ במעשי ידיה מבלי שיתקזזו כנגד חוב בעלה למזונותיה. לדעתנו, בירור המקורות ההלכתיים מצביע שלא כך עמדת ההלכה וכי אפילו בערעור ה’תשל”ג התקבל פסק הדין רק משום הנסיבות המיוחדות שנידונו בערעור.
פסיקה גורפת של בתי המשפט, שבכל מקרה תקבל ‘מעוכבת’ מלוא מזונותיה מבלי שיקוזזו מעשה ידיה, לא רק שאינה תואמת את עמדת ההלכה, כפי העולה מהמקורות, אלא שכל מקרה ומקרה דורש בחינה, האם אין בכך יצירת לחץ שלא כדין על בעל לגרש אשתו, עם כל ההשלכות הנובעות מכך [334]. נראה לנו שהמקורות ההלכתיים הרבים שצוינו בבירורנו, מצדיקים בחינה מחודשת של ההלכה שבתי המשפט נוהגים לפיה, מתוך אמונתם הכנה שכך מחייב דין תורה בסוגיה זו.
עם זאת יצוין, כי לדעתנו, אותה הבענו לעיל [335], קיים בסיס הלכתי מוצק לפיו רווחי האשה מעבודה שמחוץ לבית לא יכללו במסגרת הרגילה של מעשי ידיים להם זכאי בעל ה’מעוכבת’ בעת שנדרש הוא לספק מזונותיה. הגדרת מעשי ידיים אלו כ”העדפה על ידי הדחק” שתמורתם מקבלת היא ‘מעה כסף’, כלומר, מזונות מעבר לצרכי קיום בסיסיים, משנה את גדרי זכות הבעל בהם בנסיבות של עיכוב להינשא ובעקבות זאת את צורת הקיזוז מחיוב מזונותיה. בחינת העניין מנקודת מבט זו לא באה לביטוי במקורות ההלכתיים ובפסקי הדין הרבניים ובכונתנו להציעה לבחינה לפני יושבי על מדין תוך הצגת המקורות ההלכתיים הרבים התומכים בגישה זו.