“מהפכנות ושמרנות בפסיקת בית הדין הרבני: על אכיפת גירושין בטענת ‘מאיס עלי'” אבישלום וסטרייך * עמיחי רדזינר **
1. פתיחה
2. אכיפת גירושין בטענת “מאיס עלי” – רקע: דיאלקטיקה של דחייה והסכמה
3. חיוב בגט במאיס עלי: מגמה חדשה
א. שינוי מגמה?
ב. מתנגדי השינוי: קרב מאסף
ג. נקודת ציון להצדקה ההלכתית-תיאורטית לחיוב בגט
4. חדשנות מוסווית בפסיקת גירושין בעילת “מאיס עלי”: על הצו והמצווה
5. גדריה של טענת מאיס עלי: מעילה קונקרטית, ועד ל”עילת סל” סובייקטיבית
א. לקראת עילת סל: התהליך ומבקריו
ב. המעבר לעילת סל: מאפיינים
6. סיכום ומסקנות: מהפכנות ושמרנות, גלוי וסמוי
תקציר
בשנים האחרונות מתרחשים שינויים דרמטיים בדיני הגירושים ההלכתיים החלים מכוח החוק על יהודים בישראל. דומה שהכתיבה האקדמית על דיני הנישואים והגירושים בישראל הדגישה בעיקר את הביקורת – המוצדקת פעמים רבות – על פסיקתם של בתי-הדין הרבניים, ולא נתנה כמעט דעתה לעובדה שבתחום המרכזי של עילות הגירושים חלה מהפכה של ממש. בשנים האחרונות אנו מוצאים בפסיקת בתי-הדין נטייה ברורה של זניחת עילות הגירושים הקלסיות, המבוססות על אשם המוכח באמצעות ראיות חזקות, כבסיס הבלעדי לחיוב גט ולהפעלת סנקציות. מדובר במהפכה שמשמעותה ברורה: באופן כללי, ובהשוואה למצב בעבר, קל יותר כיום, בפרט לנשים, לקבל גט מבן-הזוג הסרבן, ובמהירות רבה יותר.
המאמר מתרכז בנדבך מרכזי במגמה זו: עלייתה של עילת “מאיס עלי” בבתי-הדין הרבניים בישראל. משמעותה של עילה זו – היכולה לשמש גם גברים המבקשים להתגרש, אולם מטבע הדברים השימוש המעניין יותר בה הוא על-ידי נשים, ובו יעסוק המאמר – היא שבמקרה שבו האישה סולדת מבעלה ובית-הדין משתכנע בקיומה של סלידה זו, קמה לה זכות לקבל את הגט. המאמר סוקר את ההיסטוריה המורכבת של עילה זו – החל ביסודותיה בספרות התלמוד, המשך בשקיעתה ובצמצומה בימי-הביניים, וכלה ביחס אליה בבית-הדין הרבני עד לדור האחרון – אולם עיקרו של המאמר עוסק בתחייתה המחודשת בשנים האחרונות.
העובדה שבבתי-הדין מתרחש שינוי דרמטי ביחס לעילה זו עולה לא רק מסקירת הפסיקה, אלא גם מדברי ביקורת חריפים של דיינים ותיקים המתריעים על כך ששינוי זה מהווה חריגה של ממש מן המדיניות ההלכתית של פסיקת הדורות האחרונים בכלל ושל בתי-הדין הרבניים (עד לשנים האחרונות) בפרט. המאמר מציג שלוש מגמות המרכיבות יחדיו את השינוי בפסיקתם של בתי-הדין: פסיקה בניגוד למגמה הרווחת במסורת הפסיקה במאות השנים האחרונות; פסיקה אשר מעל לפני השטח ממשיכה את המסורת הקיימת אך באופן סמוי משתלבת במגמת השינוי; ופסיקה ההופכת את טענת “מאיס עלי” לעילת-סל, המאפשרת גירושים מהירים יחסית במקרים רבים, כולל במקרים שבהם המניע לגירושים נעוץ בהתנהגות של הבעל אשר אינה מוכרת כלל כשלעצמה כעילת גירושים בספרות ההלכתית הקלסית אך נתפסת כלא-ראויה בעולם של ימינו.
המאמר עוקב אחר ההתפתחויות ההלכתיות שהובילו לחידושים אלה, ומראה כי בחלק מן המקרים מדובר במהלך המבוסס על קריאה יצירתית של מקורות מועטים שאינם חד-משמעיים. מהלך זה מלמד כי אין מדובר אך ורק בהתפתחות טבעית של השיח ההלכתי הפנימי, אלא בניסיון להכיר במציאות החיצונית ובשינויים החברתיים החלים במוסד המשפחה. בד בבד מהלך זה מקיים שיח מפרה עם הנורמות המשפטיות של דיני הגירושים החוץ-הלכתיים כפי שהתפתחו בעשרות השנים האחרונות, בפרט ביחס לאפשרות להתגרש ללא אשם אובייקטיבי.
פתיחה
בפסיקת בתי-הדין הרבניים בתביעות גירושים חל בשנים האחרונות שינוי ניכר, ואפשר אולי לומר – מהפכה של ממש. שינוי זה מתאפיין בנכונות הולכת וגוברת לחייב בגירושים בטענת “מאיס עלי” (וממילא להטיל סנקציות על הסרבן) – טענה שעיקרה תביעת גירושים בלא עילה קלסית קונקרטית אשר קיום האשם בה מוכח על-ידי דיני ראיות קשיחים. באופן מסורתי, ההלכה מבקשת לבסס את תביעת הגירושים על עילות קונקרטיות ומוגדרות, ובשפה הקלסית: “אשם” (או לחלופין הסכמה הדדית של שני בני-הזוג). ברם, טענת מאיס עלי מבססת את תביעת הגירושים על תחושות ורגשות של בני-הזוג, מבלי שקיים בהכרח עיגון אובייקטיבי לתביעת הגירושים. במילים אחרות, בתי-הדין הרבניים מאמצים בשנים האחרונות, בצורה הולכת וגוברת, תפיסה מרחיבה של עילות גירושים ללא “אשם”, וזאת בניגוד לרושם הרווח בכתיבה המחקרית ובשיח הציבורי [1].
התהליך בחלקו גלוי, באמצעות חיוב בגט בטענת מאיס עלי, ואף דיינים רבים עומדים על השינוי שחל בתוככי בית-הדין – מי לחיוב ומי לשלילה. ברם, חלק נכבד מתהליך זה נעשה מתחת לפני השטח, באמצעות שימוש ברטוריקה תיאורטית שמרנית אך בד בבד עם פתיחת השער המעשי לאכיפת גירושים (באופן קונקרטי, באמצעות פסיקה אשר מעל לפני השטח אינה מחייבת בגירושים אך בפועל נכונה להטיל סנקציות על הצד הסרבן). הרטוריקה השמרנית מעוררת לעיתים תמיהה וחוסר נחת, אולם הבנת טיבו של השיח ההלכתי, כמו-גם מיקומו של בית-הדין בקהילה הפרשנית שהוא משתייך אליה, מבהירה את הצורך במהלך זה. עיקרם של דברים הוא אפוא שהפסיקה בשנים האחרונות הולכת ומאמצת עקרונות התואמים את החשיבה המודרנית. תהליך זה נעשה לעיתים בגלוי, ולעיתים מתוך רטוריקה שמרנית. חשיפת התהליכים הללו והעלאתם אל מעל לפני השטח, הבהרת הקונפליקטים הפרשניים, ההלכתיים והערכיים המלווים אותם, וכן האתגר הנורמטיבי של העמקת הלגיטימציה של אותם תהליכים – הם מטרתו של המאמר הנוכחי.
מבנה המאמר הוא כדלקמן. בפרק הראשון נציג את הרקע הנורמטיבי וההיסטורי של טענת מאיס עלי, ובפרט נתמקד בקושי שבחיוב בגט על-סמך תביעה זו. בפרק השני נצביע על שינוי המגמה בבית-הדין, אשר חלקים נכבדים בתוכו מחייבים כיום בגט על-סמך טענה זו. נדון בפרק זה בהצדקות לשינוי ובוויכוח הנוקב ששינוי זה מעורר בין כותלי בית-הדין ומחוץ לו. בפרק השלישי נצביע על כיוון אחר לשימוש בטענת מאיס עלי, המבקש להסוות את המהפכה: כלפי חוץ הגישה שנבחן בפרק זה מייצגת עמדה שמרנית, אולם מתחת לפני השטח גם היא שותפה למהפכה. בפרק הרביעי נצביע על הרחבות נוספות ביחס לטענת מאיס עלי, שתוצאתן הפיכת הטענה ל”עילת-סל”, המסייעת לחיוב בגירושים במגוון מצבים שבהם קיים קושי להתגרש בעילות האשָם הקלסיות. הפרק האחרון יסכם וינתח את מסקנות המחקר.
…
סיכום ומסקנות: מהפכנות ושמרנות, גלוי וסמוי
מהפכת הגירושים לא פסחה כנראה גם על בתי-הדין הרבניים. הללו נתונים אומנם תחת שבט הביקורת חדשות לבקרים, אולם דומה שהמציאות שונה (ואולי סיבה ותוצאה לפנינו): בתי-הדין הרבניים הולכים ומאמצים עמדות של גירושים ללא אשָם (דהיינו, גירושים שאינם מבוססים על עילות גירושים קלסיות), וכן מכירים בהצדקות לגירושים שאין להן זכר בספרות ההלכתית הקלסית (דוגמת אלימות כלכלית), תוך שהם מבססים את ההכרה בהן באמצעות מגוון דוקטרינות הלכתיות.
אנו משוכנעים – אף כי קשה (ואולי אי-אפשר) להוכיח את הדברים – שהשינוי חל כתוצאה משיג ושיח עם החברה הסובבת, ובפרט עם תפיסות הגירושים הרווחות במשפט האזרחי (ויהיו שיאמרו: כתוצאה מהשפעה של האחרונות על בתי-הדין). עם זאת, ביטויו המעשי של השינוי הוא בנבכי השיח ההלכתי הפנימי. תופעה זו אינה חריגה בעולם ההלכה, המורגל בהתייחסות-גומלין (אינטראקציה) עם הסביבה תוך שמירה על מסגרות השיח הפנימיות שלו [204]. ובתוככי שיח זה זיהינו במאמר הנוכחי תהליך מרתק של דיאלקטיקה בין שמרנות למהפכנות, גלויה או מוסווית.
כיצד? מסורת הפסיקה ארוכת-השנים התאפיינה בשימוש מסויג מאוד בטענת מאיס עלי במסגרת תביעת גירושים (ולעיתים אף בדחייה מוחלטת של עילה זו) [205]. בשנים האחרונות, לעומת זאת, אנו חוזים בפריחתה מחדש של העילה, הנהפכת לבסיס עיקרי, ולעיתים מספיק, לתביעת גירושים ולהצדקת אכיפת גירושים על-ידי בית-הדין הרבני. שינוי זה אינו מנותק מעולמה של ההלכה: הוא מבוסס על מקורות קלסיים, כמו-גם על כתיבה רבנית עכשווית. אולם אלה מסורות שנדחו מההלכה או לחלופין (בתוך הזרם ההלכתי המרכזי) מקורות הלכתיים מועטים באופן יחסי אשר אינם עולים בקנה אחד עם מסורת הפסיקה. כך גם ביחס לכתיבה העכשווית, כגון מאמרו החלוצי של הרב חגי איזירר: מדובר בעמדות מועטות באופן יחסי, שיש בהן מימד רחב של חידוש (כפי שנדון לאורך המאמר הנוכחי). וזו הנקודה המרשימה בתהליך שלפנינו – בסיס מועט זה נהפך במהרה למקור מרכזי, ואולי עיקרי, המצדיק את השינוי ההלכתי. כאמור, תהליך זה נעשה בתוך העולם ההלכתי, כתהליך פרשני פנימי, אולם אין כל ספק שמהפכה פרשנית של ממש לפנינו. השינוי לא נעלם מעיניהם של דיינים ואנשי הלכה, והוא אכן מעורר התנגדויות לא-מעטות, המעידות אף הן על ממדיו ועוצמתו של השינוי.
תהליך זה טומן בחובו תופעה נוספת, מרתקת לטעמנו מבחינה פרשנית אף יותר מקודמתה: תהליך משולב של שמרנות גלויה ומהפכנות מוסווית. נסביר את כוונת הדברים. המתנגדים להעצמתה של עילת מאיס עלי טוענים כי אין לחייב בגט בשל עילה זו. פסיקת “מצווה לגרש” נראית על פניה כמסייעת למתנגדים: יש בה אמירה עקרונית כי ראוי שהצדדים יתגרשו, אולם מטיבה של מצווה שאין היא כוללת שיניים משפטיות, ולפיכך אין היא ניתנת לאכיפה. כמה מהדיינים אימצו לכאורה עמדה זו, וגורסים כי אין לחייב בגט בטענת מאיס עלי. אלא שבד בבד עם פסיקת מצווה לגרש איתרנו נכונוּת גוברת להפעיל סנקציות נגד הצד הסרבן גם בפסיקה זו. לכאורה, שני אלה אינם הולכים יחד, שהרי מצווה, כאמור, שייכת לרובד נורמטיבי שונה מזה המאפשר אכיפה משפטית. אף-על-פי-כן, בפסיקת בתי-הדין בתקופה האחרונה הדברים צועדים יד ביד. ההסבר הסדור לפער זה ניתן על-ידי הרב אוריאל לביא, הבולט מקרב דייני בית-הדין הרבני שאימצו את הגישה האמורה. לדבריו, אף שמאיס עלי אינו גורר חיוב בגט (ברוח העמדה המסורתית בתביעה זו), המציאות שנוצרה היא מציאות של פירוד ממושך. מציאות זו מוליכה לקביעת מצווה לגרש, וזו כשלעצמה מצדיקה שימוש בסנקציות כדי לאלץ את הצד הסרבן לגרש.
אכיפת גירושים במצב של פירוד ממושך אף היא חדשנית, ואינה מוסכמת בפסיקה הרבנית, אולם השימוש בה הולך וגובר [206]. מדוע אפוא הרב לביא מעדיף להיתלות בעילה חדשנית זו? התשובה טמונה בניתוח שהצענו כאן: עילת מאיס עלי נתונה בתוך מסורת הלכתית, ששינויה אינו פשוט בתוך עולמה של ההלכה. הקבוצה המתוארת מעדיפה אפוא את המסלול השמרני ביחס אליה. אולם העדפה זו היא ברובד חיצוני. ברובד פנימי גישה זו מוכנה לאמץ את עקרון אכיפת הגירושים גם בתביעת מאיס עלי. בשל כך הדיינים נוקטים גישה טקטית של שמרנות גלויה (מצווה לגרש בלבד) תוך חדשנות מוסווית (נכונוּת להפעלת סנקציות). זו האחרונה נתלית באילנות אחרים, שאינם נוגדים בצורה גלויה את הזרם המרכזי במסורת ההלכתית רבת השנים.
השימוש בעילת מאיס עלי בבתי-הדין הרבניים בשנים האחרונות חושף לנגד עינינו תופעות מרתקות: מהלכים פרשניים גלויים וסמויים, כמו-גם התייחסות-גומלין דינמית עם מערכת המשפט האזרחית ועם עמדות-יסוד בעולם הליברלי שסביבה. בשנים האחרונות, באופן כללי, קל יותר מאשר בשנים עברו לזכות באכיפת גט בבתי-הדין ולצאת מנישואים המרעים עם האישה. הטענה הנשמעת לעיתים כי מערכת בתי-הדין היא גוף אחיד, מסוגר ושמרן, המנותק מעולמו ומסביבתו – אין לה אפוא על מה שתסמוך.